דורנו הוא דור מתקדם להפליא. בכל התחומים חלה התקדמות עצומה. לפנים היה האדם שולח איגרות ממקום למקום באמצעות יונת הדואר, והיום – בהקשת מקש. לפנים היה האדם מאיר את החושך באמצעות עששיות נפט, והיום – בנורות חשמל מודרניות. לפנים היה האדם נע ממקום למקום באמצעות סוס ועגלה, אניות בלב ים, והיום – במכוניות ומטוסים. לפנים היה האדם שואב מים מן הבאר, והיום – הוא פותח את הברז, ומים בששון... אם בעבר הסתפקו אם כדור הארץ הוא עגול או מלבני וכדו', הרי שכיום כל ילד יודע כי הכדור הוא עגול כשמו – כדור הארץ. וכן הלאה, כמעט בכל תחום חלה התקדמות אדירה. מבחינה טכנולוגית, מדעית, רפואית, ובעצם – מכל הבחינות.
הרי שגם במישור הרוחני של שמירת תורה ומצוות חלה התקדמות משמעותית בהידורים שלא היו קיימים בדורות קודמים – ואשר בחלקם זכינו הודות להתקדמות הטכנולוגית.
לא הרי התפילן שהניחו אבותינו לתפילין שנעשים היום. ברור, שגם אותם התפילין היו כשרות למהדרין, אולם בדורנו נוספו להם כל ההידורים האפשריים. אם בעבר, בקהילות יהודיות גדולות מאוד היה סט אחד של ארבעת המינים ששימש את הקהילה כולה בחג הסוכות, היום – כל צורב צעיר מחזיק ב"ד' מינים" משלו, מהודרים בתכלית ההידור. כמה מרנין הוא המחזה בערב חגה סוכות, כיצד המוני בית ישראל באים לשאול את הרבנים והמוצי"ם למיניהם בדבר כשרות האתרוג והלולב. לו יאמר הרב כי "האתרוג כשר, אך לא מהודר דיו", מיד יחליף אותו בעליו גם תמורת דמים מרובים. כך, מוזילים האנשים ממון רב מכיסם על מנת להדר במצוות. מצות מהודרות, סוכה מהודרת, תפילין מהודרות, וכן על זה הדרך.
אשריהם ישראל!
דא עקא, שקיים תחום אחד שבו רבה העזובה גם בדורנו. התחום הזה – למרות שהוא תחום הלכתי מובהק – סובל מהזנחה, רפיון, ו"הוראות היתר" למיניהם. ממונות.
אין בכוונת כותב השורות להזדקק לדיון ההלכתי של הדוגמאות שיוצג ולהלן. ובכל אופן נציג מספר דוגמאות, לעורר את לב המעיין. וכל אדם ינהג כהוראת רבותיו, כמובן.
זכויות יוצרים. יש מי שמתירים לעצמם, לצרוב דיסקים של מוזיקה וכדו', תוכנות למיניהם, בכל מיני התרים שונים ומשונים.
נזקי שכנים. יש מי שמתירים לעצמם, לבנות ככל העולה על רוחם, לפלוש לשטחים פרטיים או ציבוריים וכדו', לזלזל בתשלומי ועד הבית, להזיק את המרחב המשותף לכל השכנים וכדו', בכל מיני התרים שונים ומשונים.
רשויות וחברות ציבוריות. יש מי שמתירים לעצמם, לגנוב מחברות ציבוריות כחברות תחבורה וכדו', מעיריות, מהמדינה, בכל מיני התרים שונים ומשונים.
וכאן הבן שואל
אנשים מוכנים להוזיל מכיסם ממון רב ע"מ להדר במצוות רבות מאוד, מדוע אם כן נגרע חלקם של דיני הממונות הללו ודוגמתם, הלא מדובר בנושאים הלכתיים במובהק, והדברים וודאי נוגעים לחשש גזל מדאורייתא, ובמקרים רבים, אף יותר מכך. מדוע אם כן אין אנו מוצאים את אותה ההחמרה והדקדוק שקיימים בתחומים הלכתיים אחרים, גם בשטח זה? אותו אדם שרכש אתרוג מהודר בסכום של כמה מאות שקלים, מוכן להיכשל בחשש גניבה, בשביל לחסוך כמה עשרות שקלים?! אתמהא. הלא כל המצוות והאיסורים כולם מרועה אחד ניתנו, ובאותה תורה בה נאמרה מצוות הנחת תפילין, נאמרו אף דיני הממונות. לדוגמה – לֹא תִּגְנֹבו וְלֹא-תְכַחֲשו וְלֹא-תְשַקְרו אִיש בַעֲמִתוֹ, (ויקרא יט, יא).
ובכן, כמדומה שבחלק מן הדברים קיים חוסר מודעות לחומרת הדברים. הציבור לא לומד דיו את ההלכות הללו, וחוסר היד עגור גם חסר בתשומת לב. ולמרות שבעולם הישיבות נלמדים בעיקר מסכתות מסדרי נשים ונזיקין, עדיין הדברים אינם מתורגמים למעשה. כך גם חסרה ה"גירסא דינקותא" לאותם האיסורים. וללא הידיעה, מניין ידעה אדם במה ואיך להיזהר. ולא עם הארץ חסיד, (אבות ב, ה).
אולם, כמדומה שקיימת סיבה עמוקה יותר שמסבירה את הרפיון שקיים בתחום הזה.
השכל עומד בעוכרינו
דיני ממונות מוגדרים כ"משפטים" – דברים שהשכל האנושי יכול ומסוגל להבין ולהכיל. הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעיין הנובע – אמר ר' ישמעאל (בבא בתרא קעה ע"ב). וממילא, האדם מרגיש שיש גם לו מה לומר.
כשאדם בא לשאול את הרב שאלה הלכתית בהלכות בשר בחלב, כשרות, טריפות, או בנוגע לכשרותו של האתרוג, הוא "מסלק" כביכול את שכלו הצידה. מה שיפסוק הרב - "קדוש" בעיניו. כאן ברור לו שאין להגיון האישי כל זכות הבעה. הנושאים הללו הם "חוקים" מטבעם. בדיני ממונות – לעומת זאת – השכל האנושי נוטה אף הוא להתערב. גם לאדם יש דעה. כך, למשל, בנושא "זכויות היוצרים" אומר האדם לעצמו, הלא אותו זמר, מלחין, חברה, וכדו' מרוויחים די, האם ה"צריבה" הקטנה שלי תרושש אותם? האם ביל גייטס יפסיד מכך שאינני קונה את התו כנה שלו כדת וכדין?! וכן על זה הדרך. המוח האנושי הוא "ספק" התירוצים הגדול ביותר. וכשהאדם סומך על שיקול דעתו הבלעדי הוא עלול להגיע לדברים חמורים מאוד.
הבה נראה מה קרה לאותם חברות שניסו לבנות את סולם הערכים המוסרי שלהם על יסודות השכלה אנושי
המוסריות ה"אנושית"
צאו וראו, פעם חשבו בעולם שישנם ערכי מוסר בסיסיים, שהם אוניברסאליים, וכל חברה תקיים אותם בכל מצב ובכל מקרה. והנה, המציאות הוכיחה שכל חברה קבעה לעצמה קודים מוסריים על סמך מה שנראה לה לנכון. והעולם הגיע לכדי עיוותים מחרידים, ה"י. בספרטה חשבו שצריך להרוג ילדים חלשים ובעלי-מום, כדי שלא יסבלו וכדי שלא יפגעו בחישול הצבאי. האסקימואים סברו שיש להפקיר זקנים וחולים, כדי שלא יהיו נטל על הצעירים והחזקים. והגרמנים י''ש חשבו שנכון מאוד לרצוח את הגזעים ה'נחותים', כדי לשמור על עליונותו של 'הגזע העליון'. וכך – לה בדיל – לצערנו הרב, גם כיום בארצנו הקדושה יש מי שחושבים שמותר להרוג בני אדם במקרים מסוימים, תחת השם: "המתות חסד". כך גם בנושא הפלות העוברים ה"י – היד קלה על ההדק, לצערנו.
כל חברה כזאת הייתה יכולה להגן בהיגיון רב על 'ערכיה', ולהסביר מדוע הם מוצדקים ונכונים ביותר. ובאמת, מניין לנו שהם אינם צודקים? מהיכן אנו שואבים את הביטחון שהתנהגותם הייתה בלתי-מוסרית, מחרידה ופושעת? האם הרוב קובע בשאלות של מוסר וערכים? ואם הרוב הופך את דעתו, האם ערכי המוסר משתנים על-פי תנודות דעת-הקהל?
יש לנו בסיס איתן אחד – התורה. בתורה מסר לנו הקב"ה את הקודים המוסריים האמתיים, וכך אנו יודעים מה נכון ומה פסול, מה מוסרי ומה בלתי-מוסרי.
חברה שאינה משתיתה את המוסר של העל אמונה בבורא עולם, עלולה לחטוא לא רק באימוץ נורמות אכזריות ורצחניות, אלא עלולה לפנות גם לקצה השני – למוסריות-יתר, מוסריות מעוּותת ומזויפת. כך אנו מוצאים כיום בתוכנו מי שחסים ומרחמים על פושעים רצחניים, נטולי צלם אנוש. זה מה שקורה כאשר המוסר נשען על מחשבה אנושית ואין לו עוגן מוצק שמקורו בצו א-לוקי.
מתברר שגם כדי לקיים דיבר פשוט כמו 'לא תגנוב' נדרשת התגלות א-לוקית אדירה. השכלה אנושי יודע להיות ערמומי ומפותל כדי למצוא צידוקים לכל דבר. הוא כבר יטהר את השרץ בק"ן טעמים. הוא יסביר שבעצם זו לא גנֵבה, אלא הלוואה לזמן קצר, "השלמת ציוד".... ובכלל, למה לא לקחת קצת מכספו של איש עשיר, שהכסף הזה לא חסר לו, ואולי הוא אפילו לא ירגיש בהיעלמותו. מחסנית התירוצים תספק נימוקים בשפע.
כך, שעל כורחך אתה למד כי המוסר אינו יכול לעמוד בפני-עצמו, כי ליד התבונה וההיגיון, אלא הוא חייב להתבסס על צו א-לוקי עליון. ערכים שמתבססים על ההיגיון האנושי בלבד – הם בהכרח מעוּותים ובלתי-נכונים. ואם הדברים נכונים ביחס לערכי המוסר הכלליים, הרי שבנוגע לדיני ממונות הם מקבלים משנה תוקף. כאמור, השכל שמתערב בדיני הממונות הוא בעוכרינו. אנו עלולים להיכשל באיסורי גזל חמורים "בזכות" השכל שלנו.
ההכפפה למשפטי התורה. ככל שהאדם יכיר יותר ויותר בדעתו, כי קיים בעולם – מקור הוראה אחד לכל נושא שהוא – התורה, כך ממילא הוא גם לא ייכשל באותם החלקים שבדיני ממונות. ברור, שיש בדיני ממונות חלקים "שכליים", כאמור. ישנם משפטים רבים בדיני התורה שהם קרובים אל השכלה אנושי. אולם, לפני הכול ואחרי הכל, עלינו לזכור כי לא שכלנו הוא שקובע. כאמור, העוגן המוצק ביותר עליו – ורק עליו – אנו יכולים להישען הוא הצו הא-לוקי, אל הצו הזה אנו צריכים להכפיף את דעתנו. לכן, גם משפטים "שכליים" לכאורה כמו 'לא תרצח' ו'לא תגנוב' ניתנו לנו באותו מעמד א-לוקי נורא-הוד – מעמד הר סיני עליו קראנו בפרשת השבועה קודמת, הדבר נועד להטמיע בתודעה ושקיומן של המצוות האלה צריך להיות מבוסס על אותה התבטלות וקבלת-עול שאנו חשים כלפי מצוות על-שכליות. כשם שאין איש מעלה על דעתו לערב את שכלו בענייני שבת וטומאה וטהרה, אלא הוא מקבל ללא היסוס את הכתוב בתורה – כך עלינו לקבל בקבלת-עול מוחלטת את פסק התורה בעניינים שבין אדם לחברו. כי האמונה והכניעה המוחלטת לצו הא-לוקי הן הבסיס האמתי של המוסר.
אות אחת שמלמדת
הדבר רמוז באות הראשונה שפותחת את פרשתנו. וְאֵלֶּה הַמִּשְפָּטִים אֲשֶר תָשִים לִפְנֵיהֶם. מה פשרה של האות 'ו' ושפותחת את פרשתנו? מפרש רש"י: כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. מדוע דווקא בפרשה זו הדגישה התורה כי הדברים נאמרו בסיני? הלא התורה כולה היא תורת ה' שניתנה בסיני? [בפשטות, ההסבר הוא, שמכיוון שהפרשה הזו סמוכה למעמד הר סיני – ממילא הדגישה זאת התורה כאן.] אלא, שהתורה רמזה כאן רמז עמוק מאוד.
פרשת משפטים עוסקת רבות בענייני בין אדם לחברו. דיני מזיק וניזק, טוען ונטען, עבדים, שומרים, אבות הנזיקין, ועוד ועוד. באה התורה ואומרת לנו: "דע לך, גם אם אתה מבין בשכלך את ההלכות הללו, דבר אחד יסודי אל תשכח – מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". התורה כולה שניתנה בסיני מקשה אחת היא. אל תפריד ואל תבדיל. אל תחמיר בהידור האתרוג ותקל בהלכות גניבה. המקור זהה לשניהם, וממילא צריכה להיות הזהירות שווה בשניהם.
ניתן לסכם את הדברים במשפטים הבאים:
הדרך איך להתנהג עם האחד (החבר) – נגזרת דרך היחיד והמיוחד (הקב"ה).
ובמקביל, הדרך אל היחיד והמיוחד עוברת גם דרך היחס אל האחד.
