מה עדיף כוונה או מעשה יבש

רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים פרקים פ"ד-פ"ז) הרחיב מאד בענין שיצר הרע מנסה לשכנע את האדם שאם הוא יעשה את המצוות בקדושה ובדביקות ובמחשבות קדושות וטהורות המצוות אינם שוות כלום. ולכן הוא מנסה לשכנע אותו שיתעכב מלעשות את המצוה עד שיעבור הזמן, ויעשה המצוה לאחר הזמן.

רבי חיים מביא דוגמא ונביא אותה בשפת ימינו: שני יהודים היו בירושלים: אחד מקיים את מצות הפסח בלי שום כוונה, ומסתמך על כך שיש הלכה שבקרבנות לאחר שהקדישו את הקרבן כל הפעולות שנעשות בקרבן בלי כוונה הם נחשבים לשמה. וגם באכילת הפסח הוא אמנם זכר שיש מצוה, ולא התכוון שלא לשם מצוה, אולם כל השיחות בליל הסדר היו סביב הסטייק, איך יצאו הנתחים של הטלה הצלוי? איזה חלק הוא מעדן מלכים? ואיזה חלק יצא לא הכי מוצלח? והאכילה הייתה ברעבתנות ונהנתנות.

ואילו חברו היה שקוע כל כולו בכוונות נשגבות ונעלות בעבודת הפסח, בסיפור יציאת מצרים, בכל כוונות הקבלה, בדבקות בבורא עולם עד למצב שנפשו כמעט יצאה מגופו מרוב דבקות, עד שלא התחבר לעבודה טכנית של שחיטת קרבן הפסח, ושפיכת דם וכדומה, ובמזיד פספס את השקיעה משום שרצה להספיק לתפוס עוד כמה כוונות קדושות ונאצלות. או אף אם הוא הספיק להקריב את הקרבן, לא היה מסוגל בלילה כה נשגב להכניס בשר לפה, וכל כולו היה דבק בבורא בסיפור יציאת מצרים נפלאות ותשבחות הבורא, עד שתם זמן אכילת הפסח [בחצות או בעלות השחר].

כואב הלב על הראשון שהיה יכול לזכות למעלות נשגבות במאמץ קל. אולם למרות הכל הוא זכה לקיים מצות עשה של קרבן פסח, ולנצח – לא מיליארד שנה הרבה יותר – הוא יקבל שכר בלתי נתפס בחושים שלנו על אותם חתיכות סטייק שהוא אכל ברעבתנות. אולם בעוד נקרע הלב על הראשון שפספס הזדמנות למנף את המצוה לגבהים, אצל השני הטרגדיה נוראית, במקרה והוא עיכב את ההקרבה הוא נענש בעונש הנוראי של כרת, הוא מאבד את העולם הזה ואת העולם הבא, לנצח הוא נכרת מעם ישראל מההנאה הנצחית, למרות כל הכוונות הטובות.

רבי חיים (שם פ"ז) מוסיף שאמנם יש מקורות כי האבות הקדושים חנוך ועוד קיימו ענינים נשגבים ותיקנו עולמות רק בכונותיהם הטהורות. אולם הוא כותב שכל הדברים הללו היו לפני מתן תורה. מאז מתן תורה אי אפשר לקיים שום ענין ע"י כוונה לחוד בלי לקיים את המצוה המעשית שבאותו דבר. [להוציא מקרה שאדם אנוס מלקיים את המצוה, ואז אנחנו מקיימים את המצוה בצורה של 'ונשלמה פרים שפתינו' – כלומר התפילה תהיה במקום עבודת הקרבנות שאנחנו מנועים מלקיים, או שבצורה של זכר למצוה, ויחד עם הרצון והכוונה מקבלים מעט ממעלת המצוה]

כוונה כמינוף

אולם נשאלת השאלה כיצד ניישב את הדברים, כיצד מצד אחד העיקר הוא הכוונה, ומצד שני מצוה בלי כוונה שווה עולמות, ואילו כוונה בלי מצוה אינה שווה כלום.

להסביר את הדברים נביא את דברי המשנה (קידושין פ"א מ"י): 'כל העושה מצוה אחת מטיבים לו, ומאריכים לו ימיו, ונוחל את הארץ. וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו, ואין מאריכים לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ. כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא שנאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד יב). וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב'.

ומפרש התפארת ישראל (יכין קידושין פ"א אות פא) את המשנה, מצד אחד הקב"ה צריך בבסיס רק מצוה אחת, כיון שהעיקר הוא הלב, ע"פ הכלל 'רחמנא לבא בעי', וגם אדם שעשה רק מצוה אחת בלבד, אך רצה בכל כוחו ומאודו לקיים הרבה מאד מצוות, אולם הוא היה מנוע ועקב מגבלות טכניות הוא לא היה יכול, הוא זוכה לשכר נצחי מטיבים לו, אריכות ימים, נוחל את הארץ. ומוסיף התפארת ישראל שהמשנה ממשיכה, בתנאי שהוא עמל בכל יכולתו בשלשה תחומים: מקרא – אמונה ודעה נכונה בהכרת האמת. משנה – קיום כל הפעולות ע"פ ההלכה. דרך ארץ – מידות טובות.

אולם הדברים מחדדים את השאלה, מדוע צריך מצוה אחת, מדוע אי אפשר רק כוונות טובות, הרי הלב הוא העיקר ויש את הכלל 'רחמנא ליבא בעי'. התשובה לכך היא, כי הכוונה הוא מינוף, כי שביאר רבי חיים מוואלוז'ין מאז מתן תורה כדי להיות יהודי טוב, כדי לקבל השכר צריך מעשים טובים, צריך את המצוות המעשיות, ולא די בכוונת הלב. אולם מצד שני כוונת הלב הוא העיקר הוא התכלית, כיצד מתיישבים הדברים. התשובה לכך היא כי הכוונה הוא מינוף – הכפלה. כאשר לא קיימתי חס ושלום מצוה כדוגמה הכואבת של האדם שהתעסק בכוונות נשגבות ולא אכל את קרבן הפסח מצה ומרור בליל הסדר, יש לי 0 כפול מיליארד והתוצאה היא כמובן אפס. מאידך מי שעשה את המצוה האחת וכולל כוונה יש לו 1 כפול מיליארד, וכמובן יש לו מיליארד.

יש כמובן כוונה מינימלית בסיסית ביותר, שהאדם בקושי רב יצא ידי חובה, ואז המצוה היא ממש בסיסית, ולמרות שהוא זוכה על כך לשכר שלא נתפס בכלל בחושים שלנו, כואב לנו על כך שבמאמץ קל מאד הוא היה יכול למנף את ההשקעה שלו לגבהים בלתי נתפסים אבל לפחות הוא יצא עם משהו מסוים. אם הכוונה היא קצת יותר גדולה הוא ממנף את המצוה פי 10, ואם היא טיפה יותר אז הכל פי 100, וכן הלאה ככל שהכוונה יותר עוצמתית ונכונה, המינוף הוא בעוצמה הרבה יותר גבוהה.

הקב"ה רוצה את האני הפנימי שלנו

רבי שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פונביז' (שיעורי ר' שמואל, סוכה נג. אות תצז) ביאר את מה שנאמר בגמרא סנהדרין קו: שהלל הזקן בשמחת בית השואבה היה אומר: 'אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן'. והכוונה שאם כשאדם שמח בשמחה של מצוה, וכשהוא מודה ומהלל את הבורא, הדברים נובעים מעמקי לבבו, ששם נמצא ה"אני" של האדם, - 'הכל כאן' – הפעולה מושלמת בתכלית השלמות. ואם השמחה ושבחי השם חיצונים ולא נובעים מהאני הפנימי של האדם, 'מי כאן' אין כאן כלום.

והגמרא מוסיפה שהלל הזקן היה אומר: 'למקום שאני אוהב - שם רגלי מוליכות אותי', וביאר רבי שמואל שהוא המשך של המשפט הקודם, ע"פ דברי הרמח"ל (מסילת ישרים פט"ז) שעיקר העבודה הוא בלב, משום שהלב הוא מלך האיברים, והוא גורם לכל האיברים לפעול כרצונו. ולכן עיקר עבודת האדם שהלב ירצה לעשות רצונו יתברך. וביאר רבי שמאול שזה כוונת הלל הזקן, למקום השלב שהוא ה'אני' הפנימי אוהב, כל הגוף פועל, ולשם ההרגלים מוליכים אותנו.

והוסיף רבי שמואל עוד שרבינו חננאל (סוכה נג.) הביא שבירושלמי (סוכה פ"ה ה"ד) הוסיף שהלל הזקן בשמחת בית השואבה כאשר ראה שהם פוחזים, כלומר השמחה היא חיצונית לא מעמקי הלב, אמר להם שגם אם תעשו את השמחה המושלמת ביותר, הבורא אינו צריך אותכם, יש לו מלאכים שעושים את זה הרבה יותר טוב, שהרי הם שכל נבדל, ויצירותיהם מושלמות הן בביצוע והן בשכל הרבה יותר מכל מה שבן אנוש מסוגל להפיק. ואילו בזמן שהשמחה היתה כשרה, כלומר נעשית מעומק הלב, אמר להם שאף שיש לבורא את המלאכים המפיקים את התשבחות המופלאות ביותר, השבחים שבני ישראל מקלסים אותו חביבים עליו יותר מהכל, משום שרק לבני אדם יש לב, ואת זה הבורא רוצה, וכפי שאמר שלמה המלך 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי' (משלי כג כו). וכפי שכתב רבינו יוחנן לוריא (משיבת נפש הקדמה בשלח) כי השירה חייבת להגיע מעמקי הלב, שהרי אין שום כבוד להשם יתברך בשיר מיופה.

נעשה ונשמע

כעת נשוב לנושא שפתחנו בו, באבות דרבי נתן (נוסחא א פכ"ב) מובא שרבי חנינא בן דוסא אמר, שאדם שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת, אולם אם חכמתו מרובה ממעשיו החכמה אינה מתקיימת. ומקור הדברים הוא שעם ישראל אמרו נעשה ונשמע. כלומר הם הקדימו את המעשים הטובים לחכמה.

החכמה והכוונות הטובות בלב הם נעלות, אולם הם חייבים לשבת על בסיס של המעשים הטובים של קיום הלכה בדיוק כפי שהיא נמסרה לנו מסיני. אם נשאל אדם צמא מה העיקר הכוס או המים, ברור שהוא ישיב מים, אולם בלי שקודם נניח לו כוס, לא יעזור שמזוג לו מים, משום שאין לו כלי ואפשרות לקבל את הדברים ולשתות אותם.

רבי יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן שם) אמר כי חכם עם כל הכוונות הטובות אולם בלי שהוא ירא חטא ומקפיד לקיים את הלכה כראוי, הוא משול לאומן מקצועי שאין לו כלי עבודה, שאין לו שום אפשרות טכנית להוציא מהכח לפועל את התכנון הנפלא שמתרוצץ אצלו בלב. מאידך אדם שירא חטא אולם אינו חכם, הוא משול לאדם שיש לו את כלי העבודה הטובים ביותר בעולם בלי הוראות הפעלה, בלי שידע איך להשתמש בהם.

נשתדל כולנו להיות האדם המושלם האומן המקצועי שיש לו את כלי העבודה הטובים ביותר, ובכך הלב הטהור יתכנן את התוכניות הנפלאות ביותר, וגם נוציא מהכח לפועל את התוכניות הנפלאות הללו.