מיד לאחר מתן תורה צוללים למערכת הדינים המקיפים של פרשת משפטים. חמישים ושלש מצוות. כשישית מכלל מצוות ה' וחוקיו מרוכזים בפרשה אחת. איך מתמודד מורה עם הוראה כה מרובה? איך יְלמֵד משה פרשה כזו ארוכה ומורכבת, רוב גופי תורה, דיני נפשות וממונות, מועדי ישראל ומצות התלויות בארץ. הכיצד?
המתבונן בפתיחת הפרשה, בפסוק הבודד לפני הדינים, מגלה מענה והנחייה. וְאֵלֶּה הַמִּשְפָּטִים אֲשֶר תָשִים לפנֵיהֶם. לא אשר תְלַמְדֵם, לא אשר תְַצֵוּם, אלא אשר תשים לפניהם. וכדברי רש"י המצטט חז"ל במכילתא ''להבינם טעמי הדבר ופירושו, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'. על המלמד להגיש ולערוך את החומר בהטעמה, בבהירות ובדרכי הוראה מותאמים, ובכך הוא מגרה את רצון התלמיד, לקראת הלמידה. רש"י הקדוש מלמדנו כאן עוד, שלאחר הגשה ועריכה כראוי, בכלל לא נאמר שהרב מלמד! הוא רק שָם לפניהם. הוא מעורר עניין עד שהם 'יושיטו יד' וילמדו בעצמם. בצורה זו של לימוד, בה התלמיד הוא המורה של עצמו, הוא המעיין, הוא המשנן והוא המתבונן, נעשית התורה למעשית ומעניינת.
בראש ספר תהלים, הֶּגְהֶּי ֹוּתָּרֹוּתְבו ֹוּצְפֶּ ח 'ה תַרֹוּתְב רשא שיאה תא ךלמה דוד חבשמ יוֹּמָּם וָּלָּיְלָּה. דורש רבא (מסכת ע"ז י"ט) שלפני הלימוד נקראת תורת ה', ולאחר הלימוד נקראת התורה על שם הלומד, תורתו, שלו. כי הוא השקיע. תלמיד זוכה להתחבר לתורה, לחוש שהיא שלו, לאחר שיגע בעצמו בהבנה, בביאור ותרגום, בסיכום ובעריכה. רבו המומחה מכיר בכך שתפקיד המלמד הוא לכוון את הכיתה ללמידה אקטיבית, ולא שידרוש הוא בפני גופים פאסיביים. הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל התאונן על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. אמירה זו נעוצה ונחוצה גם בעולם ההוראה. וכך היה שגור בפי המחנך רבי חיים יהודה יעקובזון, מדמויות ההוד בת"ת עץ חיים הירושלמית, "מלמד מומחה מרבה לשתוק - כי את רשות הדיבור הוא מוסר לתלמידיו ..
זוכרים את המכולת שלפני עשרות שנים? דלפק רחב חוצץ בין החנווני לבין לקוחותיו. הם מבקשים והוא מגיש. בזריזות מְאַתֵר הוא כל מוצר בין-רגע, מושיט ואורז. סמל של יעילות ומומחיות. אין כמוהו! אך בדקו ומצאו כי שיטה זו, בה הזבָּן ניצב במרכז, והכול מתנהל על-ידו ואין זולתו, מונעת הרחבת העסק ומגבילה את סל הקניות. עברו לשיטה חדשה, בה הלקוח הוא הדומיננטי. הוא עובר בין המדפים וממלא בעצמו את עגלת קניות. והנה ראו זה פלא! הצריכה גברה, המוצרים התרבו, עד שלא נותר כל דמיון בין 'המכולת של פעם' לבין החנויות של היום. החנווני איבד אמנם את 'מעמדו', כבר איננו 'כל יכול' בעיני ילדי השכונה, אך חשבון הבנק שלו מאושר. כשמעבירים ללקוח את השליטה הוא שוקע ברכישה. במקום שאתה תמכור, עדיף שהם יקנו. כשמעבירים את כוח הלמידה לידי התלמידים, לאחר שהמלמד שם לפיהם כשולחן הערוך, מכוון ומדריך - אך הם הלומדים, תעלה איכות הלמידה. ככל שהמחנך מקטין את עצמו, כך הוא מגדיל את תלמידיו. הוא מעודד לחשוב ולהתבטא, לפעול ולחקור. נגלה רמה אמיתית של חשקת ואהבת התורה. כוח זיכרונם ילך ויתחזק (מי לא זוכר את ה'חבורה' ואת ה'מערך שיעור' שהכין בעצמו לפני שנים?) נגלה איכות של לימוד, איכות הנשמרת. על המלמד להעמיד את הסולם, אך על התלמידים לטפס. וכאשר הם מטפסים, יגיעו לגבהים בתורה, יבנו אישיות רוחנית, מתוך שלווה ושמחה, כי ירוו נחת מעצמם ומתורתם. שלהם.
בהצלחה בעבודת הקודש!
