ואלה המשפטים (חתם סופר, הבעל שם טוב, בית יצחק, אמרות חכמה, אמרי חיים)

"ואלה המשפטים" (כא, א) (חתם סופר)

פירש"י 'ואלה' וי"ו מוסיף על הראשונים לומר מה אלו מסיני אף אלו המשפטים מסיני, לכאורה מה זה משה אם זה מסיני או מאהל מועד, היה צריך להיות כתוב "מה אלו מהקב"ה אף אלו המשפטים מהקב"ה", אלא מתרץ החתם סופר שהתורה מדברת פה אל השופטים - שלא ירגישו את עצמם מורמים מהעם, אלא יזכרו תמיד שהתורה ניתנה על הר סיני דווקא בגלל שהיה נמוך ועיו וכך גם הם צריכים להוג.

"ואלה המשפטים" (כב א) (הבעלש"ט זצ"ל)

אמרו חז"ל: כשאדם בא לפני בית-דין של מעלה, שואלים אותו בתחילה: "נשאת ונתת באמונה?", ורק אחר כך שואלים אותו: "קבעת עתים לתורה?". ללמדך, שאם אין אדם מקיים את הדינים שבין אדם לחברו, אין ערך לקביעת עתים לתורה שלו.

ואֵלֶּה הַמִּשְפָּטִים אֲשֶר תָשִים לִפְנֵיהֶם (סיפור הבעל שם טוב)

פעם ציוו הרבי ישראל בעל שם טוב הקדוש את תלמידו המגיד הקדוש ר' דוב בער זי"ע, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר' דוב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש.

בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות. כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר' דוב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה. והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו.

ר' דוב בער עדיין עמד והמתין, והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני, כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה, כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר' דוב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים.

"ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיוות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה, נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשל והדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים.

וזהו שאמרו בזוהר הקדוש – הוסיף הבעל שם טוב ואמר למגיד – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא (פירוש: זהו סוד הגלגולים). לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיוות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם ולבו עליו מר וכואב: הייתכן?! זועק הוא האין דין ואין דיין?! אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם יתכן שנתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"!!! זיע"א.

ואֵלֶּה הַמִּשְפָּטִים אֲשֶר תָשִים לִפְנֵיהֶם (מובא בבית יצחק)

אשר תלמדם לא נאמר, אלא תשים ופירש רש"י כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם.

אחד מחסידי הרי"ם הקדוש זי"ע התנצל לפניו, אודות שכחה שיש לו והוא שוכח מה שלומד, ואמר לו הרי"ם, האם הזדמן לך פעם שלקחת כף לאכול ושכחת לשים הכף לפה רק נתת את הכף תחת האוזן. וענה החסיד הנ"ל איך יתכן לשכוח האיך לאכול ושלא לתן האוכל להפה, אשר בזה כל החיות של האדם, וענה לו הרי"ם, אם כן איך יתכן שאתה שוכח התורה אשר בזה תלוי כל חיות האדם, כי מזון הנשמה כמו האוכל מזון לגוף, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט,צג) לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני.

ואֵלֶּה הַמִּשְפָּטִים אֲשֶר תָשִים לִפְנֵיהֶם (אמרות חכמה)

שאל שר אחד, את הצדיק מאפטאר' אברהם יהושע העשיל זיע"א, אצלנו מי שיש לו תביעה על חברו מגיש כתב תביעה לבית המשפט והשופט קובע תאריך המשפט, בינתיים יש לו לשופט שהות לעיין בדבר, וכשמגיע זמן המשפט מעמידים שני הצדדים עורכי דין, דנים ומתווכחים, ואחר כך מוציא השופט פסק דינו, ויש גם אפשרות לערער וכו', ואילו אצלכם היהודים באים פתאום לרב מציעים את הטענות, והרב כמעט תמיד פוסק מיד. הייתכן שיש בנוהל כזה משפט צדק. ענה לו הרה"ק מאפטא, אמשול לך משל, פעם רדף זאב אחרי שה והשיגו, כשעמד לטורפו הגיע פתאום הארי והוציא את השה מידו של הזאב, טען הזאב, הרי זו גזלה ממש, הלכו שניהם להתדיין לפני השועל, פסק השועל, יחלוקו, חצי לארי וחצי לזאב, ומי יחלק את השה כדין, נמנו וגמרו שהשועל יחלק,

מחלק השועל את השה לשנים וקובע שאין החלקים שווים, נשך קצת מאותו החלק שנראה לו יותר גדול, כדי להשוות לשני, אלא ששוב נראה לו שעכשיו זה קטן יותר מדי ונשך מהשני, וכך נשך פעם מחלק זה ופעם מחלק זה, עד שלא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אמר לו הרה"ק מאפטא, כך הוא אצלכם, אתם מתדיינים ומתדיינים, מעמידים עורכי דין ומערערים, ובסופו של דבר ההוצאות ושכר הטרחה ה"שושבינים" אוכלים את הכל ולא נשאר כלום בשביל בעלי הדין. אבל אצלנו משתדל הרב לפסוק מיד, או לעשות פשרה וכך נאה ויאה לו, לקפח את שני הצדדים גם יחד.

ואֵלֶּה הַמִּשְפָּטִים אֲשֶר תָשִים לִפְנֵיהֶם (אמרי חיים מויז'ניץ)

לכבוד שבת מברכין דאדר: כתב רש"י "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים [10 הדברות] מסיני אף אלו מסיני". נראה לבאר את דברי רש"י בדרך רמז נפלאה ע"פ מאמר חכמינו (יומא פו:) שתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות, ותשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות. והנה 'אלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה", 'ואלה' ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה ושמחה". ועוד דרשו חז"ל (מגילה טז:) "אורה – זו תורה". מעתה יש להמליץ: "כל מקום שנאמר 'אלה'" – ליהודים הייתה אורה, בלא שמחה, כלומר שלימוד התורה נעשה מיראה ולא מאהבה – "פסל את הראשונים", לימוד התורה רק פסל את הזדונות והפכן לשגגות. אך כאשר נאמר "ואלה" – ליהודים הייתה אורה ושמחה, שהתורה נלמדת בשמחה ובאהבה – "מוסיף על הראשונים", הרי הזדונות נוספות על המעשים הטובים הראשונים ונעשות כזכויות!...