סיפר כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע: הרה"ק ר' פינחס מקאריץ זי"ע התאכסן פעם אצל בעה"ב אחד, וראה שיש לו בן גדול שלא נימול. לשאלתו לפשר הדבר, השיב, שבניו הראשונים מתו מחמת מילה, כי לא יכלו לעצור את הדם לאחר המילה, ולכן כאשר נולד בן זה, פחד למולו. הרה"ק הפציר בו, שהוא בעצמו רוצה למול אותו, ובעזר הבורא לא יזוב הדם, ויישאר בחיים. הבעה"ב דרש הבטחה על כך, והרה"ק הבטיח, ולקחו על חיקו ומל אותו כראוי. לאחר הברית החל הדם לזוב בלי הפסק, ונבהל הרה"ק מאד, ולא ידע לשית עצות בנפשו. בצאתו החוצה ראה מרחוק את הרבי ר' זושא זי"ע, ורץ לקראתו לספר לו את כל המאורע. אמר לו הרבי ר' זושא, שיצווה לבעה"ב לערוך את סעודת הברית, וליטול ידיים לסעודה, והתינוק ינצל, וכך הווה, שנטלו ידיהם לסעודה, ונעצר הדם. כאשר שאל הרה"ק מקאריץ זי"ע את הרבי ר' זושא זי"ע מהיכן ידע זאת, השיב לו: "כתיב (שמות כד, יא) 'ויחזו את הא-לקים ויאכלו וישתו', א-לקים הוא מדת הדין, 'ויחזו את הא-לקים' – כשרואים את מדת הדין, אזי העצה היא 'ויאכלו וישתו', ועל ידי זה נמתקים הדינים. וכן נאמר (תהלים קיט, קיז) 'סעדני ואושעה', שעל ידי סעודה זוכים להמשיך ישועה."
