לאחד מבתי חב"ד בארצות הברית היה תומך עשיר שהיה מרוחק מאורח חיים דתי. הוא תרם לבית חב"ד בנדיבות, אך בעצמו כמעט לא שמר מצוות. פעם החליט הרב של בית חב"ד ללמדו קורס קצר בהלכות ברכות. בשיעור הראשון הסביר הרב את עניין הברכות – כיצד לפני שנהנים מדבר שהקב"ה ברא, מברכים ומודים לו. הוא הסביר שברכת "שהכל נהיה בדברו" היא ברכה כללית שבדיעבד פוטרת את רוב המאכלים. למחרת, הרב פגש את אותו עשיר, שאמר לו בהתרגשות גלויה: "הרב, שינית את חיי! ממש שינית את חיי!" "מה קרה?" שאל הרב בפליאה. "מדי בוקר אני קם ומיד קופץ לבריכת השחייה שבחצר ביתי", הסביר האיש, "אבל היום, כשהגעתי לבריכה, נזכרתי במה שלימדת אותנו – שצריך להודות לקב"ה על הטוב שהוא מעניק לנו. חשבתי על כך שיש לי בית מפואר, בריכת שחייה, ובריאות שמאפשרת לי ליהנות מכל זה. אמרתי בכוונה עמוקה: 'ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו' וקפצתי למים. אינך מבין איך כל היום שלי השתנה! לפתע הרגשתי את נוכחות הקב"ה בחיי, התחברתי אליו והרגשתי הכרת טובה עמוקה על כל מה שיש לי".
הרב שמע והלבטים ייסרו אותו. מבחינה הלכתית, אין לברך על כניסה לבריכה – זו ברכה לבטלה. אך מאידך, הוא חש שהקב"ה ודאי שמח בהתעוררות הרוחנית האמיתית של האיש ונהנה מהתמימות הטהורה שבה הוא מברך. "אם אסביר לו את האיסור", חשב הרב, "אולי אכבה את הניצוץ שנדלק בו".
לקראת ראש השנה, הגיע למקום אחיו הצעיר של הרב, תלמיד ישיבה מהארץ. העשיר סיפר לו בהתלהבות על השינוי הרוחני שחל בו, ועל הברכה שהוא מברך לפני הכניסה לבריכה. האח הצעיר, בספונטניות אופיינית לצעירים, הגיב מיד: "ברכה לבטלה! אסור לברך לפני כניסה לבריכה!". המום ונבוך, פנה האיש לרב לברר את העניין. הרב השיב בחכמה: "עד כה, כשבירכת מתוך כוונה תמימה, זו לא הייתה ברכה לבטלה. הקב"ה שמח בקשר האמיתי שיצרת. מכאן והלאה, משנודע לך הדין, אם תמשיך לברך– תהיה זו ברכה לבטלה".
