הילד היהודי שפשף את עיניו כלא מאמין. זה אוצר של ממש. חיים של יהודים רבים יינצלו בזכותו.
"האם תרצה לקנות את הסחורה"? נשאל קצרות, תוך הבהרה: "המחיר יהיה יקר". מחנה דז'ורין בטרנסניסטריה, שנת תש"ב (1942). השואה בעיצומה. אל המחנה הוגלו אלפי יהודים, וחיו בו בתנאים תת-אנושיים. הרעב והדוחק היו קשים מנשוא, והקור המקפיא השלים את הגורל האכזר שהיה מנת חלקם של האסירים. היהודים הועסקו בעבודות פרך. בקושי זכו למנת לחם זעומה ומעט מרק, שבהם ניסו להחיות את גופם הצנום. בימי החורף, כאשר הטמפרטורה צנחה הרבה אל מתחת לאפס, גברה המצוקה במחנה. הקור המקפיא בלילות היה למלאך המוות ממש. רבים קפאו למוות, בהעדר אמצעי חימום והסקה. רבי יעקב-ישכר-בער רוזנבוים, האדמו"ר השמיני בשושלת נדבורנה, היה בן שתים-עשרה בלבד, ושהה במחנה עם אביו. צערם של אחיו נגע לליבו הרחום, והוא לא הצליח לשאת את המחשבה שיהודים קופאים מקור בלילות. עצי הסקה היו מצרך נדיר במחנה, ולא היה אפשר להשיגם. באין ברירה נאלצו היהודים להשלים עם המחלות שפקדו אותם ועם הקור המצמית. הילד חיפש דרך להשיג חומרי הסקה. מדי בוקר התעטף במעילו הדק ויצא אל הקור ששרר בחוץ. במשך שעות רבות אסף לחיקו ענפים וחתיכות עץ קטנות שמצא, והעביר אותם לחולים הקשים, שהיו זקוקים להם ביותר.
יום אחד, כאשר הילד שוטט במחנה בחיפוש גזרי עצים, ניגש אליו איכר מקומי. "אתה מחפש עצים? יש לי עצים למכירה!" הילד הביט בו בחוסר אמון. "כאן במחנה יש עצי הסקה למכירה?!" תמה. הגוי הנהן בראשו. "אכן", לחש לילד, "הם מוחבאים ביער. בוא אחריי". השניים יצאו לדרך אל תוך מעבה היער. בעת ההליכה לפתה את הילד תחושת חרדה. האם הוא יודע מה האיכר זומם? הרי הסיכוי שברשותו עצי הסקה משובחים נמוך ביותר, וגם אם הוא דובר אמת, מדוע יציע אותם למכירה לילד בן שתים-עשרה? חרדתו גברה והלכה. לאחר הליכה ממושכת הגיעו השניים לקרחת יער קטנה. עיניו של הילד נפערו בתדהמה. כלא מאמין הביט באוצר שנגלה לעיניו - חבילות רבות של עצי הסקה ארוזות ומוכנות. האיכר הביט בפניו הנדהמות של הילד ונקב בסכום שדרש תמורת העצים. כפי שהיה הילד יכול לשער, הסכום היה גבוה מאוד, וכמעט בלתי-ניתן להשגה בתנאים הקיימים. נוסף על הבעיה הכספית, גם שומרי המחנה חיפשו נואשות עצי הסקה בעבורם, וברגע שהללו יופיעו במחנה, השומרים יחרימו את כל הסחורה. האם כדאי להתאמץ ובסוף לאבד את האוצר לטובת השומרים? "תן לי שעה", ביקש הילד מהאיכר. "אני הולך לגייס את הכסף", הודיע בפשטות. האיכר הדריך את הילד כיצד לחזור למחנה.
בשובו מיהר אל אביו, רבי חיים-מרדכי, האדמו"ר מנדבורנה, וסיפר על העסקה שהשיג. נרגשים מהזכות שהתגלגלה לידם להציל את היהודים מהקור הנורא, התחילו האב והבן לאסוף פרוטה לפרוטה בשאיפה להגיע לסכום הנדרש. ההצלחה האירה להם פנים ובתוך שעה בלבד נאסף הסכום המלא. סוכם עם האיכר שבשעת חצות תועבר הסחורה אל מקום סתר סמוך לצריפו של הרבי.
בשעה 21:00 שטח המחנה היה ריק מאדם. היחידים שסובבו בו היו השומרים המרושעים, שחיפשו הזדמנות להתעלל ב'מפירי הסדר' במחנה. באותם רגעים הסתנן הרבי מצריפו, כשהוא עוקב בדריכות אחרי השומרים, לבל ישגיחו בו. בשקט התגנב אל ירכתי המחנה וחיפש את ארון החשמל שמוליך את המתח לעמודי התאורה הפזורים במחנה. לאחר חיפוש ממושך מצא מאחורי גבעת שיחים ארון חשמל קטן. בתנועת ידיים זריזה פתח את הארון וחיפש את הנתיך הראשי, המופקד על אספקת החשמל לכל המחנה. כשגילה את הנתיך נצצו עיניו. ביד רועדת הניף הרבי אבן והיכה בחוזקה בנתיך. זה התרסק ורסיסיו נפלו אל הקרקע. עלטה כבדה השתררה במחנה. הרבי וידא כי תיקון הנזק יֶארך שעות רבות ומיהר להימלט. זה היה הלילה האפל ביותר בתולדות המחנה.
לאורך כל הלילה עמלו השומרים לתקן את התקלה הפתאומית, ורק בשעת בוקר מוקדמת הצליחו להחזיר את זרם החשמל. בחסות העלטה והמהומה, בעוד תשומת ליבם של השומרים נתונה לתקלה, הצליחו הילד ואביו וכמה שותפי סוד נוספים להבריח את כל אוצר העצים למקום המסתור שליד צריפם. משם הדרך להפצתם לצריפי היהודים, שהתחננו למעט חימום, הייתה קצרה. בלילות הבאים חוממו צריפים רבים במחנה, והדבר הציל את חייהם של יהודים רבים.
