כשהכריז רבינו הק' מסאטמאר זצ"ל בתחילת קיץ תשל"ח לפ"ק על הקמת 'קרן הצלה', למען מוסדות התורה בארץ הקודש המתנזרים מתמיכת השלטון, הוחלט כי חברי הבית דין הגדול שבירושלים יצאו לחוץ לארץ, לעורר לב הנדיבים בעם לתרום מהונם ומאודם למען הקמת הקרן. נסיעה זו שנקראה ברבות הימים 'מסע הבד"צ', היתה למסע קידוש שם שמים אדיר, בו היטלטלו גדולי ומאורי הדור מביתם, ונדדו למרחקים בכדי להקים יסוד איתן למען המשך קיום הדורות.
מעמד התייסדות קרן ההצלה הוקבע ליום ראשון פרשת שלח, כ' סיון, וחברי הבד"צ הגיעו לארצות הברית שבוע לפני זה, ביום ראשון פרשת בהעלותך, י"ג סיון. אותו היום היה יום ה'יארצייט' של אמו של רבינו, שרבינו היה יושב בו מדי שנה בתענית. גם באותה שנה לא שינה רבינו ממנהגו, ולמרות טרחת טלטולי הדרכים לא בא באותו יום אוכל לתוך פיו.
באותו היום יצאו רבבות אלפי ישראל לרחובה של עיר לקבל פני רבותינו שבארץ הקודש, ויהי המעמד לחרדת אלקים, כאשר שלומי אמוני ישראל, ועל צבאם גדולי הדור שבגולה, באו לחלוק כבוד לתורה ולנושאי דגלה. מעמד ה'קבלת פנים' נמשך שעות ארוכות, ונשמעו בו נאומיהם של גדולי הרבנים, ורבינו השתתף בו מתחילתו ועד סופו כשהוא שרוי בתענית.
לא זו בלבד, אלא גם בשעה שבארץ ישראל כבר החשיך היום, לא הפסיק רבינו תעניתו, אף שהתחלת התענית היתה בארץ ישראל, ובמקרה כזה יש דעות בפוסקים שגם סיומה הוא כשמחשיך היום בארץ ישראל, אך רבינו החמיר על עצמו, ולא הפסיק התענית עד אחר צאת הכוכבים בארצות הברית. (משה רעיא מהימנא - פרקי עבודה, פרק יד)
