בשמחת תורה תשפ"ד נרצח צעיר בחור ממוצא אמריקאי. אביו, שלא שמר תורה ומצוות, טס מארה"ב לישראל להשתתף בלוויה. במהלך הטיסה החל לחשוב: "הבן שלי נפטר, מה אני יכול לעשות לזכותו?". הוא הבחין באדם מניח תפילין במטוס. הרעיון הבזיק בראשו – גם הוא יניח תפילין לעילוי נשמת בנו. הוא ניגש לאותו יהודי, שאל אם יוכל להשאיל את התפילין ולהסביר לו כיצד להניחן. לאחר שהניח תפילין בעצמו, עלה בלבו הרעיון: "אולי אנשים נוספים ירצו להניח תפילין לזכות בני?". הוא החל לעבור בין הנוסעים היהודים במטוס ולהציע להם להניח תפילין, אך הללו סירבו בטענה שאינם דתיים. הוא עבר מקצה המטוס ועד קצהו, אך איש לא נענה להצעתו.
אז עלה במוחו רעיון: הוא פנה ליהודי האחרון שאתו דיבר ואמר: "הבן שלי נרצח. האם תסכים להניח תפילין לעילוי נשמתו?". אותו אדם נענה מיד. הוא המשיך ואמר כך גם לשאר הנוסעים היהודים, ובאופן מפתיע לחלוטין כל הנוסעים שקודם סירבו בתוקף, הסכימו מיד להניח תפילין. האווירה במטוס השתנתה לחלוטין, ואפילו הקברניט יצא מתא הטייס כדי להניח תפילין.
בואו נתבונן – מה התרחש כאן? כיצד ייתכן שאנשים שלפני רגע סירבו בתוקף, פתאום הסכימו בשמחה להניח תפילין? ומדוע דווקא תפילין? אם האב היה מבקש מהם לבצע פעולה שרירותית כלשהי לזכות בנו – למשל לדפוק על ראשם עשר פעמים או להניח את מכשיר הטלפון על ראשם – סביר להניח שהיו מסרבים. כיצד הם השתנו באחת? התשובה טמונה בעומק הנשמה היהודית. אותם אנשים לא השתנו! – הם היו יהודים כל הזמן, והנשמה היהודית הטהורה הייתה בתוכם. אך שכבות של הרגלי עבר וחינוך שקיבלו כיסו על האור הפנימי של הנשמה. הבקשה האישית והנרגשת של האב סילקה את המחיצות, והן נמסו כמו חמאה בשמש. פתאום, הגוף והנפש של כל אחד מהם הבינו שהם בעצם באותו צד, שהגוף אינו מתנגד לנשמה. ברגע של אמת וכנות, כל הקרבות הפנימיים התבטלו, והנשמה היהודית האמיתית התגלתה.
אין ספק שהנחת התפילין של אותם יהודים יקרים חוללה רעש גדול בשמים וגרמה נחת רוח עצומה.
