ערכים שבת

קרוב אליך הדבר

מהפכה גדולה עשויה להתחיל בצעד קטן שנראה חסר סיכוי. שני רבנים באמריקה שלפני מאה שנה העזו להציע רעיון נועז – ולא שיערו עד היכן הוא עוד יגיע

לפני מאה שנה, שמירת השבת באמריקה הייתה כרוכה בניסיונות גדולים. רוב המעסיקים דרשו מהעובדים להגיע גם בשבת, ומי שסירב לחפש מקום עבודה חדש מדי שבוע. ידוע הסיפור שסיפר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, אודות היהודי שהצליח במסירות נפש אדירה להימנע מחילול שבת, אבל אווירת הנכאים הבלתי נמנעת שאפפה את השבת בביתו, הביאה את ילדיו לבחור לעצמם עתיד שונה.

בשנת תר"מ עיתון יהודי העריך כי מתוך 75,000 היהודים שחיו אותה שעה בניו יורק, רק 1,500 שמרו את השבת כהלכתה. הגיעו הדברים לידי כך שגדולי ישראל באותה תקופה הגדירו את אמריקה 'מדינה טרפה' ואסרו את ההגירה אליה.

אבל שניים בולטים מאלו ששינו את המצב והצילו דורות של יהודים מטמיעה, היו שני רבנים אלמוניים יחסית: הרב חיים פריירה מנדס והרב ברנרד דרכמן.

השניים הקימו אגודה לחיזוק השבת באמריקה, שניסתה למצוא מקומות עבודה חלופיים עבור מי שפוטר עקב סירובו לחלל שבת. במקביל, הם לחצו על פוליטיקאים לתקן את החוק כך שיתאפשר לבתי עסק יהודיים להעביר את יום המנוחה השבועי שלהם מיום ראשון ליום שבת. אולם מאמציהם נתקלו בהתנגדות נחרצת מצד ארגונים נוצריים שסירבו לשנות את חוק המנוחה האמריקאי לטובת הציבור היהודי.

ואז, עלה בדעתם של הרבנים רעיון מקורי: במקום להציע ימי שבתון נפרדים ליהודים ולגויים הם ישכנעו את הרשויות להעניק לכלל האזרחים שני ימי שבתון שבועיים.

על פניו זה היה רעיון מופרך. מה הסיכוי שדווקא המעצמה האמריקאית, זו הרואה ברדיפת הממון את הנעלה בהשגי אנוש, תסכים מרצונה לקצר את שבוע העבודה ולארגן מחדש את שוק העבודה המודרני סביב רעיון תורני עתיק יומין?

אבל למרבה הפלא, זה בדיוק מה שקרה.

בשנים ובעשורים הבאים צבר רעיון שבוע העבודה בן חמישה ימים תאוצה. איגודי עובדים, תעשיינים ומחוקקים הצטרפו למהלך, עד ששני ימי מנוחה נעשו בהדרגה לנורמה האמריקאית. הנשכרים הגדולים ביותר מכך היו אינספור יהודים שלא נאלצו עוד לעמוד מול ניסיון שבועי של שמירת שבת. בזכות זאת הם וצאצאיהם נותרו מחוברים לשלשלת הדורות נאלץ של עם ישראל.

מעשה קטן

"לא בשמיים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה" (דברים ל, יב). מבאר רש"י: "שאילו הייתה בשמיים היית צריך לעלות אחריה וללמדה".

שואל רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל (פרי צדיק, ניצבים אות יז): אם הייתה התורה נמצאת מעבר לים, אפשר היה לתבוע מהאדם לעמול ולטרוח, להשיג ספינה או סירה, עד שיגיע אליה. אולם תורה הנמצאת בשמיים, אינה ברת השגה! הארץ ניתנה לבני אדם קרוצי חומר, ואילו "השמיים שמיים לה'". איך אפשר היה להעלות בכלל על הדעת שהאדם יעלה לשמיים בשביל לקחת את התורה?

רבי צדוק משיב, כי הפסוק אינו מציב בפני האדם דרישה בלתי אפשרית, אלא להפך: הוא מבטיח שהתורה קרובה לכל אדם, כפי מצבו וכפי כוחותיו, גם אם היא אכן בשמיים, לא צריך להעפיל לשמיים כדי להגיע אליה. האדם איננו נדרש לרעיון לזנק בבת אחת אל השמיים; הוא נדרש לעשות בנאמנות את העבודה המוטלת עליו ברגע הזה. המדרגה הראשונה היא אולי נמוכה, אבל ממנה מתחיל הסולם כולו.

לא פעם אנחנו מביטים במשימה גדולה ומרימים ידיים עוד לפני שהתחלנו. מה כבר ישנה המעשה הקטן שלי? כיצד מאמץ של אדם אחד יכול להתמודד עם בעיה שנראית גדולה ממנו פי אלף?

על כך אומר רבי טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב, טז). אינך נדרש לדעת כיצד תסיים הדרך. אתה נדרש לעשות את הצעד שנמצא בהשג ידך.

כך פועלות מהפכות רוחניות. שני רבנים שהחלו בחיפוש עבודה לשומר שבת לא ראו לפניהם את סוף השבוע האמריקאי; ומארגני סמינר 'ערכים' הראשון לא ראו לפניהם את רבבות היהודים שחייהם עוד ישתנו בעקבותיו.

זוהי התביעה של "לא בשמיים היא": אל תביט אל קצה הדרך, ותאמר שאינך מסוגל להגיע לשם. הבט רק על המדרגה הראשונה. טפס עליה, ואת גובהו של הסולם תגלה בהמשך.

תּוֹרַת חַיִּים

את אבי לא פגשתי מאז ימי הישיבה, לכן הופתעתי כשהתקשר וביקש שניפגש, אך כשהגיע הבנתי שהבחור הפורח שתמיד היה מלא בשמחת חיים, הפך לאדם כפוף, עיניו נטולות הבעה ופניו נפולות. היה קשה לראות זאת.

בתחילת הפגישה השלמנו פער של שלושים שנה בחמש דקות, ואז אבי ניגש לעניין.

"אתה בטח שואל את עצמך, למה אני נראה ככה, ואתה מתפלא איך מי שתמיד עזר לכולם הפך בעצמו למבקש עזרה. דע לך. הכול בגלל הישיבה!!! אתה זוכר שבישיבה נחשבתי לבחור מצוין?"

"איך אפשר לשכוח", עניתי. "היית סמל לכולם. למדת מצוין. בשיעורים שאלת את השאלות הטובות ביותר. כולם ביקשו את קירבתך".

"בדיוק זה העניין", הוא אמר בעצב. "ההצלחה שלי נותרה בישיבה. הכול היה נפלא עד שהתחתנתי, ומאז הכול השתנה. בחיי התרחש מהפך שלא ציפיתי לו.

"בכולל איש לא הכיר את אבי המוצלח. לא הצלחתי לשחזר את המעמד שהורגלתי אליו בישיבה. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שחוויתי את טעמו הצורב של הכישלון. שנתיים אחרי החתונה יצאתי לעבוד. פתחתי עסק עצמאי, אך לאחר תקופה קצרה שקעתי בחובות, ופשטתי רגל. זה גם השפיע על האווירה בבית. לא נחמד לראות את אב המשפחה כבוי ומכונס, ובאופן טבעי זה יוצר ריחוק.

"מאוחר יותר מישהו ניסה לעזור וגם סידר לי עבודה, אך מאז החלפתי עבודות בקצב מסחרר. כישלון רדף כישלון, וכעת אני כאן.

"לכן אמרתי לך שהכול בגלל הישיבה. לפעמים להצליח זה אסון. כי אתה כל החיים חושב, איך הבחור המוצלח ההוא הפך לכישלון מחפיר שכזה?

"ומה שהכי כואב לי, שגם האמונה שלי נחלשה. כולם מתכוננים לימים הנוראים, מקבלים קבלות טובות וחולמים על שנה חדשה עם תקווה גדולה בלב. ואני שואל את עצמי, בשביל מה אני צריך שנה חדשה? בשביל עוד התחלה שהסוף שלה ידוע מראש? אני באמת רוצה לדעת מה ה' רוצה ממני".

קללה שהיא ברכה

ומה משנה כוח הבחירה שלנו?

"אני מזדהה לחלוטין עם הכאב שבדבריך", אמרתי.

"ואני יכול גם לספר לך על צרות של אחרים, לא כדי להרגיע אותך, אלא כדי ללמוד מהם כיצד להתמודד עם כישלונות".

מארגוני חסד

"על 'עזר מציון' שמעת? על 'יד שרה'? על 'עזרה למרפא'?"

"בטח", אמר אבי, "שמעתי ועוד איך".

"שאלת את עצמך, מה מביא אדם כמו הרב אורי לופוליאנסקי ז"ל להקים את ארגון 'יד שרה'? אז ככה. זה התחיל כשהבן שלו היה זקוק למכשיר רפואי, והפרוצדורה שהם היו צריכים לעבור כדי לקבל אותו הייתה כה מייגעת, שהם כמעט נשברו. אלא שבמקום לבחור להישבר, הם החלו לאסוף ציוד רפואי, רק כדי שאחרים שזקוקים למכשירים רפואיים לא יחוו את הסבל שהם חוו. כל השאר היסטוריה.

כך גם הוקם ארגון 'עזר מציון'. כשהרב חנניה צ'ולק היה אברך צעיר, אבא של רעייתו ע"ה חלה. במשך חודשים ארוכים הם סעדו אותו בבית חולים. כשהם הבחינו בהורים לילדים חולים, שחיים במשמרות אינסופיות מסביב למיטת ילדם, וקורסים מול עיניהם, הם הציעו להחליף אותם לכמה שעות כדי שיוכלו להתרענן. בהמשך הם רכשו טנדר ישן כדי לקחת ולהחזיר את משפחות החולים מבית החולים הביתה, ובגרסתו המעודכנת, התכנסו הפעולות האלה לארגון ששמו 'עזר מציון'.

כך קרה כשאחד החברים של הרב פירר היה זקוק למכשיר רפואי עבור בתו, והוא דאג להביא לו את המכשיר מחו"ל כדי לחסוך בעלויות. מאוחר יותר, כשאחד מקרובי המשפחה שלו עבר אירוע לב, והייתה התלבטות כיצד לטפל בו, היה זה הרב פירר שהתרוצץ בין הרופאים כדי לעזור. כך נולד ארגון 'עזרה למרפא'.

"כל האנשים הדגולים הללו היו יכולים להתלונן ולשקוע בתחושת הכישלון והאכזבה, אך הם בחרו להפוך את הכאב האישי שלהם להצלחה. הם בחרו להפוך את הסבל שלהם מקללה לברכה, והביאו תועלת עצומה לעולם".

"אם יהיה לנו קשה בחיים או לא, זה בידי שמיים. הבחירה שלנו היא מה לעשות עם הקשיים הללו. האם לתת להם לייאש אותנו, או להשתמש בהם כדי להפוך את עצמנו להצלחה. ובשונה מהקשיים שבאים משמיים, הבחירה מה לעשות איתם תלויה רק בנו".

הבחירה הקובעת

משה רבנו מתאר בפני בני ישראל את הצרות שעתידות לבוא עליהם בגלות, ומוסיף, "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה... והשבות אל לבבך" (דברים ל, א). כשבאות על האדם קללות, מובן לנו שהוא נדרש לחשבון נפש ולהשבה אל הלב, אך כשבאות עליו ברכות, מדוע הוא נדרש לחשבון? נכון היה יותר לכתוב "והיה כי יבואו עליך כל הקללות האלה, והשבות אל לבבך"?

בהמשך דבריו, מסיים משה, "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (שם, יט). בפסוקים אלו מלמד משה רבנו את בני ישראל, שאומנם הקב"ה מנהל את העולם בלי להתייעץ אתנו, ואנו אכן לא שולטים באירועי החיים, אך בבחירתנו, אנו מכריעים אם הם יהיו ברכה או קללה.

לא הכישלונות קובעים אם אנו קללה או ברכה, אלא הבחירה שלנו מה לעשות איתם תקבע זאת. זו גם הסיבה שהשבה אל הלב כרוכה אף היא בקללה ובברכה, שכן ההשבה אל הלב מובילה לבחירה, והבחירה תקבע אם אירועי החיים שלו יהיו ברכה או קללה.

יכול אדם להשתמש ב'קללה' הפרטית שלו כדי להביא ברכה לאחרים, ובכך הוא הופך את קללתו הפרטית לברכה.

"הבנת אבי? אי אפשר לשנות את חייך. לא למחוק את הצלחתך בישיבה, וגם לא את כישלונותיך שלאחריה. אפשר רק לבחור האם להיכנע לכישלונות ולשקוע ברחמים עצמיים, או לאמץ את השיטה של אלו שהפכו את הקללה שלהם לברכה, והועילו לעולם.

"ועם כזאת הזדמנות, אבי, לא תחכה לשנה חדשה?"