עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו!

ולשון הליכה. והענין הוא כי אמרו חז"ל (ב"ב י"ד): 'דמיה כולו תוכחה, וישעי' חציו נחמה וחציו תוכחה. דהנה השי"ת היה רוצה לשלוח את ישעי' לב' בחינות אלו, על התוכחה לישראל, ועל הנחמה אם יהיו טובים. וכנגד הנחמה אמר 'את מי אשלח', כי על הטובה הקב"ה מכנה שמו עליה כי הוא המשלחה, ועל כן אמר גם בלשון יחיד, כי הוא האל היחידי פועל הטובות. אמנם על התוכחה אמר 'מי ילך לנו' בלשון רבים, כי דבר התוכחה הוא מן ב"ד עליון יחד, ואין הקב"ה נזכר יחידי בענין התוכחה, עכ"ד.

ובזה יבואר דברי המדרש 'אין וילך אלא לשון תוכחה', דהנה איתא במדרש (ילקוט שופטים פ"ו רמז ס"ב): כן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות היה מיחד שמו, שנאמר 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך', אבל בדברי תוכחות כתיב 'דברי ירמיהו', וכן משה על כל דבור ודבור כתיב 'וידבר ה' ', וכשבא להוכיח כתיב 'אלה הדברים', ע"כ. ונמצא כיון דכתיב 'וילך' מעצמו, זה מורה שאין בו טובה רק תוכחה, ועל כן כתיב 'וילך משה', ולא נתייחד שמו של השי"ת עליו.

ואאמו"ר הגאון נ"י פירש 'אין וילך אלא לשון תוכחה', שאין לך תוכחה גדולה מזו לכל אדם ילוד אשה כאשר יתבונן משה מת, מי לא ימות, וזהו 'וילך משה' ואמר 'לא אוכל עוד לצאת ולבא', ואין זה אלא לשון תוכחה.

לב העברי

כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך וגו' וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע וגו' להכעיסו במעשה ידיכם. וצ"ב כפל ושינוי הלשון. ונראה לי, דכוונת הכתוב הוא, דמראשית לא תעשו הרע בפועל, כי כך הוא דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כן וכו', ובמה מתחילין? בביטול מנהגים שאינן כתוב בתורה מפורש, ואינו רע, כי לא נחשב שעובר על ד"ת, כי אם סור מן הדרך 'וזה וסרתם מן הדרך', וכעין פירש מדרשי צבור, והיינו כפרש"י (ר"ה י"ז) דפורש מדרכי ישראל, ושוב 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', ויצא מזה שורש פורה ראש, עד שבניהם אשר יקומו מאחריהם גם הם סרים עד בריונות בפועל, עד שבאים להכעיס ר"ל, כדכתב רש"י (בחקותי כו:טו), וזה 'כי השחת תשחיתון', לא פעם אחת, כי אם השחתה בתר השחתה, מתחילה רק 'וסרתם מן הדרך אשר צויתי' המקובל הלכה למשה מסיני, ולבסוף יצא מזה אשר 'וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו הרע וגו' להכעיסו במעשה ידיכם', ר"ל הבנים נקראו 'מעשה ידיכם', כדכתב רש"י בקהלת, ר"ל אתם גרמתם מכח הסרה קלה זאת לעשות תולדות מאבות ה"י, על כן חזקו ואמצו וגו'.

עוד רמז אשר רמז, על אלו אבות אשר הם עוד הולכים בכשרות, אמנם בניהם מוסרים למולך לחניך בדרך אפיקורסא, ד'מעשה ידיו' נקרא ה'בנים', וזה 'להכעיסו במעשה ידיכם', הם מכעיסין להקב"ה ר"ל שרואים בשמחה על גדולתם בנים משחיתים.

ועד"ז מתפרש הנאמר בהושע (יד:ד) 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו', והוא כי כמה אבות מוסרים כל הדת כמעט ומבטלים התורה בשביל לכנוס אוצר בעד הבנים, וזה בחינת שאומרים 'אלהינו למעשה ידינו', וע"ז מסיים קרא שם 'אשר בך ירוחם יתום', כי אפילו אם לא היה מניחין יתרון לבנים, כמו כן היה להם, כי בהקב"ה 'ירוחם יתום', וכמו שאמר ריש לקיש על שהניח קבא דמוריקא, קרא עליו 'ועזבו לאחרים חילם', וזה ג"כ ברמז 'בכל נפשך', ר"ל גם נפשות ביתו שיעבד להקב"ה.

וקראת אתכם הרעה. בבעל הטורים מביא ד' במסורה, דין, ואידך 'וקראת שמו ישמעאל', 'וקראת שמו עמנואל', וקראת ישועה חומותיך'. ונראה, כי ארז"ל (סוכה נב:) הקב"ה מתחרט על ישמעאל שבראו. ואי אפשר לשער כמה צרות הם מסבבים, כי כל רשעים אין תולין בטחונם בבורא עולם, אך ישמעאל 'וקראת שמו עמנואל' והיינו 'עמנו אל', דעם כל רעתם הם מתקדשים ומטהרים, ומקום השכינה אצלם, וכאלו הם ממריס עם ה' במסוה קדושתם. בכל זאת הבטיח ה' 'וקראת ישועה חומותיך' וכו', ינסו גם הם לעמוד בנסיונות ח"י מאות שנים כבני ישראל.

מצוה נדירה שהמקיים אותה נוטל שכר כנגד כולם

כתב בשו"ע הרב (ת"ת פ"ב ס"א): 'מצות עשה של תלמוד תורה על כל אדם לעצמו ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה'. וכ"כ בסעיף י' וז"ל: ללמוד פעם אחת כסדר [תנ"ך] וכל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאים ואמוראים כמו מדרש רבה ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן ומדרשי רשב"י (-זוהר) כדי שיוכל לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אחת בחייו, עכ"ל.

זה מצוה שרק יחידי סגולה מקיימים אותה, וקל מאד לקיימה אם מקציבים לזה זמן מועט בכל יום, ובזה זוכים לקיים מצוה נדירה של מצות ת"ת ששקול כנגד כל המצות, ואין לשער גודל השכר שזוכים עבור זה בפירות בעוה"ז והקרן לעוה"ב.

אורות הגר"א

גזרו על בין השמשות. המהר"ל (גור אריה שבת לד.) כתב בנוגע בין השמשות, דלא אמרינן בזה הכלל ד'ספיקא לחומרא', וז"ל: ולא אמרינן דספיקא לחומרא רק בשאר ספיקי דעלמא, לא בספק ביה"ש, דספק דביה"ש איננו שהוא דבר שאפשר לדעת אם הוא יום או לילה ואין אנו יודעים, שזה דוחק גדול לומר שכל התנאים והאמוראים דפליגי בביה"ש לא היו יודעים דבר שאפשר לדעת. ועל כרחך דביה"ש באמת אי אפשר לעמוד עליו אם הוא יום או לילה וכו', ונראה דלמרע"ה נמי היה מספקא ליה בביה"ש אם הוא יום או לילה, ועל כן אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא וכו', תדע דלפי הנראה אף בעירובי חצירות אין מתירין ספק לכתחילה, וכאן אמרי' דספק חשיכה מערבין אפי' לכתחלה, אלא שאינו דומה ספק ביה"ש לשאר ספיקות, עכ"ל.

וכתב הגר"י ענגיל (גליוני הש"ס שם), וז"ל: נראה כוונתו, דכיון דהוא דבר שלא ניתן לעמוד עליו כלל, לכן זה מורה היות בו ב' הענינים באמת, ענין היום וענין הלילה, ולכן לגבי דרבנן מקלינן בספיקו, כיון שאין זה ספק של טעות לגמרי כשאר ספיקות, דאם הוא כך, אינו כך, ואחד מב' הצדדים טעות בהכרח, רק בביה"ש אם מקלינן מפאת ספק יום, הרי יש בו באמת ענין יום, כיון שהוא זמן שלא ניתן בטבע לעמוד עליו שאיננו יום, וכן להיפוך כאשר מקלינן מפאת ספק לילה. וכן ממה שאין בזמן ההוא זריחות השמש בביום גמור, וגם לא נסתלק השמש לגמרי כמו בלילה, מוכח היות לו ב' הענינים, שכבר הותחל בו ענין לילה, ועדיין בו ענין יום. כן נראה כוונתו, עכ"ל.

והנה המהר"ל שם כתב וז"ל: ויראה דביה"ש הוי כמו חזקה, כיון שאין ביה"ש יום גמור בזריחות השמש, ועכ"פ לאו יום גמור הוא נחשב, ולפיכך נחשב זה כמו חזקה, עכ"ל. וכתב הגר"י ענגיל, וז"ל: מה שדימה אותו לחזקה, וכתב דספק ביה"ש הוא כמו חזקה, עדיין צ"ע להבין כוונתו. ושוב ראיתי להמהר"ל בגור אריה (עירובין ל: ד"ה ולפרוש, ודף לו. ד"ה ומאי שנא) שכתב בארוכה, דפלוגתא אי סוף היום קונה עירוב, או תחילת היום קונה עירוב, איננה פלוגתא בזמן, דלמ"ד סוף היום כו' יוקנה העירוב יותר קודם מלמ"ד תחילת היום, דזה אינו, דלשניהם קניית העירוב הוא בזמן אחד בביה"ש, ורק דבביה"ש הא יש ב' ענינים, ענין יום וענין לילה, ובזה הוא דפליגי דלמר ביה"ש קונה עירוב מפאת ענין יום שבו, דבזה הוא סוף יום העבר, ולמר קנייתו הוא מפאת ענין לילה שבו, דבזה הוא תחילת יום הבא, ע"ש בארוכה.

והנה לשון הברייתא (שבת לד:): 'מטילין אותו לחומר שני ימים', לשון זה מתפרש ג"כ לא מתורת ספק, רק דיש בו באמת ענין ב' הימים, דיש בו באמת ענין היום וענין הלילה, ולכן מטילין אותו לחומר שניהם כפי היות בו שני הענינים באמת וכו'. ולפ"ז יש קצ"ע בהא דאמרינן (שבת לה:) דהעושה מלאכה בב' ביה"ש, חייב חטאת ממ"נ, ואמאי, נימא נמי דגם על שניהם יחד יפטור מפאת שלא עשה המלאכה בשבת גמור, וכי היכא דפטור בביה"ש הא' מפאת שאינו שבת גמור, דיש בו ג"כ ענין יום ערב שבת, כך הרי הי' ראוי שיהי' גם בב' ביה"ש, ולא הי' לנו לומר ממ"נ, כיון דיש באמת ב' הענינים, ודוק היטב מאוד.

בן לאשרי

ושבתם סמוך לעד. יש לפרש על פי דברי הזרע קודש (פרשת ויגש), ד'שבתם' גימטריה 'י' פעמים 'חסד', והיינו כשיתעוררו החסדים בכל עשר ספירות הקדושות, אז 'שמך' ספירת המלכות שנקראת 'שם', בסוד הכתוב (שמואל ב' ח:יג) 'ויעש דוד שם', תתכלל גם כן בהחסדים ויתמתקו הדינים, 'לעד' גם שם הקדוש אכדט"ם שהוא גימטריה 'עד'.

והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. בשמונה עשרה יש ג' ברכות שיש בהם תיבת 'שלימה', 'בתשובה שלימה', 'גאולה שלימה', 'רפואה שלימה'. נפל בדעתי שהכוונה לפי שהחוטא מוריד ניצוצות קדושות שבנשמתו לתוך הקליפות, ושכינה הקדושה בששת ימי המעשה רגליה יורדות לתוך הקליפות לברר מהם אותן הניצוצות קדושות, וכשהחוטא שב בתשובה, הוא מוציא אותן הניצוצות קדושות משם, ושוב אין צורך לשכינה הקדושה לרדת לשם. אם התשובה 'שלימה' גימטריה 'שם מה', ד'שם' בחינת שכינה הקדושה בסוד הכתוב 'ויעש דוד שם', 'מה' בחינת ז"א, כלומר שעושה על ידי זה יחוד זו"ן, ועוד יותר דשכינה הקדושה עולה עם ניצוצות קדושות, היא מתפארת 'קמי' דייקא (זהר ח"ג יג.) בסוד הכתוב לעתיד לבוא 'נקבה תסובב גבר', 'אשת חיל עטרת בעלה' (עיין באגרת הקודש בספר התניא פט"ו), ואז כשיש יחוד, עטרת בעלה, ואז כשם שגורם גאולה לשכינה הקדושה שלא תצטרך על ידו לרדת לקליפות, וזה 'גאולה שלמה', גם הוא נגאל, כמבואר במדרש (בראשית רבה פ"כ ט') שאדם נגאל בכל יום. וממילא ע"י"ז באה 'רפואה שלימה', כמבואר בגמרא (מגילה יז:) דסמיכת רפואה לגאולה נלמד מפסוק 'הסולח לכל עוניכי' ע"י התשובה, ואז 'הרופא לכל תחלואיכי'.

חזון יחזקאל

מה היה הדין אלמלי הלל"מ של שיעור אכילת פרס. הנה בשיעור אכילת פרס, יש לחקור איך היה הדין בלא ההלכה, אם בלא ההלכה דכדי אכילת פרס, היינו אומרים דבעינן שיאכל כזית בבת אחת ממש, ואפילו בכדי אכילת פרס לא היה מהני, ובאה הלכה לומר דכדי אכילת פרס מהני. או דבלא ההלכה היה מצטרף לכזית אפילו ביותר מכדי אכילת פרס, ועל זה באה ההלכה לומר דדוקא בכדי אכילת פרס מצטרף.

ומצינו בזה סתירה. דבזבחים (דף עג.) לענין נבילת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה, איתא דצריך שיאכל את הכזית בכדי אכילת פרס, ולא אומרים שהיות וטומאת נבילת עוף טהור הוי חידוש, שייך צירוף גם ביותר מכדי אכילת פרס, ע"ש. הרי דבלי ההלכה למשה מסיני, היה צירוף כזית לאכילה גם ביותר מכדי אכילת פרס.

ואילו בחולין (דף קג:) לענין איסור אכילת אבר מן החי, אמרו, דאם חלק האבר לשנים קודם שנתנו לתוך פיו, ולא אכל את שני החצאים בבת אחת, פטור. ופירש"י, שהיות ונאמר בו חידוש שגם גידין ועצמות מצטרפין לשיעור כזית, לא נאמר באכילתו צירוף בכדי אכילת פרס, אלא צריך שיאכלנו בבת אחת, עכ"ד. א"כ חזינן איפכא, דבלי ההלכה למשה מסיני היה צריך לאכלו בבת אחת.

ותירץ החזון יחזקאל (יומא פ"ג ה"א), דכיון דבעינן 'דרך אכילת' ממש, 'טומאת מגע', לכן הו"א דסגי ב'דרך אכילה', אפילו אם אינו חשיב 'אכילה' ממש, וקמ"ל דבאכלה יותר מכדי אכילת פרס, אין זה 'דרך אכילה'. וז"ל: אולי יש לחלק ולומר אימתי אמרינן שסתם אכילה בבת אחת, היינו דוקא לענין חיובא, דבעינן אכילה ממש, כלומר שחייב כטבעי במעין דוקא, כמבואר בכתובות (דף ל. ב) 'מתחייב בנפשיה לא הוה עד דבלע', ומסתימת הסוגיא משמע דזה הוא אליבא דכולי עלמא בין לאביי ובין לרבא. אבל לענין טומאת עוף טהור בבית הבליעה בעינן רק 'דרך אכילה'. שהרי רבא סובר (נדה מב, ב) שמטמאה בבית הסתרים [והיינו אף קודם שבלע, משום דאין זה טומאת אכילה, רק טומאת מגע], וכיון דבעינן רק 'דרך אכילה', הו"א שאפילו באכלה ביותר מכדי אכילת פרס הוה נמי 'דרך אכילה', דומיא דהו"א דגם בתוך הפה מטמא, [קמ"ל דבאכלה יותר מכדי אכילת פרס אין זה 'דרך אכילה', כיון דפחות מכזית אינו חשיב אכילה], עכ"ל.

והנה מדבריו חזינן דסובר דפחות מכזית אינו 'דרך אכילה'. וכ"כ האו"ש (מאכלות אסורות פי"ד ה"יד), ובשירי קרבן (נזיר דף כז. ד"ה מה פליגין). ברם זה תלוי אם פחות מכזית אינו אכילה כלל, או דזה אכילה, רק דלענין חיובים ואיסורים צריך כזית. ואם אמרינן דזה חשיב אכילה, א"כ שפיר הוי כ'דרך אכילה'. ונראה מדברי החזון יחזקאל דסובר דפחות מכזית אינו אכילה כלל, ולכן באכלו יותר משיעור אכילת פרס, נחשב שלא כ'דרך אכילה'.

תולדות בעל החזון יחזקאל זי"ע

מרן הגר"י אברמסקי סיפר, שכשביקר פעם בנייטסבר וביקשוהו לדרוש לפני הבחורים, סירב ולא הועילו הפצרותיהם של ראשי הישיבה. הטיעון שלו היה שמימיו לא דרש בציבור לפני שהכין מראש את המשפט שבו יתחיל, ואת המשפט שבו יסיים. עוד הוסיף ואמר לנו במשך ארבעים שנות כהונתו כדיין, ראה הרבה בעלי דינים שיכלו לזכות בדין, כי היתה להם טענה אחת צודקת, אבל הם השקיעו את כל המאמץ בטענות אחרות ולכן הפסידו, אני ראיתי את הטעות שהם עושים, אבל לא יכולתי לעזור להם, כי לדיין אסור להתערב בעניינים אלה.

כשדיבר פעם על לומדי קבלה, אמר: לא כל לומד קבלה הוא בר סמכא בקבלה. וסיפר, שפעם בא אליו ראש ישיבת מקובלים ידועה בירושלים ותבע ממנו מדוע אינו לומד קבלה, ואמר מרן הגר"י זצוק"ל לאחר מכן, עד כמה שאני לא יודע קבלה, כבר ראיתי שאותו ראש ישיבה לא מבין בקבלה. והוסיף בזה שלמדתי בבית מדרשו של הגרי"ד סאלאווציק זצ"ל בן מרן הגרי"ז זצוק"ל, שמעתי שגם מרן הגרי"ז נשאל מדוע אינו לומד קבלה, וענה שאין לו רב שיכול ללמוד ממנו קבלה.

רבינו בחיי

טבילה בערב שבת ובשבת. צריך לבאר מאי המקור שנוהגים לטבול בכל ערב שבת דהא מנהגא לא נזכר בזה, אבל המקור של טבילה ערב שבת זהו מהזוהר הק' (פ' תרומה) שמבואר שם דרב המנונא סבא הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת. ומבואר בכתבי האריז"ל כי תוספות שבת ניכר ומתגלה במצח האדם תיכף אחר הטבילה הנזכר, אבל עיקר הגילוי הוא רק אחר חצות היום, ודוקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול ע"י הכוונות, כנודע שקליפין דחול הם בגדי חול של נפש האדם, ואפשר שכל מה שיהיה קרוב לליל שבת, יתגלה יותר תוספות שבת. ומבואר בכתבי האריז"ל כל מיני סדרי כוונות שצריכים לכוין בשעת טבילה עש"ק, וכן מבואר מה שצריכים לכוין בשעת רחיצת ידים ורגלים עש"ק.

והנה בטבילת שבת בבוקר, דעת הגר"א, מובא במעשה רב (סימן קכ"ה) וז

ל' טבילה בשבת אם צריך לקרי, מוטב לטבול במוצ"ש, ולא בשבת, כי אי אפשר להזהר שלא יבוא לידי סחיטה ויוצא שכרו בהפסדו וכו' עכ"ל. ומבואר מזה דעת הגר"א בהלכות שבת, וא"כ מבואר לפי שיטת הגר"א דטוב לטבול במוצ"ש ולא בשבת. ובירושלים ששם היו תלמידי הגר"א, היו בשבת בבוקר סגורים כל המקואות כדי שלא יטבלו בשבת בבוקר משום חשש סחיטה, עד שפעם הגה"צ רבי אורי אורנשטיין זצ"ל שבר דלת המקוה בשבת בבוקר, ומאז נשארו המקואות פתוחות בירושלים בשבת בבוקר.

אמנם בכתבי האריז"ל (שער הכוונות שער ו') מבואר הענין שצריכים לטבול בש"ק בשחרית, וז"ל: ענין הטבילה דשחרית דשבת. הנה אם נטמאת בקרי או בתשמיש המטה אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת, אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנזכר, צריך לטבול בבוקר ביום שבת, והוא כי בדמיון מה שביארנו לעיל שצריך לטבול בכל ערב שבת להפריש מן החול לשבת, כן צריך עתה טבילה אחרת, כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהוא קדושה יתירה, אבל החילוק ההוא כי בערב שבת הוצרך לב' טבילות, האחד להפשיט בגדי חול מעל נפשו, והב' להתדבק ולהמשיך בו קדושת שבת. אבל עתה בבוקר יום שבת, די לו בטבילה אחת להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת, ואיננו מפשיט מעליו ח"ו קדושת יום שבת, עכ"ל. וא"כ מבואר בדברי האריז"ל שצריכים לטבול ביום שחרית בשבת קודש בבוקר, ואינו חושש לבוא לידי סחיטה כמו מי סמוך שלא לטבול בשבת בבוקר. אמנם בכתבי האריז"ל משמע שיש מצוה וקדושה עליונה, וצריך לטבול רק טבילה אחת לכוין להמשיך על נפשו קדושה עליונה של יום שבת קודש. וגם מבואר בספה"ק שטבילת שבת בבוקר חשוב כמו טבילת כהן גדול ביוה"כ. ובאמת החסידים מקפידים מאוד לטבול בשחרית בש"ק בבוקר ודבר גדול מאוד הוא, ויש להם על מי לסמוך בזה. ואלו שטובלין רק בערב יוה"כ ולא טובלים כל השנה, יש להם גם על מי לסמוך, ואלו הם התוס' והרא"ש ורבינו ישעיה והטור וכן הרמב"ם וכו' שפוסקים שבטלה טבילת עזרא, וכן בשו"ע לא נזכר טבילת עזרא רק בערב יוה"כ וכו', וכ"כ הטור והרא"ש שטובלין ערב יוה"כ אבל בלי ברכה, משמע שהיו טובלין אבל בלי חובה, ולכך חולה יכול לפטור עצמו גם מטבילה זו. ובסוה"ק משמע שזהו מצוה גדולה והוא יותר מקודש משאר טבילות והטבילות, ועיקר הטבילה זהו מטעם שני דברים: א) משום קרי. ב) משום תשובה. וא"כ לאלו שטובלין רק בערב יוה"כ ולא בכל השנה, יש להם גם על מי לסמוך ותפילתם מתקבלת על פי ההלכה. ואלו שנוהגים שטובלים בכל יום ויום במקוה טהרה ובמסירות נפש בחורף ובקיץ וכו', יש להם ברכה וקדושה גדולה, ואם היו נוהגים כשורה ממש, היו יכולים להגיע להשגה כמו שביאר האריז"ל שצריך שיהיה האדם טהור בכל עת, כי אין דבר יותר מוכרח וצריך אל האדם לענין השגה. וא"כ אלו שטובלין כל יום ויום, אם היו נוהגים כשורה בכל דבר ודבר, היו בטח מגיעים להשגה. וכדי לסיים מה ששמעתי מחסידים, שכשאדם נמצא במקוה מתחת המים, אז הוא נמצא בקודש הקדשים, ויכול לבקש מה' כמו שנמצא בקודש הקדשים ובקשתו תתקבל. ויש להוסיף שמבואר בשל"ה הק' כי סגולת הטבילה היא להחזיר הנשמה למקומה, כי מי שהוא טמא אין לו נשמה ובפרט מי שטמא וכו', ואף אם ישוב אין הנשמה חוזרת עד שיטבול במקוה. (שערי זבול גיטין ט"ז).

"רבינו בחיי" לרבינו בחיי ב"ר אשר זי"ע

הרה"ק רבי דוד משה מטשארטקוב זי"ע היה אומר:
סגולה גדולה לפרנסה ללמוד בספר "רבינו בחיי". וסימנך: מאן דיהיב 'חיי', יהיב מזוני.

תוכחת מגולה מאהבה מסתרת. שלמה המלך הודיענו עיקרים גדולים במדת התוכחה, ולמד דעת את העם כי החיים דבקים עם התוכחה, והמיתה דבקה עם מי ששונא התוכחה. החיים דבקים עם התוכחה, הוא שכתוב 'דרך חיים תוכחות מוסר', וכתיב 'אורח לחיים שומר מוסר', וכתיב 'מרפא לשון עץ חיים'. יאמר, כי רפואות הלשון, והוא התוכחה, הוא עץ החיים. והמיתה דבקה במי ששונא התוכחה, הוא שכתוב 'מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות', יאמר: כי עוזב אורח, והוא שעובר על דברי תורה לשעה, אבל אינו שונא התוכחה, יהיה נשפט במוסר רע, וייסרנו ה' למען ישוב מדרכו הרעה. אבל מי שהוא שונא התוכחת לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין, כי אין לו תקנה, ועל כן יהיה נשפט במיתה.

אהבת התוכחה היא אות ומופת על טובת המדות, ושנאת התוכחה עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות. ועל זה אמר 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך', הוכיח לחבירו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו, רק שיצדיק אותו במה שראוי, וירשיענו במה שראוי, שהרי צדיק ורשע שני הפכים, ומי שנמלט מדרך האמצע הוא רשע. ומפני זה ראוי המוכיח לגלות אלה הנסתרות, והוא שהצדיק בקצה הראשון, והרשע בקצה האחרון, והנמלט ממדת רשע הוא באמצע, ומפני זה ראוי המוכיח לגלות אל החכם כל האמת בעניניו ובמעשיו כי היא התוכחת העיקרית, ולכן אמר שלמה 'טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת', טוב מי שמוכיח לחברו ומדבר אתו קשות ומודיעו האמת בפניו ומראה לו שנאה בדברי פיו, יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת שאוהב חבירו בלבו, ואינו מוכיחו על מה שרואה בו. ויש שפירשו: 'טובה תוכחת מגולה', שהכתוב דבק ראשו עם סופו, כלומר טובה תוכחת מגולה כשהיא באה 'מאהבה מסותרת', כלומר שהמוכיח מוכיחו מאהבה.