בטחי בי
סוכה מן השמים
תודה ענקית, הגיליון נקרא אצלנו בבית בשקיקה. הר"ר יסר ריינס במז"ט, וכבר כמה חודשים יש עיכוב מצדנו בתשלומים האחרונים, הדיירים הקודמים עזבו כבר את הדירה, ואנחנו עדיין לא יכולים לקבל מפתח, ואנו צפויים לתביעה בגין הפרת חוזה. יודעני כי "כל עכבה לטובה" ואנו מצפים לישועה. אמרתי לעצמי: נפרסם סיפור של השגחה פרטית מופלאה שהיה לי, כדי שיהיה לנו לזכות, ובעז"ה אחרי שהדירה תעבור לרשותנו בצורה הטובה ביותר בס"ד, בל"נ אשלח סיפור נוסף, אולי של הדירה בע"ה!
הרצון לקנות חנוכיה היה ברור, אך תבקש כסף כדי לבנות, אלא בקש את עצם הדבר לו אתה זקוק - סוכה. אל לנו להשיא עצות לבורא עולם כיצד לפתור את בעיותינו. אם חסרה לנו סוכה - מתפללים על סוכה, ולא כיצד נשיג כלי מכסף טהור, כאשר מחירי הכסף כעת מרקיעים שחקים, והפרוטה אינה מצויה בכיסנו. הוי אומר: חנוכיה - ניחא, אבל מכסף - מנלן?
אמרתי לעצמי: "הרי כבר למדתי במסכת סוכה, כי צריך להתפלל על חנוכיה, ולא על כסף! מבקשים מאבא מה שצריך, בלי להתערב יותר מדי בפרטים... והתחלתי להתפלל על כך. יום אחד התגנבה לי מחשבה: "באמת, מה אתה מתעקש להתפלל על חנוכיה, וכי בגלל שצנחה לך מן השמים מרפסת, גם חנוכיה תצנח לך? השכנים הרי לא צפויים לבנות מרפסת מעל הויטרינה..."
היה זה באחת השנים האחרונות, בעת שישבנו בצל הסוכה. ב"ה המשפחה התרחבה, במהלך השנה האחרונה נוסף לנו בן, חתני הצטרף למשפחה, וגם נכד נולד בשעה טובה, וכולם זקוקים למקום ראוי בסוכה, לא רק "ראשו ורובו".
לפחות פעם אחת בברכת שומע תפילה, שטחתי את בקשתי כי אנו זקוקים לסוכה, והוספתי: "גם עוד כמה מטרים בסלון, יעזרו לנו מאוד".
אך למרות הרהורים אלו שהציקו לי, התחזקתי באמונתי והמשכתי בתפילותי, "טאטע, איך דארף א מנורה"!
גם עד היום הסוכה לא היתה מרווחת מדי, והגענו למסקנה כי אין ברירה, לשנה הבאה אנחנו חייבים לדאוג לסוכה גדולה יותר. יש לנו אופציה לבניה, ואי"ה, לשנה אחרת, הסוכה שלנו תהיה כפולה בגודלה.
כעבור תקופה, פנו אלינו השכנים בבקשה לבנות מעל הסוכה שלנו. כדי לאפשר זאת, הם הציעו לבנות עבורנו מרפסת סוכה חלופית, מהלך שיזכה אותנו גם בסלון מורחב במספר מטרים, וגם בסוכה חדשה ומרווחת.
ואכן גם חנוכיה צנחה מהשמים!
ברשותו של חמי שליט"א היתה מונחת במשך שנים ארוכות חנוכיה, שנרכשה לפני כ-20 שנה עבור חתנו. מאחר שנישואי הזוג עלו על שרטון, נותרה החנוכיה מונחת כאבן שאין לה הופכין.
אולם רבות מחשבות... במרוצת השנה נקלענו למצב כלכלי מורכב. נאלצנו לסגור את העסק המשפחתי, ונותרנו עם חובות כבדים. ידעתי היטב כי גם אם יגיע לידי מהיכנשהו סכום משמעותי, לא אוכל להפנותו לבנייה, שכן בראש ובראשונה חובה עלי לפרוע את חובותי. מה גם שבין נושי נמנו שכנים וידידים המתגוררים בסמיכות, המצפים למועד בו אוכל להשיב להם את כספם. ומאידך - הצורך בסוכה מרווחת נותר בעינו, ולא ראיתי כל פתרון מעשי באופק.
הבנתי מיד כי תפילותי עשו פרי. השבתי להם שאסכים למהלך, בתנאי שיקבלו על עצמם את בניית המרפסת והסלון בהתאם לצרכינו, ללא כל השתתפות כספית מצדנו, שכן הדבר אינו באפשרותנו.
בסופו של דבר, אכן נבנתה עבורנו מרפסת סוכה רחבת ידיים, כפולה בגודלה מזו שתכננו בעבר, ובנוסף זכינו להרחבה המיוחלת של הסלון.
באחד הימים יצא לי לשוחח עם אבי שליט"א בענין זה, אבי יעץ לי: תתפלל לה' שאתה זקוק לסוכה. - אל
באחד הימים חמותי ערכה סדר בבית והיא נתקלה בחנוכיה, והציעה לנו ליטול אותה, שהרי ידוע היה שאנו זקוקים לחנוכיה עבור החתן.
זוגתי התלבטה אולי הדגם מיושן, ואין טעם להעניקו לחתן הטרי, אך אני שהרגשתי לפתע כי התפלה שוב עשתה פירות בלתי צפויים, מיהרתי לומר: "כן, החנוכיה הזאת אמורה להגיע אלינו", התפללתי על חנוכיה וה' שלח לנו אותה. ובאשר לדגם הישן? הבה ונמתין למוצא פיה של הכלה.
הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו!
מאז שנקלענו לאותו קושי כלכלי, אנו חווים השגחה פרטית מפעימה על כל צעד ושעל. ישנם ימים ושבועות בהם השגתו של כל כיכר לחם מלווה בסיפור פלאי של השגחה עליונה ניסית, אשר ייתכן ועוד אעלה אותם על הכתב בהמשך. אולם כאן המקום לשתף בסיפור נוסף, המהווה המשך ישיר לתובנה הקודמת.
בתקופה שבין האירוסין לחתונה, נדרשנו כנהוג לרכוש מתנות לחתן הטרי. לקראת חג החנוכה עלינו
משהגיעה החנוכיה לידינו, נוכחנו לראות כי אכן, מדובר בעיצוב שאינו עדכני זה עידן ועידונים, והחלטנו לקחת אותה להחלפה. מכיוון שהיתה זו חנוכיה כבדת משקל ואיכותית, כפי שהיו נוהגים לצרוף כלי כסף בעבר, התאפשר לנו להחליפה בחנוכיה חדשה ומהודרת, בתוספת תשלום מזערי בלבד.
הנה כי כן קיבלנו שוב שיעור ב"השגחה פרטית", ה' כל יכול, גם להפיל עלינו סוכה וחנוכיה מן השמים. הוא רק מחכה לנו שנאמין, שנבוא לבקש!
תגובות
קבות הנכתב, - תוצאות 662ח:
ייש"כ במיוחד על החיזוק בענין חזרת הש"ץ. דבריך השפיעו עלי מאוד, בזכותך זכיתי להתחזק בהמון חזרות הש"ץ מאז. הר"ר יסר קליין ירושלים
בעלונים כבר אינני מסוגל להסתכל, זכיתי לסור מהרע, אבל להצליח שלא לחלום זו המשימה הבאה תור, ומידי פעם כשאני נזכר בדבריך ומצליח, זו תחושה נפלאה.
רציתי לחזק את ידך בניגוד למה שאי מי העיר שלא כדאי לכתוב על חיזוקים אחרים, "כדי שהעלון לא יהפך לעוד עלון טורדני", ונראה שדבריו התקבלו על ידך במקצת, ואני הקטן טוען שאדרבה, ההפך הוא הנכון! ומי יודע אם לעת כזאת הגעת. כמו שאתה כותב מידי פעם, זה הכל מתנה שה' נתן לך, שלפתע דבריך הוקפצו למרכז הבמה, ודבריך זוכים לתשומת לב ציבורית רחבה מאוד. ואולי כל זה ה' סובב כדי שיהודים יתחזקו בעוד עניינים חשובים?
ההשפעה שלך תהיה לא רק בענין אחד אלא בכל מרחבי האידישקייט, מה רע? מי שלא רוצה לקרא - פשוט ידלג על הטור הזה.
הרי הקב"ה חנן אותך במקלדת שהופכת דיו לזהב, ממש כאותו "אלכימאי" של שער הבטחון... ועל הסיפורים לא יוותרו כל כך מהר רבבות הקוראים המכורים שלך!
~~~
הכתוב אומר "זה א-לי ואנוהו" ודרשו חז"ל התנאה לפניו במצוות. למרות שבכל המכירות הגדולות יש בצד גם דוכן קטן עם הכותרת "כשר לברכה" וכל אחד יכול לקיים את המצוה כהלכתה במחיר שאינו עולה על 50 ש"ח, זה משמש בעיקר כדי לרכוש סט לילדים לשם מצוות חינוך, או כמו במקרה שלי - כדי לקשט את הסוכה...
זכרתי ימים מקדם בטרם באו לעולם לולבי "דרי", כאשר בתום יום שלם של חיפושים בעשרות דוכנים תחת השמש הקופחת, הייתי מגיע הביתה עייף - אך מרוצה, כשידי אוחזות בזהירות מופלגת לולב צמוק ושברירי, כזה שהיום היה מקוטלג אי שם באמצע ומטה... עם ישראל מהדר במצוות, וכל יהודי מוציא על ארבעה מינים מאות שקלים ויותר, כל אחד כפי יכלתו הכלכלית ודרגתו בהידור המצווה, שכן הכתוב אומר "זה א-לי ואנוהו" ודרשו חז"ל התנאה לפניו במצוות.
לשוק אין יוצאים בה ידי חובה!
ואחרי בקשת המחילה, כאן מקום אתי להקדיש כמה מילים גם לנרתיקי הטלית ותפילין. המג"ש שלי במכינה לישיבה קטנה הגרא"ד יעקבזון שליט"א, כשהיה רואה נער בר מצוה מחזיק את נרתיק התפילין בידו ולא תחת בית שחיו בדרך כבוד היה עוצר אותו ושואל אותו: צדיק'ל, מה זה יש בידך? "א זעקל צוויבל"? שקית בצלים?
אלא שלמרבה הפלא, בועד בנוגע לארבעת המינים ה"ואנוהו" מתקיים בהידור רב, לעומת זאת - כשניכנס מחר בבוקר לבית הכנסת נפגוש לא מעט יהודים שה"טלית של מצוה" שלהם נראית כמו... בעצם עדיף שלא לומר!
וכלפי מה הדברים אמורים? אין בכוונתי לשכנע אנשים לרכוש להם דווקא נרתיק מנוצה של עזים שנשחטו בקדושה באורגוואי... ואף לא להטיף מוסר למניחים את הטו"ת בשקית שעליה פרסומת פלונית, שמאן דהו כתב ספר להוכיח שזהו העוון שכל הדור נתפס עליו... אך יש הטועים לחשוב כאילו מנהג ישראל הוא מקדמת דנא לעטוף את התפילין יחד עם נרתיקם בתוך נרתיק ניילון ובו י"ב קרעים, כנגד י"ב שבילים שנקרעו בים לי"ב שבטים. ויש גם ששקית התפילין שלהם נראית כמו מרכז למיחזור נייר... ובכן, אין כאן חובה או מנהג ישראל... הניילון הופיע בארצנו לפני כ75 שנים בלבד. אני עוד זוכר שהסתדרו עם נרתיק מקטיפה בלבד. אם מצבו של "נרתיק הניילון" שלכם הוא כזה שלא הייתם משתמשים בו כמעיל גשם או כיסוי למגבעת... אז אל תאפסנו בו את היקר לנו מכל. תשקיעו 20 ש"ח ותרכשו ניילון חדש. אכשר דרא ויש היום גם תחליפים מכובדים ויקרים יותר. ואם אין לכם פנאי או ממון, אנא בטובכם, פשוט תיטלו מחר בבוקר את הניילון המבייש, ותגנזוהו. 2 שכן, גם אם תשתמשו בנרתיק הקטיפה כמות שהוא, "ללא כיסוי מגן" במשך עשרים שנה, הוא עדיין לא ייראה כל כך נורא כפי שהוא נראה עכשיו בתוך הניילון המסכן הזה... מה גם שעוד עשרים שנה אין סיכוי שעוד תהינו לצאת עם אותו כיס של תפילין שאתם מחזיקים בו היום...
לעיתים הפסים הלבנים מתקנאים באחיהם השחורים ומנסים להידמות להם, בצבע מוקה או קקאו הנוטה לשחור, ויש גם כאלה שבצידי הטלית מותקנים להם כעין "פתחי אוורור" כאילו "כמוציא רימון", וכדאי ביזיון וקצף... ואם על המלך טוב - ימהרו לכבסה או להחליפה, כיום בעידן המכירות השונות, זה ממש לא כל כך יקר!
הדבר לא נובע מזלזול חלילה, מדובר ביהודים שמקפידים על טלית עם כל ההידורים, עם קשירות מהודרות וגם חוליות, ואפילו פתילים של "ניפוץ לשמה". זה נובע מחוסר תשומת לב. בשבת ויו"ט רוב עם ישראל מתעטר בטלית צחה ובוהקת, ואילו בימות החול אנשים טרודים בעסקיהם וממהרים, ואין להם פנאי ויישוב הדעת לשים לב כיצד נראית הטלית שבה הם מתעטפים. מצבה של הטלית של זה שעומד לפניהם, בדרך כלל יותר מוכר להם ממראיה של הטלית שלהם עצמם... זכורני בימי בחרותי כיצד לקראת ברכת כהנים הייתי מחזר כל פעם אחרי מי שישאילני טליתו. ידעתי כבר מראש ממי כדאי לשאול, וממי יש להתרחק כמטחווי קשת כדי שלא יציע לי את טליתו... וכאן הבן שואל: זה א-לי ואנוהו, להיכן הלך? והרי אמרו חז"ל במפורש: (שבת דף קלג:) עשה לך לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה, 1 ונפסק כן להלכה בשועה"ר ומ"ב, ובכף החיים האריך, שיש להקפיד שהטלית תהיה תמיד מכובסת ונקיה, נאה ולא קרועה.
ומרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א כותב (בתשובות והנהגות ח"ג סימן ז) שיש משום 'ביזוי מצוה' בטלית שאינו נקיה. ומוסיף לחדש שכיון שאדם מתבייש לצאת לרחוב עם טלית מוכתמת, הרי נפסק בהלכה (או"ח סי' טז) שטלית כזו שאדם אין יוצא עמה לשוק אין יוצאים בה ידי חובה!
אמנם מצאנו מגדולי הדורות שהידרו להתעטף בטלית שניכר עליה הרושם של עבודת
ומילה אחת של 'התחדשות' גם עבור אלו שהטלית שלהם מבהיקה ביופייה: כדאי להציץ לפעמים לפני העיטוף, ב"יהי רצון" שמופיע בסידורי עדות המזרח.
1 אין המכוון להעמיק כאן בפן ההלכתי. יש בד' מינים עניינים הקשורים לדין "הדר", וכן חביבות מיוחדת למצוה עוברת. ההשוואה היא להמחשת הרעיון בעלמא. 2 י"א שאם ניכר עליו ששימש לתפילין - הוא חייב גניזה. למען הסר ספק... אני לא מספק שרותי אבחון לטליתות ולנרתיקי תפילין.
העיתון של שנה שעברה
אני מוסר הרצאות כדי לחזק יהודים באידישקייט. יום אחד קראתי באחד הגיליונות סיפור נפלא, אודות יהודי ת"ח חשוב מאשדוד שחלה במחלת האלצהיימר ה"י, והם גילו כדור יקר מאוד שהיה מיועד בכלל למטרה אחרת, אך התברר שבחלק מהמקרים זה היה מחזיר אותו לצלילות דעתו למשך מספר שעות. לקראת חתונת נכדתו הם גמרו אומר להשיג עבורו את התרופה, כדי שיוכל להשתתף בשמחה ולהנות מכמה שעות של נחת וקורת רוח.
ואכן התרופה השפיעה לטובה, האיש חזר לצלילותו והגיע לחופה, אך מיד לאחר מכן נעלם! רק בסוף החתונה הוא חזר לאולם כשפניו קורנות מאושר. כששאלו אותו איפה הוא היה, הוא השיב: "קיבלתי במתנה כמה שעות של חיים, ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז אותן על חגיגות. מהרתי לנצל את השעות הללו היקרות מפז - ללימוד התורה!"
ע"כ הסיפור שקראתי.
מאוד חפצתי לשלב את הסיפור הזה בהרצאה, כדי להמחיש להם מהו ערך של לימוד התורה - סם החיים של יהודי ש"כל חפציך לא ישוו בה". אך היתה לי בעיה. אמור הייתי להרצות בפני ציבור אינטליגנטי מחברי הנהלת בנק לאומי, וחששתי שיתריסו נגדי כי לא קיימת תרופה כזו לאלצהיימר, ויפקפקו באמינות הסיפור.
באותו ערב צעדתי ברחוב שלא הייתי אמור לצעוד בו, וראיתי מגזין של עיתון חרדי מונח על הגדר. הכותרת על הכריכה היתה בנושא שעניין אותי, ולכן נטלתי את העיתון לידי ועלעלתי בו. פתאום העינים שלי נפלו על כתבה שכתב אחד המשתתפים באותה חתונה מדוברת שבסיפורנו. הכותב - אישיות מוכרת, תיאר שם ההתרחשות לפרטיה, והוסיף שהוא חקר ובדק את המעשה ואימת שהסיפור התרחש בדיוק כך. הסתכלתי על התאריך שעל העיתון וראיתי שהוא יצא לאור בחודש סיוון שנה קודם לכן. בדיוק באותו ערב עברתי שם מישהו הוציא את העיתון הישן הזה לרחוב, וכך קיבלתי אימות מוחלט לסיפור.
ביררתי מי היה אותו אדם, והתברר כי מדובר בראש ישיבה חשוב מאשדוד. שוחחתי עם בנו כדי לשמוע פרטים מדוייקים לקבל רשות מפורשת לספר את המעשה. וכך בהשגחה פרטית מופלאה - התאפשר לי לשלב אותו בהרצאה על השגחה פרטית.
רופא כל בשר ומפליא לעשות
יום שני, כ' באב, שעת אחה"צ בתקופה של חופשת הזמנים. התארחנו אצל קרובי משפחה לצורך שינוי אווירה.
הגברים נסעו לירושלים, ואגף הנשים - ובהן גם רעייתי - יצאו לקניות כדי לנצל את המבצעים של התקופה. כעבור כעשר דקות רעייתי לא חשה בטוב, והן חזרו הביתה. היא חשבה שמנוחה קצרה תועיל ותשפר את ההרגשה, ולא רצתה לקלקל את התוכנית המשפחתית. לאחר מנוחה של כחצי שעה הן יצאו שוב להמשך הקניות. אולם הרגשתה לא השתפרה, והכאבים רק התגברו. בעיר זרה, ובשלב מסוים היא ביררה על מוקד של קופת החולים, והלכה לשם בכוחות עצמה.
הרופא במוקד הפנה אותה למיון. היא המתינה להגעתי מירושלים, וברגע שהגעתי נסענו מיד למיון. ובכך למעשה הסתיימה החופשה שלנו. הילדים נשארו בבית קרובי המשפחה
