חינוך קטנים למצוות

כמה יסודות

א. בגליונות קודמים בסדרה הבאנו כמה יסודות במצוות חינוך המוטלת על הורים לחנך את ילדיהם לקיום מצוות עשה (387 אות י"ט) ואפילו במצוות דרבנן (אות י"ג) ולהפריש אותם מלעבור על איסורים (אות ל"א), כל שכן שאסור לתת להם איסורים בידיהם לעבור עליהם משום איסור ספייה (אות כ"ד),

ב. והבאנו חילוקי גילאים השייכים לילד הממוצע, לגבי איסור ספייה איסור בידים אפילו תינוק בן יומו, ולגבי חיוב להפרישו מאיסור מגיל שלש, (שם) ולגבי החיוב לחנכם בעשיית מצוות הוא מגיל שש שהוא בערך הזמן שהם מבינים את המצוה ודרך עשייתה (אות כ"א).

ג. ובגליון הקודם (388) הבאנו חיובי חינוך לגבי מצוות השבת, כגון חיוב לחנך במצוות קידוש (שם אות ד') והבדלה (ז'), וכמו כן לגבי דיני הוצאה (אות ט"ז), ולגבי השתמשות בקטן בעשיית מלאכה (אות כ"ה) כגון הדלקת אור ע"י תינוק (אות כ"ט), או מקרר ששכחו לנתק ממנו האור (אות ל"ד), או להפעיל בייבי אינטרקום לפני שבת (אות ל"ח).

ד. בגליון הנוכחי נתמקד על עוד קיומי מצוות במשך היום ובמעגל השנה, ובסופו דרכים לחינוך יעיל בעזרת השם יתברך.

קריאת שמע

מצות קריאת שמע

ה. מצוה קריאת שמע היא מצות עשה מן התורה בבוקר ובערב, וברכותיהם הם מדרבנן, ונפרט כאן פרטי הדינים לגבי מצוות חינוך לפי גילאים שונים.

ו. משלש עד שש. ילד שהוא בגיל שלש שיכול לדבר ועד גיל שש עדיין לא הגיע לגיל חינוך, ואע"פ שאין בו מצוות חינוך לקיים המצוה כראוי, מ"מ מצוה על אביו ללמדו להגיד פסוק ראשון של קר"ש בבוקר ובערב, גם אם לא הוי בזמן הראוי לקר"ש (גמ' סוכה דף מ"ב ע"א, מ"ב סי' ע' סק"ז).

ז. משש עד שתים עשרה. מגיל שש נחשב שהגיע לגיל חינוך ולפי חריפותו, מ"מ נחלקו הראשונים אם חייב האב בחינוך לקר"ש. י"א שהאב פטור מלחנך למצוות קר"ש, והטעם משום שמצוות קר"ש כפוף לקיומה בזמן מסויים בזמן קימה ובשכיבה, ואין האב מצוי ליד הבן באותם זמנים, א"כ לא חייבו אותו בחינוך במצוה זו (שי' רש"י ברכות דף כ' ע"א ד"ה קטנים).

ח. וי"א שכשהגיע לגיל חינוך, חייב האב לחנכו גם במצוות קר"ש בזמנה כשאר מצוות (שי' ר"ת תוס' שם ד"ה וקטנים).

ט. המחבר פסק מעיקר הדין מסתברא דפטור (כשי' רש"י הנ"ל, שו"ע סי' ע' ס"ב, הגר"א ד"ה ולר"ת, מ"ב שם סק"ט), מ"מ ראוי לנהוג שחייב האב בחינוך בנו לקר"ש (שו"ע שם, רמב"ם פ"ד קר"ש ה"א), ולכן ראוי שהאב יחנך בנו מגיל שש לקרוא קר"ש בזמן ובהבנת פירוש המילים ועכ"פ פסוק ראשון, וכשהם מתרגלים לזה בקטנות יקל עליהם לדקדק בזה בגדלותם מתוך ההרגל.

י. י"ב עד י"ג. ילד מגיל י"ב עד י"ג, כו"ע מודים שהאב חייב בחינוך בנו לקרוא קר"ש כראוי ובדקדוק כמו גדול (ב"ח הובא במ"ב סק"ח).

יא. י"ג והלאה. אין האב חייב במצוות חינוך בנו הגדול כמבואר (גליון 387 אות ל"ט), מ"מ יש על הבן עצמו חיוב לקיים כל המצוות כשאר בני אדם גדולים, ולכן האב מחויב לעודדו ולעזור לו לקיים המצוות אבל לא בגדר חיוב.

יב. לפיכך, רשאי האב לעורר את בנו הגדול משנתו כדי להזכירו לקרות שמע קודם שיעבור זמנה. מכל מקום, אין האב מחויב להיאבק עם בנו ולהקיצו בעל כורחו ממיטתו אם אין הבן חפץ בכך, אלא אם כן ביקש הבן מאביו מראש לעשות כן, שהרי אין האב אחראי על קיום מצוות בנו הגדול יותר משאר כל אדם.

קריאת שמע על המטה

יג. ראוי ונכון לחנך את הקטנים לקרוא בכל ערב לפני שינתם קריאת שמע שעל המטה, ויהיה להם בזה תועלת גדולה ליראת שמים (בן איש חי ש"ב כי תצא אות כ"ב, כף החיים להגר"ח פלאגי סי' ב' ס"ד).

דיני בשר בחלב

המתנה אחר אכילת בשר

יד. עד גיל שלש. תינוקות עד גיל שלש אינם צריכים להמתין אחר אכילת בשר כדי לאכול מאכלי חלב, שהרי אינם בני הבנה, ודי להם בשטיפת הפה או בשתיה לניקוי הפה אחר אכילת הבשר. ולכן אם תינוק אוכל בשרי כגון שניצל או טשולנט וכבר אינם רוצים לאכול ואז רוצים לשתות בקבוק חלב, מותר להם אחר שתיית קצת מים וכדומה.

טו. ספייה. כמו כן מותר להורים אפילו לתת לתינוק את הבקבוק לשתות ואין בזה משום איסור ספייה בידים שהרי אין בחלב חפצא של איסור אלא הזמן גורם שבתוך שש שעות אין לאכול חלב, ובכגון זה אין איסור ספייה (כמו שהזכרנו גליון 388 אות ו').

טז. מבן שלוש שנים ומעלה. קטנים שהגיעו לחינוך להמתין בין בשר לחלב כשהם לומדים את המושג בגן, ועדיין אינם משיגים את משך הזמן המדויק, די שימתינו מעט, באופן שיתברר להם שאין אוכלים חלב מיד לאחר בשר. ושיעור ההמתנה עולה לפי השגתם בהערכת הזמן, מגיל שלוש ועד גיל ארבע – די בכחצי שעה. מגיל ארבע ועד גיל חמש – כדי שעה. ומגיל חמש ועד גיל תשע – כהפסק המקובל בין ארוחה לארוחה, שהוא כארבע שעות.

יז. מבן תשע שנים ומעלה. מחויבים להמתין שש שעות כמנהג הפשוט בביתם. ומכל מקום, קטן שהוא חלש או כחוש וזקוק לחלב לבריאותו וכיוצא באלו, די לו בהמתנת שעה אחת.

חודש תשרי

תקיעת שופר

יח. קטן שהגיע לחינוך לתקיעת שופר להקשיב ולקיים לשמוע קול שופר לצאת ידי המצוה, כל קטן לפי הבנתו וחכמתו [כעין גיל שש], יש לחנכו לשמוע תקיעות (גמ' ר"ה דף ל"ג ע"ב, רמב"ם פי"א נחלות ה"י, מקראי קודש כ' בשם האדר"ת, רמ"א סי' תקצ"ו), ועכ"פ תקיעות דמיושב לפני התפילה, אבל אינו צריך לשמוע כל המאה קולות.

יט. קטן ביותר. מ"מ גם לפני גיל זה יכולים להביאם לבית הכנסת לשמוע, וזה כדי לחבב המצוה אחר שלמדו אודותה בתלמוד תורה או בגן ילדים. אבל צריכים לדקדק ולהזהירם שלא יפריעו לקול השופר ושישתקו כל הזמן כדי לא להפריע לאחרים מלצאת י"ח במצוה (מ"ב סי' תקפ"ז סט"ז).

כ. אכילה לפני התקיעות. אע''פ שאסור לאכול לפני התקיעות, ורק בשעת הדחק ולחולה התירו לאכול בדרך ארעי (מטה אפרים סי' תקפ''ח ס''ב), מ''מ קטנים יכולים לאכול לכתחילה לפני תקיעות, שזהו צרכם.

צום יום כיפור

כא. מעיקר הדין. קטנים בגילאים פחות מתשע, יש למונעם מלהתענות אפילו לא לשעות כדי שלא יבואו לידי סכנה (שו''ע סי' תרט''ז ס''ב), מ''מ בלילה אפשר להם להתענות מגיל שש אם הם רוצים וזה לא נקרא תענית לשעות כיון שאכלו סעודה סמוך ללילה, אם לא שהם רעבים או צמאים מאד (הגריש''א, אשרי איש ח''ג פכ''ג אות א').

כב. מנהג. מ''מ אם ילד או ילדה רוצים להתענות ומסוגלים לכך, מנהג העולם לאפשר להם לאחר את הארוחות ולהתענות כמה שעות הכל לפי גילם וכוחם (א''א בוטשאטש).

כג. איסור ספייה. ביום כיפור אין איסור ספייה בידים להאכיל ילדים, מכמה טעמים, משום שהוא דבר הנצרך לו ולא נתנו שיעור בזה (ר''ת ספר הישר סי' נ''ב), ועוד משום שאין המאכל אסור בחפצא אלא שהזמן גורם איסורו ובזה אין איסור ספייה (מג''א סי' רס''ט סק''א, שו''ע הרב שם ס''ג), ולצורך הילד לא החמירו בזה.

כד. מבן תשע ומעלה. מתענים לשעות ולפי הגיל והחוזק של הילד או ילדה, אבל בזמן הזה אינם צריכים להשלים התענית עד שיהיו גדולים דהיינו בן בגיל שלש עשרה ובת בגיל שתים עשרה (רמ''א שם, מ''ב סי' תרט''ז סק''ט).

מצות סוכה

כה. אכילה. אב מחויב לחנך בו הקטן לקיים מצות סוכה כל שהגיע לחינוך, ולגבי מצות סוכה הגיל הוא כשאינו צריך לאמו (שו''ע סי' תר''מ ס''ב) דהיינו כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא אמא אלא קורא ל ה פעם אחת ושותק עד שתגיע (גמ' סוכה דף כ''ח ע''ב), והוא בערך בגיל חמש, והוא פחות מגיל הרגיל של הגיע לחינוך לגבי שאר מצוות (רמב''ם פ''ו סוכה ה''א, שו''ע סי' תר''מ ס''א).

כו. לכן אם אביו רוא ה אותו שהוא אוכל או ישן מחוץ לסוכה מאכל שהוא מחוייב מעיקר הדין בסוכה כגון מחמשת מיני דגן , חייב לעודדו שיכנס לתוך הסוכה כדי לחנכו במצוות (שו''ע הרב סי' תר''מ ס''ד).

כז. ספייה בידים. אסור לכל אדם להאכיל בידים ממש את הקטן שהגיע לחינוך מחוץ לסוכה משום איסור ספייה בידים (מג''א סי' תר''מ סק''ג), אבל מותר להניח בפניו אוכל אף שאוכלו מעצמו מחוץ לסוכה, אבל עדיין אביו צריך לעודדו להיכנס לסוכה כנ''ל ]ויש שס''ל שאין זה איסור ספייה הרגיל שאסור מן התורה, אלא ענינו הוא שמתבטל על ידו חינוך של הבן (מו''ר בס' חנוך לנער פ''ו הערה ב', הע' ט''ו, פכ"ד הע' ד'([.

כח. שינה בסוכה. גם מחויב האב לחנך את בנו שהגיע לחינוך לישן בסוכה, אבל במקומות הקרים או במקום שהילד רגיש לקור או חלש אינו חייב לישן בסוכה, וכמובן שהאב צריך להיות דוגמא אישית לישון בסוכה אם לא באופן שהוא פטור מעיקר הדין, שהרי א''א לתבוע הבן הקטן לישן בסוכה בו בזמן שהאב אינו מקיים את חיובו..

כט. כמה קטנים. אם יש לאדם כמה קטנים ואין מקום בסוכה לכולם, יתכן שהבן היותר מבוגר מקדים את הבן היותר צעיר, אבל ודאי לכתחילה צריך האב לדאוג קודם יו''ט שיהיה מספיק מקום בסוכה לכולם כדי לקיים מצוותו לחנך ילדיו.

ל. בן גדול וקטן. אם לאב יש רק מקום אחד בסוכה, מי עדיף בנו הגדול או בנו הקטן שהגיע לחינוך. י''א שבנו הקטן עדיף שהרי חיובו מונח על אביו, משא''כ בנו הגדול אין חיובו על האב אלא על עצמו (הגריש''א, הגר''ח קנייבסקי). אמנם יש הסוברים שבנו הגדול קודם, שאע''פ שאין חיובו על האב, מ''מ מדין ערבות חייב הוא לדאוג גם לבניו הגדולים לקיים מצוותם שהם חייבים מן התורה בפרט כשהם סומכים על שלחן אביהם (הגר''נ קרליץ, מו''ר הגרי''י בלויא).

דרך חינוך היעיל

גם כי יזקין

לא. הנה יש להתבונן בעיקר תכלית מצוות חינוך בקיום המצוות שהטילו חכמים על האב, שאין מטרתה רק שיקיים הבן את המצוות בפועל בעודו קטן תחת ידי אביו. שהרי לכוף את הבן לעשות המצווה בנוכחות אביו אינו מורה על מהות החינוך, שהרי האב תקיף וחזק מבנו הקטן, ויראת הבן מאביו היא שמניעה אותו. אלא ודאי שתכלית החינוך ועומק גדרו הוא להביא את הבן לידי מצב שבו גם כאשר אין האב נוכח עמו, ואף לאחר שיגדל ויצא מרשותו, ירצה הבן מעצמו לקיים את המצווה ולדבוק בה , ויהיה לו את הכוחות והעצמאיות לבחור בטוב ובחיים ולא ברע כדכתיב "ובחרת בחיים" (פ' נצבים ל', י"ט) (כתב סופר עה''ת פ' עקב עה''פ ולמדתם אותם את בניכם).

על פי דרכו

לב. יתרה מזו, על האב להפנים כי מצוות חינוך אינה באה לשכפל את דרכו הפרטית של האב בבנו, אלא להדריך את הבן בדרך התורה בהתאם לתכונות הנפש הייחודיות לו. וזהו בדיוק עומק כוונת שלמה המלך החכם מכל אדם במה שכתב (משלי כ''ב, ו') "חֲנְֹך לַנַעַר עַל פִּ י דַ רְ ּכֹו גַם ּכִּ י יַזְקִּ ין לֹא יָסּור מִּ מֶּ נָה" פירוש הדברים, שהחינוך צריך להינתן "על פי דרכו" – לפי מזגו, כוחותיו ואופיו המיוחד של כל ילד וילד, ובאופן כזה שיחזיק מעמד לאורך ימים ושנים, עד לימי זקנותו של הבן, זמן רב לאחר שכבר אינו סמוך על שולחן אביו ואינו נתון למוראו. נמצא, שאסור לאב להעמיד את עצמו, את רצונותיו או את תדמיתו במרכז העשייה החינוכית, אלא עליו לראות לנגד עיניו אך ורק את רצון הקדוש ברוך הוא ואת טובתו הרוחנית העצמית של הבן .

לג. שני דרכים לפניך. על כן, כאשר עומדות לפני האב דרכים שונות כיצד להניע את בנו לקיום המצוות, מוטל עליו להפעיל שיקול דעת מעמיק ולבחור דווקא בדרך שתטביע בלב הבן את החשק והרצון העצמי לעשות את המצווה כשהוא לבדו. ולבי אומר לי, שאם ישתמש האב בכוח הזרוע, בכפייה וברוגז מתוך רצון לכופף את הבן לדרכו שלו, אדרבה – הדבר עלול להביא לתוצאה הפוכה, שהבן יקוץ במצווה, יפתח כלפיה ריחוק ושנאה, וברגע שיצא מרשות אביו יפרוק עו ל .

לד. אולם, אם ינהג האב בדרכי נועם, יחנך את בנו מתוך עידוד, רוממות והסברת חשיבות המצווה ומתיקותה בהתאם למדרגתו של הנער, אזי יקנה הבן קניין נצחי בנפשו. בדרך זו ישנה סבירות גבוהה שגם כאשר לא יהיה בנוכחות אביו, ימשיך מרצונו הטוב לשמור את התורה והמצוות. רק כאשר האב משתמש בעצה ובמחשבה זכה זו, ומבטל את ישותו למען עבודת השם של בנו, הוא זוכה להגיע לקיומה האמיתי והשלם של מצוות חינוך (חובת התלמידים).

דרכי חינוך בהתנהגות הילד

לה. החינוך מתחלק לשני תחומים מרכזיים: בחינוך לקיום מצוות ועבודת השם נדרשת גישה המבוססת אך ורק על דרך הנועם, עידוד והתאמה אישית "על פי דרכו'' כמו שכתבנו (אות ל''ב), שכן כפייה בענייני רוחניות עלולה לגרום לתוצאה הפוכה. מנגד, בחינוך להנהגות יומיומית, דרך ארץ ושמירת גבולות המסגרת, יש צורך בשילוב של סמכות איתנה והצבת גבולות ברורים כדי להעניק לילד יציבות ועוגן נפשי. שילוב מאוזן זה בין אהבה בענייני המצוות לבין משמעת נצרכת בהתנהגות יוצר בסיס חינוכי שלם ויציב.

לו. תוקף הסמכות וקרבה. יסוד גדול בחינוך הבנים בדורנו הוא לפסוע בנתיבות החסד והנועם, כדכתיב, "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז). ברם, חלילה למחנך להפקיר את השורות ולפרוק עול הסמכות והמשמעת, שהרי מצינו שאמר החכם מכל אדם: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג, כד).

לז. כלל גדול מסרו לנו חז"ל (סוטה דף מ ''ז ע"א) , "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". הימין המקרבת היא חובת האהבה והארת הפנים לילד, אך השמאל הדוחה היא יד המוסר והצבת גבול ות והדרך ארץ. כאשר אין גבולות ברורים, ואין האב מראה תוקף הנהגתו, נהפך הגלגל והבן נעשה שליט על הוריו, ומציאות זו מחריבה את הנפש ומעוררת מבוכה עמוקה בלב הקטן, המחפש משענת איתנה להישען עליה .

לח. עניין זה מבואר במדרש (שמות רבה א, א) , "כל המייסר את בנו – מוסיף הבן אהבה על אביו ומכבדו". קבלת המשמעת מהבן אינה באה מתוך התחנפות, אלא מתוך נתינת משמעת עקבית ותקיפה. וכשם שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד) שיש לאחוז במידה הבינונית, כך בחינוך, יש להנהיג תוקף ורכות כאחד, ולא מתוך כעס אישי חלילה, אלא מתוך דאגה ורוממות.