חולין דף קכ"ח
כ"ג אלול - ח' תשרי תשפ"ו-ז | חולין קכח - קמ"ב | שנה חמש עשרה
מחודדים סיכומי דף היומי
ת"ר ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך (קידושין ל.)
גליון 474-475
מערכת 073-249-0403 [email protected]
לע"נ הגה"ח ר' פינחס רוזנבוים זצ"ל נלב"ע כ"ו ניסן תשע"ז
חולין דף קכ"ח. יום שב"ק פרשת נצבים וילך - כ"ג אלול תשפ"ו
יום זה לזכות שרה בת מרים לאה לברכה והצלחה ולסייעתא דשמיא
דף קכ"ח - ע"א
שנינו במשנה: רבי שמעון מטהר - בהוי אמינא: אמרו שעולה על מה ששנינו ברישא שאבר ובשר מדולדלים בבהמה מטמאים טומאת אוכלים. למסקנא: חולק גם על הסיפא וסובר שבשר מן החי אינו מטמא. רבי יוחנן פירש טעמו - שדרש 'מכל האוכל אשר יאכל' - רק אוכל שאתה יכול להאכילו לגוי נקרא אוכל, וזה אסור להאכילו לגויים. למסקנא: כיון שמעורה לבעל חי אינו נחשב לאוכל. 'בתחילה אמרו' לגבי מה שטיהר אבר ובשר מדולדלים. ודחו: אפשר שטעמו משום שכיון שמעורים לבהמה אינם 'אוכל'. 'שוב אמרו' לגבי מה שאין האיבר והבשר המדולדל מוכשר לקבל טומאה בשחיטת הבהמה. ודחו: אפשר שטעמו או כרבה - שאין בהמה נעשית יד לאיבר, או כרבי יוחנן - שלא נאמר יד לעניין הכשר. 'למסקנא' על מה שטיהר רבי שמעון בשר מן החי. בשחיטה. ואמר לו רבי יהודה: לימדתנו רבינו מין עשב שליקט והדיח לבהמה ונמלך עליהם לאדם צריכות הכשר שני, וחזר בו רבי עקיבא. ובזה נחלקו - לרבי מאיר: מועיל הכשר קודם מחשבה לאכילה - כמו ששנה רבי עקיבא תחילה, ולרבי שמעון: אינו מועיל - כרבי עקיבא לאחר חזרה. לרב אחא בריה דרב איקא - מדובר אם נתקנח הדם בין סימן לסימן, רבי מאיר: סובר ישנה לשחיטה מתחילה משנה, האיבר ובשר שמדולדלים באדם - טהורים. מת האדם - הבשר: טהור, שמיתה עושה ניפול. האיבר - לרבי מאיר: מטמא משום אבר מהחי ולא משום איבר מהמת. והחילוק ביניהם: א. בכזית בשר או עצם כשעורה הפורש מהאיבר - שמאיבר מהמת טמאים, ומהחי טהורים, וכרבי יהושע להלן. ב. לעניין אחד מהם, וכדעת אחד מהתנאים להלן (רבי אליעזר, או רבי נחוניא). רבי שמעון: מטהר, וביאור דבריו הוא, א. מדיוק דברי רבי מאיר שאבר מהמת מטמא - ועל זה חולק רבי שמעון ומטהר וכרבי אליעזר להלן. ב. כדרך ב' לעיל אוכל שנשבר ומעורה במקצת, רבי מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו - הרי הוא כמוהו, ואם לא - אינו כמוהו. ואמר רבי יוחנן (לשיטתו לעיל): לדברי רבי שאין לחלק בין טבול יום לשאר טומאות החליף כאן בדעת רבי מאיר, ורבי שמעון חולק ומטהר גם כזית בשר הפורש מאבר מהחי וגם עצם כשעורה הפורש ממנו (כרבי יהושע להלן). ועד סוף והוא דם שחיטה, רבי שמעון: סובר אינה לשחיטה רק לבסוף והוא דם מכה. לרב אשי - לרבי מאיר: דם שחיטה מכשיר, לרבי שמעון: רק שחיטה מכשיר ולא דם.
דף קכ"ח - ע"ב
בעי רבה: בהמה בחייה (לרבי מאיר) האם נעשית יד לאיבר? תיקו. בעי אביי: שנינו קישוא שנטעה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ - לתנא קמא: כולה טהורה. לרבי שמעון: מה שבתוך עציץ מקבל טומאה מה שבחוץ טהור, ומסתפק (לרבי שמעון) אם נעשה יד לחבירתה? תיקו. בעי רבי ירמיה: שנינו המשתחווה לחצי דלעת - אסרה, ומסתפק אם נעשה יד לחבירתה? תיקו. בעי רב פפא: שנינו ענף של תאנה שנתלש ומחובר בקליפת האילן - לרבי יהודה: טהורים התאנים מטומאת אוכלים, כיון שמחובר לאילן אינו כאוכל. לחכמים: אם יכול לחיות - טהורים, ואם לא - טמאים. ומסתפק (לחכמים) אם נעשה יד לחבירתה? תיקו. בעי רבי זירא: שנינו אבן שבזוית בבית המנוגע, כשהוא חולץ - חולץ כולה, וכשהוא נותץ - נותץ את שלו ומניח את של חבירו. ומסתפק אם נעשה יד לחבירתה? תיקו. איבר מן המת - אמר רבי אליעזר: שמעתי שאבר מהחי מטמא. לרבי יהושע: קל וחומר שמן המת מטמא, שמה חי שהוא עצמו טהור איבר שפורש ממנו טמא, מת שהוא טמא לא כל שכן? ומה ששמעת 'מן החי' לא בא למעט מן המת, וכנאמר במגילת תענית שאין להספיד בפסח קטן, וכי בפסח גדול מותר? רבי אליעזר השיבו: כך שמעתי מרבותי שרק מן החי מטמא.
חולין דף ק"ל. יום ב' דסליחות - כ"ה אלול תשפ"ו
כזית בשר הפורש מאיבר מן החי - לרבי אליעזר: טמא, לרבי נחוניא בן הקנה ורבי יהושע: טהור. עצם כשעורה הפורש מאיבר מן החי - לרבי נחוניא: טמא, לרבי אליעזר ורבי יהושע: טהור.
הדרן עלך פרק העור והרוטב
פרק עשירי - הזרוע והלחיים
דף ק"ל - ע"א
משנה, זרוע לחיים והקיבה, נוהגים בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ולא במוקדשים - שנאמר ואתן 'אותם' לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם, אין לו אלא מה שאמור בעניין. קדשים שקדם מום קבוע להקדש - אין בהם רק קדושת דמים. לכן, אם נפדו הם כחולין גמורים. א. חייבים במתנות. ג. יוצאים לחולין להיגזז ולעבוד בהם, ד. וולד ה. וחלב שלהם מותר לאחר פדיון (ואין בהם דין פסולי המוקדשים). ו. השוחט בחוץ גם קודם פדיון פטור, ז. ואין עושים תמורה גם קודם פדיון, ח. אם מתו יפדו (אף על פי שאין פודים קדשים להאכיל לכלבים). חוץ מבכור ומעשר קדשים שקדם הקדש למום או שהיה להם מום עובר קודם להקדש ונולד להם מום קבוע - ונפדו, פטורים מן א. הבכורה ב. מן המתנות - שהם כצבי וכאיל, ג. אינם יוצאים לחולין להיגזז ולעבוד בהם, ד. וולד ה. וחלב שלהם אסור לאחר פדיון, ו. השוחט בחוץ קודם פדיון חייב (בדוקין בעין, וכסובר אם עלו לא ירדו נמצא שראוי לפתח אוהל מועד), ז. עושים תמורה, ח. אם מתו יקברו (או משום שצריך העמדה והערכה, או משום שאין פודים קדשים להאכיל לכלבים). חולין בחזה ושוק - אינם חייבים בקל וחומר מקדשים, שהרי נאמר בהם תנופה, ואם יניף בחוץ אין זה 'לפני ה', ואי אפשר להניף בפנים שהרי אין מכניסים חולין בעזרה.
דף ק"ל - ע"ב
אכל או הזיק מתנות כהונה - 'לרב חסדא' פטור מלשלם. או משום שנאמר 'וזה יהיה משפט הכהנים', ומשמע שרק בעודם קיים חייב ליתן, או מצד סברא שהוא ממון שאין לו תובעים. אם באו ליד כהן גם בטבל, מוציאו בדיינים לסובר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו. ועל זה דרשו 'וזה יהיה משפט הכהנים' מלמד שהמתנות דין, 'הלכה' כרב חסדא. א. אין נותנים מתנה לכהן עם הארץ - שנאמר 'ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת השם יש לו מנת, מי שאינו מחזיק בתורת השם אין לו מנת. ב. חזה ושוק אינו בכלל דין זה - ואינו לכל הכהנים רק לאותו בית אב, שנאמר 'וזה'. ג. בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך לקחת לקט שכחה ופאה או מעשר עני - לרבי אליעזר: נוטל ולכשיזור ישלם, לחכמים: פטור, שהרי עני היה באותו שעה. וגם אם היה עשיר אינו צריך לשלם מעיקר הדין, שהרי אין לו תובעים, ורק צריך להחזיר ממידת חסידות. ד. בעל הבית שאכל פירות טבל או לוי שאכל מעשרות טבל - פטור מהתשלומים, שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו', אין לך בהם רק משעת הרמה ואילך. אבל משעת הרמה ואילך משלם אם באו לידו גם כשהם טבל - לסובר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו. ה. אנסו בית המלך גורנו - אם לקחו בחובו: חייב לעשר ממקום אחר ולתת לכהן, משום שמרוויח בעל התבואה, ואם לקחו בהפסד ובחינם: פטור מלעשר. ו. האומר לחבירו מכור לי מעי פרה ויש בהם מתנות כהונה - נותן לכהן כיון שהם בעין, ואינו מנכה לו מן הדמים. לקח ממנו במשקל - נותן לכהן ומנכה למוכר מהדמים. ז. תשעה נכסי כהן: א. תרומה, ב. תרומת מעשר, ג. חלה, ד. ראשית הגז, ה. מתנות, ו. דמאי, ז. הביכורים, ח. הקרן, ט. וחומש. ולא להוציא בדיינים, אלא לומר חוב - נוטל בחובו, ואשה - בכתובתה, וספר תורה.
חולין דף קל"א. יום ג' דסליחות - כ"ו אלול תשפ"ו
דף קל"א - ע"א
ארבע מתנות עניים בכרם: א. פרט, ב. ועוללות, שנאמר 'וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט', ג. שכחה, שנאמר 'אחריך', ד. פאה, לומדים בגזירה שווה 'אחריך אחריך' מזית שנאמר בו 'לא תפאר אחריך' - אל תיקח תפארתו ממנו. = ובמתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים - שנאמר 'עזיבה' ולא נתינה. וגם עני שבישראל מוציאים מידו, שנאמר 'ולקט קצירך לא תלקט לעני' וגו', להזהיר לעני על שלו. שלש מתנות עניים בתבואה: א. הלקט, ב. השכחה, ג. הפאה, שנאמר 'ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך וגו' כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה'. = ובמתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים - שנאמר 'עזיבה' ולא נתינה. וגם עני שבישראל מוציאים מידו, שנאמר 'ולקט קצירך לא תלקט לעני' וגו', להזהיר לעני על שלו. שני מתנות עניים באילן: א. הפאה, שנאמר 'כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך', אל תיקח תפארתו ממנו, ב. שכחה, שנאמר 'אחריך' זה שכחה. = ובמתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים - שנאמר 'עזיבה' ולא נתינה. וגם עני שבישראל מוציאים מידו, שנאמר 'ולקט קצירך לא תלקט לעני' וגו', להזהיר לעני על שלו. מעשר עני המתחלק בתוך ביתו - יש בו טובת הנאה לבעלים, שנאמר בו 'נתינה'. וגם בעני שבישראל מוציאים מידו, שלומדים בגזירה שווה 'לגר לגר' ממתנות עניים. זרוע ולחיים וקיבה - אין מוציאים אותם לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי, אבל מוציאים מלוי לכהן, ולרב (שאין מוציאים מיד לוי שמא אינו בכלל 'העם') הכוונה על ראשית הגז שהיא כגון זרוע, שמוציאים אותה מיד הלוי, עזרא את הלויים נותנים אותה רק לכהן ולא ללוי. אבל לוי שיש לו מעשר ראשון משלו, אין מוציאים מידו. דבר שהוא בקדושה שאסור לזרים (תרומה ותרומת מעשר וחלה) - מוציאים אותם מיד לוי לכהן. דבר שאינו בקדושה (זרוע והלחיים והקיבה, לרב גם מעשר ראשון לאחר שקנס עזרא) - אין מוציאים מידם. השוחט לכהן ולגוי: פטור מהמתנות. השוחט לישראל: חייב במתנות, השוחט ללוי: נחלקו תנאים בדבר אם הם בכלל העם (כדלהלן). לרב: ספק הוא, ואין מוציאים מידו שהמוציא מחבירו עליו הראיה, 'הלכה' כרב. נאמר בעבודת יום הכיפורים: 'וכפר את מקדש הקדש' - שמכפר על טומאה שאירעה לפני ולפנים. 'ואת אהל מועד' - זה על טומאה שאירעה בהיכל. 'ואת המזבח' - כמשמעו, שמכפר על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש, כגון נטמא במקדש ועבד בלא שהייה. "יכפר" - על טומאה שאירעה בעזרות, 'ועל הכהנים' כמשמעו. 'ועל כל עם הקהל' - יש אומרים: אלו ישראל, אבל לויים אינם בכלל קהל, ויש אומרים: אלו ישראל ולווים. "יכפר" - אלו לויים. ליש אומרים: עולה על העבדים. משום שלא נאמר בה 'העם'.
דף קל"א - ע"ב
נתינת תרומה - לכהן. נתינת מעשר ראשון - לרבי עקיבא: ללוי, לרבי אלעזר בן עזריה: גם לכהן. ולאחר שקנס עזרא את הלויים נותנים אותה רק לכהן ולא ללוי. אבל לוי שיש לו מעשר ראשון משלו, אין מוציאים מידו. דבר שהוא בקדושה שאסור לזרים (תרומה ותרומת מעשר וחלה) - מוציאים אותם מיד לוי לכהן. דבר שאינו בקדושה (זרוע והלחיים והקיבה, לרב גם מעשר ראשון לאחר שקנס עזרא) - אין מוציאים מידם. השוחט לכהן ולגוי: פטור מהמתנות. השוחט לישראל: חייב במתנות, השוחט ללוי: נחלקו תנאים בדבר אם הם בכלל העם (כדלהלן). לרב: ספק הוא, ואין מוציאים מידו שהמוציא מחבירו עליו הראיה, 'הלכה' כרב. נאמר בעבודת יום הכיפורים: 'וכפר את מקדש הקדש' - שמכפר על טומאה שאירעה לפני ולפנים. 'ואת אהל מועד' - זה על טומאה שאירעה בהיכל. 'ואת המזבח' - כמשמעו, שמכפר על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש, כגון נטמא במקדש ועבד בלא שהייה. "יכפר" - על טומאה שאירעה בעזרות, 'ועל הכהנים' כמשמעו. 'ועל כל עם הקהל' - יש אומרים: אלו ישראל, אבל לויים אינם בכלל קהל, ויש אומרים: אלו ישראל ולווים. "יכפר" - אלו לויים. ליש אומרים: עולה על העבדים. משום שלא נאמר בה 'העם'.
חולין דף קל"ב. יום ד' דסליחות - כ"ז אלול תשפ"ו
דף קל"ב - ע"א
משום שנשותיהם היו כהונת. גזל הגר.
דף קל"ד - ע"א
כהן שמכר לישראל ואמר לו חוץ מהמתנות - פטור מהמתנות, שהוא שיור ושייך לכהן. אמר לו 'על מנת שהמתנות שלי' - יש אומרים: שחייב במתנות ונותן לכל כהן שירצה, שהרי 'על מנת' אינו שיור רק תנאי, ומכר לו הכל על מנת שיתן לו, ואין בו כח להתנות. ויש אומרים: שהמתנות שייך לכהן המוכר, 'שעל מנת' הוא שיור. כולה שייך לכהן או של גוי, ומכר הראש לישראל - חייב בלחיים, אף על פי שעיקר הבהמה של כהן. גוי או כהן שמסרו צאן לישראל לגזוז - פטור מראשית הגז. הלוקח גז של גוי - פטור מראשית הגז, גם קודם שנגזז. וזה חמור בזרוע ובלחיים ובקיבה יותר מראשית הגז, שבמתנות אם קנה ישראל אחת מהאיברים קודם שחיטה, חייב במתנות מהאיבר שקנה.
חולין דף קל"ד. יום ו' דסליחות - כ"ט אלול תשפ"ו
כוי: יש בו דברים שווה לבהמה - שחלבו אסור. יש בו דברים שווה לחיה - שחייב בכיסוי. יש בו דברים שווה לחיה ובהמה - שדמו וגידו אסור כבהמה וחיה. לחכמים: חייב בזרוע ולחיים והקבה (י"א: בחצי וי"א: בכל המתנות, כמו שנתבאר) מריבוי 'אם', לרבי אליעזר: פטור, וצריך 'אם' כדי לחלק.
דף קל"ב - ע"ב
משנה, בכור שנתערב בבהמות חולין: אם בא לידי כהן, ומכר לישראל במומו, ונתערב במאה בהמות אחרות וכל אחד שוחט את שלו, פוטרים את כולם מהמתנות, שכל אחד יכול לומר לכהן שלי הבכור. ואם אחד שוחט את כולם - פוטרים לו אחד מהם. אבל אם נתערב קודם שבא לידי כהן - גם במאה ששוחטים את כולם, יבוא עליו הכהן משני צדדים, ויאמר אם בכור הוא כולו שלי, ואם אינו בכור תן לי את מתנותי. השוחט לכהן ולגוי - פטור מן המתנות, והמשתתף עמהם צריך שירשום בו סימן שאין הכל של ישראל. אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ מהמתנות שבה - פטור ישראל מהמתנות. אמר לטבח מכור לי בני מעי פרה, והיה בהם מתנות - נותן לכהן ואינו מוריד לו מדמי מכירה, לקח ממנו במשקל - נותן לכהן ומוריד למוכר מדמי מכירה. יכול כהן לתבוע המתנות מהטבח - ואף על פי שאין הבהמה של טבח רק של אחרים. טבח כהן ששחט - חייב במתנות, שנאמר 'מאת זובחי הזבח' גם כהן. השוחט לכהן - פטור, שנאמר 'מאת העם' ולא מאת הכהנים. כהן שנעשה טבח - בשבועות הראשונים פטור מהמתנות, מכאן ואילך שקבע להיות טבח חייב במתנות. כהן שקבע חנות - חייב מיד. וכן הדין בכהן שנשתתף עם טבח ישראל, כיון שקבע חנות, אין בו שותפות הכהן פוטרת אותו מהמתנות. קנס למוכר המזלזל במתנות כהונה, 'רב חסדא' עשה נידוי על כהן שמוכר בשר ואינו מפריש מתנות לכהן אחר, טבחי הוצל עומדים בנידוי של רב חסדא 22 שנה וקונסים אותם בלי התראה. 'רבא' היה קונס למי שלא היה רוצה לתת מתנות ליטול ממנו כל הירך ונותנה לכהן. 'רב נחמן' לקח פעם בגדו. העובר בלאו שיש בה מיתה או כרת - אין מנדים אותו, משום קם ליה בדרבה מיניה, העובר על מצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה או לולב וציצית ואינו עושה - מנדים וחוזרים ומנדים, ומכים אותו עד שתצא נפשו. אכילת בשר מבהמה שלא הורם המתנות - לרבי יוחנן: אסור, וכאילו אוכל טבל (בגזירה שווה נתינה נתינה מתרומה) – ואין הלכה כן. נתינת המתנות לכמה כהנים - בבהמה דקה: מחלק לארבע כהנים ונותן הזרוע לאחד, וקיבה לאחד, ולחיים לשני כהנים, שנאמר 'ונתן לכהן' וצריך שיהא נתינה יפה. בבהמה גסה: שאיבריו גדולים, מחלק כל עצם לשני כהנים. אוכלים. כשאין שם עניים מצויים, משום שנאמר בהם 'נתינה'. אחיו.
בבני שמואל 'ויטו אחרי הבצע', ששאלו חלקם בפיהם. והצנועים מושכים ידיהם - גם כשנותנים להם בלי בקשה. אביי היה רגיל לחטוף משום חיבוב מצוה, לאחר ששמע הברייתא שלא יחטוף התחיל לבקש בפה, ולאחר מכן ששמע הברייתא חזר וגם לא ביקש בפה, אבל אם נתנו לו היה לוקח, כיון ששמע שהצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים, לקח מתנות רק בערב יום כיפור כדי שלא ישתכח הדבר שהוא כהן, משום שלא היה רגיל לישא כפיים מחמת קביעת עתים לתורה לתלמידיו. נתינת מתנות כהונה לתלמיד חכם עני - כהן שרוצה להנות לבן עיר תלמיד חכם, יכול לזכות לו כל המתנות שלו קודם שבאו לידו, אם הוא כהן ניכר בעיר, שרוב בני אדם אוהבים אותו ונותנים לו המתנות. ורק אם מזכה לו מרצונו לתלמיד חכם עני ודחוק. רבא ביקש למשמש כהן שיזכה לו מתנות שיקבל מבעל הבית כדי לאכול לשון בחרדל, רבא אכל מזה אבל רב ספרא לא אכל, והשמש הסכים לזה בעל כרחו משום חשיבות האורחים, ורבא לא היה דחוק, והקריאו לרב ספרא מן השמים על רבא פסוק זה 'מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע' כלומר שלא ידע להבין טעמו של רב יוסף בדין זה. השונה לתלמיד שאינו הגון 'לרב'־ א. נופל בגיהנם, ב. כזורק אבן למרקוליס.
דף קל"ג - ע"ב
שנינו במשנה, שותף עם כהן או גוי שחייב לרשום שידעו שפטור ממתנות, המשתתף עם כהן: גם אם יושב הכהן על הקופה - חייב לרשום שאין יודעים שיש לו שותפות בה, שמא האמינו בעל הבית. המשתתף עם גוי: אף על פי שנמצא הגוי בחנות, אם אינו יושב על הקופה - צריך לרשום, שאין מבחינים שיש לו שותפות בה, שמא בא לקנות בשר. ואם הוא יושב על הקופה - אינו צריך לרשום, שבוודאי יש לו בה שותפות, כי לא יתכן שהאמינו בעל הבית, שאין אמונה בעובד כוכבים. ויש אומרים: שבכל אופן שנמצא בחנות אינו צריך לרשום שהגוי צועק תמיד למוכר שלא יתן בסכום זה וכולם יודעים שיש לו חלק בה, אבל בכהן לא קולטים שהוא שותף - משום שצנוע וסומך על הטבח. המוכר פסולי המוקדשים - מה שנמכר בבית: (בכור ומעשר) אינו צריך לרשום, שניכר הדבר שאינם נמכרים כדרך חולין. מה שנמכר באיטליז: צריך לרשום. שותפות של כהן או גוי בחלק מהאיברים - לרב הונא: היה שותף בראש - גם באין לו רק אחד ממאה, פטור מהלחי וחייב בשאר. היה שותף ביד - פטור מהזרוע וחייב בשאר. היה שותף בבני מעיים - פטור מהקיבה וחייב בשאר. לחייא בר רב: גם בהיה שותף באחת מהם פטור מכולם, ונדחו דבריו. מתנות כהונה: ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט, וברית מלח - ולכן כל המקיים כאילו קיים כללות ופרטות שבתורה, וברית מלח של קרבנות. וכל מי שעובר עליהם, כאילו עובר על כלל ופרט וברית מלח. 10 במקדש: 1. חטאת, 2. חטאת העוף, 3. אשם ודאי, 4. אשם תלוי, 5. זבחי שלמי צבור, 6. לוג שמן של מצורע, 7. שתי הלחם, 8. לחם הפנים, 9. שירי מנחות, 10. מנחת העומר. 4 בירושלים: 11. הבכורה, 12. ביכורים, 13. מורם ומאיל נזיר, 14. עורות קדשים. 10 בגבולים: 15. תרומה, 16. תרומת מעשר, 17. חלה, 18. ראשית הגז, 19. מתנות (זרוע לחיים והקיבה), 20. פדיון הבן, 21. פדיון פטר חמור, 22. שדה אחוזה, 23. שדה חרמים, 24. גזל הגר.
דף קל"ד - ע"א
כהן שמכר לישראל ואמר לו חוץ מהמתנות - פטור מהמתנות, שהוא שיור ושייך לכהן. אמר לו 'על מנת שהמתנות שלי' - יש אומרים: שחייב במתנות ונותן לכל כהן שירצה, שהרי 'על מנת' אינו שיור רק תנאי, ומכר לו הכל על מנת שיתן לו, ואין בו כח להתנות. ויש אומרים: שהמתנות שייך לכהן המוכר, 'שעל מנת' הוא שיור. כולה שייך לכהן או של גוי, ומכר הראש לישראל - חייב בלחיים, אף על פי שעיקר הבהמה של כהן. גוי או כהן שמסרו צאן לישראל לגזוז - פטור מראשית הגז. הלוקח גז של גוי - פטור מראשית הגז, גם קודם שנגזז. וזה חמור בזרוע ובלחיים ובקיבה יותר מראשית הגז, שבמתנות אם קנה ישראל אחת מהאיברים קודם שחיטה, חייב במתנות מהאיבר שקנה.
חולין דף קל"ד. יום ו' דסליחות - כ"ט אלול תשפ"ו
כוי: יש בו דברים שווה לבהמה - שחלבו אסור. יש בו דברים שווה לחיה - שחייב בכיסוי. יש בו דברים שווה לחיה ובהמה - שדמו וגידו אסור כבהמה וחיה. לחכמים: חייב בזרוע ולחיים והקבה (י"א: בחצי וי"א: בכל המתנות, כמו שנתבאר) מריבוי 'אם', לרבי אליעזר: פטור, וצריך 'אם' כדי לחלק.
דף קל"ב - ע"ב
משנה, בכור שנתערב בבהמות חולין: אם בא לידי כהן, ומכר לישראל במומו, ונתערב במאה בהמות אחרות וכל אחד שוחט את שלו, פוטרים את כולם מהמתנות, שכל אחד יכול לומר לכהן שלי הבכור. ואם אחד שוחט את כולם - פוטרים לו אחד מהם. אבל אם נתערב קודם שבא לידי כהן - גם במאה ששוחטים את כולם, יבוא עליו הכהן משני צדדים, ויאמר אם בכור הוא כולו שלי, ואם אינו בכור תן לי את מתנותי. השוחט לכהן ולגוי - פטור מן המתנות, והמשתתף עמהם צריך שירשום בו סימן שאין הכל של ישראל. אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ מהמתנות שבה - פטור ישראל מהמתנות. אמר לטבח מכור לי בני מעי פרה, והיה בהם מתנות - נותן לכהן ואינו מוריד לו מדמי מכירה, לקח ממנו במשקל - נותן לכהן ומוריד למוכר מדמי מכירה. יכול כהן לתבוע המתנות מהטבח - ואף על פי שאין הבהמה של טבח רק של אחרים. טבח כהן ששחט - חייב במתנות, שנאמר 'מאת זובחי הזבח' גם כהן. השוחט לכהן - פטור, שנאמר 'מאת העם' ולא מאת הכהנים. כהן שנעשה טבח - בשבועות הראשונים פטור מהמתנות, מכאן ואילך שקבע להיות טבח חייב במתנות. כהן שקבע חנות - חייב מיד. וכן הדין בכהן שנשתתף עם טבח ישראל, כיון שקבע חנות, אין בו שותפות הכהן פוטרת אותו מהמתנות. קנס למוכר המזלזל במתנות כהונה, 'רב חסדא' עשה נידוי על כהן שמוכר בשר ואינו מפריש מתנות לכהן אחר, טבחי הוצל עומדים בנידוי של רב חסדא 22 שנה וקונסים אותם בלי התראה. 'רבא' היה קונס למי שלא היה רוצה לתת מתנות ליטול ממנו כל הירך ונותנה לכהן. 'רב נחמן' לקח פעם בגדו. העובר בלאו שיש בה מיתה או כרת - אין מנדים אותו, משום קם ליה בדרבה מיניה, העובר על מצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה או לולב וציצית ואינו עושה - מנדים וחוזרים ומנדים, ומכים אותו עד שתצא נפשו. אכילת בשר מבהמה שלא הורם המתנות - לרבי יוחנן: אסור, וכאילו אוכל טבל (בגזירה שווה נתינה נתינה מתרומה) – ואין הלכה כן. נתינת המתנות לכמה כהנים - בבהמה דקה: מחלק לארבע כהנים ונותן הזרוע לאחד, וקיבה לאחד, ולחיים לשני כהנים, שנאמר 'ונתן לכהן' וצריך שיהא נתינה יפה. בבהמה גסה: שאיבריו גדולים, מחלק כל עצם לשני כהנים. אוכלים. כשאין שם עניים מצויים, משום שנאמר בהם 'נתינה'. אחיו.
מקום ששנינו בארץ ובחוץ לארץ - שלא לצורך, חוץ מראשית הגז, להוציא משיטת רבי אלעאי שאינו נוהג רק בארץ. מקום ששנינו בפני הבית ושלא בפני הבית - שלא לצורך, חוץ מאותו ואת בנו, שלא נפרש שנוהג רק בזמן שיש קדשים משום שנכתב בעניין קדשים. מקום ששנינו בחולין ובמוקדשים - לצורך, חוץ מגיד הנשה, שאין טעם לומר שהאיסור נפקע על ידי הקדש, ומכיוון שנשנה בשאר מקומות לצורך, נשנה גם בגיד הנשה שלא לצורך. עוף טהור שהרג נפש ולא נגמר הדין - פטור משילוח, שנאמר 'שלח תשלח את האם', במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו רק להביאו לבית דין ולקיים בו 'ובערת הרע מקרבך'.
חולין דף קל"ט. יום ד' פרשת האזינו - ה' תשרי תשפ"ז
דף קל"ט - ע"א
לקח הבנים והחזיר לקן, וחזרה האם עליהם - פטור משילוח. הגביה האם והקדיש והחזיר - כבר נתחייב בשילוח קודם שהקדיש. משנה, נאמר 'שלח' - מלמד שאם שילחה וחזרה גם ארבעה וחמשה פעמים, חייב לחזור ולשלח גם מאה פעמים. 'נאמר שלח תשלח את האם' - מלמד שאם אמר הריני נוטל האם ומשלח הבנים, חייב לשלח את האם. ריבוי, שהרי אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. לקח הבנים והחזיר לקן, וחזרה האם עליהם - פטור מלשלח, מכיון שלקח הביצים נעשה קן מזומן. הקדיש חיה ושחטה - פטור מכיסוי הדם. שחט והקדיש - חייב לכסות, שכבר נתחייב בכיסוי קודם שיבוא לידי הקדש. צריך לאם לדבר מצוה כגון ליולדת או לטהרת מצורע - חייב לשלח, שנאמר 'תשלח' מכל מקום. וריבוי זה נתמעט מוקדשים לשילוח הקן - לרב: במקדיש גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה, וכשגדלו מרדו ויצאו וקיננו במקום אחר, אבל קדשי בדק הבית שמרדו, כיון שהם קדושת דמים, פקעה הקדושה על ידי מרידתה וחייב בשילוח. לשמואל ורבי יוחנן: במקדיש תרנגולת לבדק הבית ומרדה, ופטור משילוח שהקדושה אינו נפקע במרידה - שהרי בכל מקום שהוא הם ברשות הקדש, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה'. אמר מנה זה לבדק הבית ונגנב או נאבד - 'למסקנא' לדברי הכל פטור מהאחריות, כיון שלא אמר 'עלי', וכל מקום שהוא ברשות הקדש הוא. אמר מנה עלי לבדק הבית ונגנב או נאבד - לרבי יוחנן: חייב באחריות עד שיבואו לידי גיזבר, לריש לקיש: פטור מהאחריות. ואינו דומה להאומר עלי בקדשי מזבח שהוא חייב באחריות משום שהוא מחוסר הקרבה, מה שאין כן קדשי בדק הבית שאינם מחוסרים הקרבה. נדר: זה האומר הרי עלי עולה - נגנב או נאבד חייב באחריות. נדבה: זה האומר הרי זו עולה - מת או נגנב או נאבד - אינו חייב באחריות. האומר שור זה עולה, בית זה קרבן: מת השור או נפל הבית, אינו חייב באחריותן. שור זה עלי עולה, בית זה עלי קרבן: מת השור ונפל הבית חייב לשלם, וגם לריש לקיש שהאומר עלי מנה ונגנב פטור, הוא משום שבכל מקום הוא ברשות הקדש, אבל כשנפל הבית ומת השור ואינם בעולם - חייב באחריות. בערכין אם לא אמר עלי - חייב באחריות, שנאמר 'ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה', חולין הם בידך עד שיבואו לידי גיזבר.
דף קל"ט - ע"ב
נאמר 'כי יקרא' - מלמד שאינו צריך לחזור בהרים וגבעות למצוא קן, שבמאורע מדבר הכתוב. נאמר 'קן' - מלמד שגם אם יש בקן אפרוח או ביצה אחת חייב בשילוח. נאמר 'לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ' - מלמד שדין שילוח הוא, בין כשנמצא הקן ברשות היחיד, וברשות הרבים, באילנות, בבורות שיחין ומערות. נאמר 'לפניך בדרך' - מלמד על יוני שובך ויוני עלייה שקיננו בטפיחים ובבירות ואווזים ותרנגולים שקיננו בפרדס חייב בשילוח, אבל קיננו בתוך הבית וכן יוני הרגילות לגדול בין בני אדם - פטור משילוח, שנאמר 'כי יקרא' פרט למזומן. היו לפניך ומרדו - חייב, שנאמר 'לפניך'. נאמר 'בדרך' - מלמד שאם מצא קן בים - חייב בשילוח, שנאמר 'בדרך', ונאמר 'כה אמר ה' הנותן בים דרך'. מצא קן בשמים כגון עוף נושא קן באוויר - פטור, אף על פי שנאמר 'דרך נשר בשמים', שנקרא דרך נשר, ולא דרך. מצא קן בראש אדם - חייב, שנאמר 'ואדמה על ראשו'. משה מן התורה - רמז קודם שסופו לבוא, שנאמר 'בשגם הוא בשר' בשגם גימטריה משה, ונאמר שם 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה', וכך היו ימי חיי משה, כלומר עתיד לבוא בשגם שהוא משה מן הנולדים, וכן היו ימיו. המן מן התורה - שנאמר 'המן העץ'. אסתר מן התורה - שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר', מרדכי מן התורה - שנאמר 'מר דרור', ותרגומו 'מירא דכיא'. יש שונה 'יוני הרדסיאות' - על שם הורדוס שהתחיל להתעסק בגידולם, יש שונה 'יוני הדרסיאות' - על שם מקומן. שילוח הקן בעוף טמא - פטור מלשלח, שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך', עוף משמע בין טהור ובין טמא, אבל ציפור אינו משמע רק טהור, שלא מצאנו טמא שנקרא ציפור. ואע"פ שנקראו 'צפרי שמיא', ציפור סתם לא נקראו. וכל מקום שנאמר 'צפור' ו'כנף', כגון 'תבנית כל צפור כנף' 'רמש וצפור כנף' 'כל צפור כל כנף' 'אמור לצפור כל כנף' - ציפור הוא עוף טהור, וכנף הוא טמא וחגבים.
חולין דף ק"מ. יום ה' פרשת האזינו - ו' תשרי תשפ"ז
דף ק"מ - ע"א
נאמר 'כל צפור טהורה תאכלו' - למעט שחוטה של מצורע שהוא דבר הלמד מענינו, ואף על פי שכבר אסור מהנאמר 'וזה אשר לא תאכלו', ללמד שעובר עליו בעשה ולא תעשה. יוני שובך ויוני עלייה - חייבות בשילוח ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום, י"א: שאינו פטור משום מזומן בקניין חצירו שקונה שלא מדעתו, משום שהביצה חייבת בשילוח עם יציאת רובה, וחצירו קונה רק כשתיפול בחצירו, וחייבות בשילוח קודם שתיפול לחצירו. והאיסור מפני דרכי שלום הוא על האם, וי"א: שגם על הביצה כיון שכבר יצאה רובה. 'למסקנא' אינו פטור משום מזומן גם כשנפלה הביצה, לפי שאסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם, וכיון שהוא אינו יכול לזכות, גם חצירו אין קונה עבורו. והאיסור לגזול ציפורי מצורע: צריך שלא יהיו מחוסרים אברים - שנאמר 'שתי צפרים חיות' שחיים ראשי אברים שלהם. ולא יהיו טריפה - שנאמר מכשיר ומכפר בפנים (אשם מצורע ושאר אשמות), ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ (ציפורי מצורע ושעיר המשתלח), מה מכשיר ומכפר הנאמר בפנים עשה בו מכשיר כמכפר, גם מכשיר שלום. אבל בגדול אם עדיין לא שילח חייב בשילוח, וכיון ששילח כבר זכה חצירו והוא גזל גמור. זכיה בביצים - אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם, שנאמר שלח את האם, ולאחר מכן הבנים תקח לך. המקנה פירות שובך לאחר - והיו שם ביצים חדשים שהטילה האם ולא עמדה מאליהם מעולם, נמצא שלא היו של מוכר עדיין, כי חצירו אינו קונה כל זמן שלא שילח האם, לכן צריך לטרוף את הקן כדי שיפרחו האמהות, ואז יהיו של מוכר, ויוכל להקנות לקונה בקניין סודר.
חולין דף קמ"ב. יום שב"ק פרשת האזינו - ח' תשרי תשפ"ז
דף קמ"ב
משנה, לא יקח אדם אם על בנים גם לטהר המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה 'למען ייטב לך והארכת ימים', קל וחומר על מצות חמורות שבתורה. אין לך מצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה - א. בכיבוד אב ואם נאמר 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', ב. בשילוח הקן נאמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', ומעשה באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה? רק 'למען יאריכון ימיך' - בעולם שכולו ארוך, 'ולמען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב. ואין לומר שהיה מהרהר בעבודה זרה, כי אם יש שכר מצוה בעולם הזה היה מגין המצוה עליו שלא יבוא להרהור. מחשבה רעה - אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, הרהור של עבודה זרה - מצרפה, שנאמר 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'. שלוחי מצוה - אינם ניזוקים לא בהליכה ולא בחזה, בהיזק קבוע כגון שעלה על סולם רעוע - יכול להינזק שהרי שמואל אומר 'איך אלך ושמע שאול והרגני'. אחר - י"א: שראה מעשה כעין שראה רבי יעקב בן בתו. וי"א: שראה לשון של חוצפית המתורגמן מוטלת באשפה, אמר פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר. ולא ידע כי 'למען ייטב לך' בעולם שכולו טוב, 'ולמען יאריכון ימיך' בעולם שכולו ארוך.
הדרן עלך שילוח הקן וסליקא לה מסכת חולין
יהי רצון מלפניך כשם שעזרתני לסיים מסכת חולין, כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, וזכות כל התנאים ואמוראים ותלמידי חכמים יעמוד לי ולזרעי - לכתיבה וחתימה טובה, ולשנת גאולה וישועה, מתוך שפע ונחת ואושר.
