דרושים יקרים ורעיונות נפלאים בפרשת השבוע ובעניינא דיומא מגנזי אוצרותיו הברובים של בש"ת מורנו הגה"צ רבי יהושע נתן פייפער שליט"א אב"ד קהל ברבת מנחם - קראקא

נצבים - וילך תשפ"ו - גיליון מ"ה

הגוף והנשמה

אַתֶּם נִצְבִים הַיּוֹם כִּלְכֶם לִפְנֵי ד' אלוקיכם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (כט, ט)

ידועה קושיית המפרשים למה כתב תיבת 'כולכם' אחרי שבא ופירט תיכף בהמשך את כל מי שעמד וניצב שם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל'?

הגה"ק בעל 'קרן לדוד' זי"ע מביא בספרו (פרשתן) בשם ספרי אגדה המפרשים מאמר חז"ל (ברכות ה:) "שניים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא, טורפין לו תפילתו בפניו", שהכוונה היא על הגוף ועל הנפש, ששניהם כאחד נכנסים להתפלל, אבל אם הקדים את הפה והלשון לפני לבו, שהתפלל בלי כוונה ורק אמר את המילים בפיו, אז ח"ו טורפין לו תפילתו בפניו, וכל שכן כשנכנס מעיקרא רק עם הגוף ולא עם הנפש, ולבו בל עמו.

על פי זה מפרש הפסוק (תהלים קכב, א) "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", שהכוונה היא גם כאן לגוף ולנשמה ששניהם יחדיו הולכים בית ה' ורק אז יש שמחה, אבל אם עומדות היו רק רגלינו ואילו ראשו ולבו בל עמו בעומדו בשערי ירושלים, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, זה לא נכון, כי באמת ירושלים הבנויה אינה אלא כעיר שחוברה לה יחדיו, כלומר שהעיר צריכה את החיבור השלם בין הגוף לנשמה.

לזה בא הכתוב לרמוז: "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם", לאפוקי שלא יהיו עומדים רק ברגליהם ולא בראשיהם, כי אם "כולכם", ולכן אמר "ראשיכם", שגם המוח והשכל שבראשיכם גם כן יהיו עומדים כאן, ושוב פורט כולם "שבטיכם זקניכם ושוטריכם".

הקהל את העם הנשים והטף

וְשֶׁיִתְנַהֲגוּ טוֹב, וְעַל יְדֵי אַהֲבָה מַשְׁפִּיעִים מְאֹד אֲפִלוּ עַל תַּלְמִיד התורה מצווה אותנו על מצוות הקהל שהיא פעם בשבע שנים בחג סוכות לאחר שנת שמיטה המלך קורא בספר דברים הַקָשֶׁה בְּיוֹתֵר. הַטְפּוּל עַל יְדֵי יָד חֲזָקָה וָעֲנָשִׁים שׁוֹנִים וּמְשֶׁנִים, .התורה מצווה להביא גם את הטף למעמד זהטף אלו קַלִים וְקָשִׁים, מְקַלְקַל מְאֹד, וְלִפְעָמִים זֶה מֵבִיא שִׂנְאָה גְדוֹלָה תינוקות, שואלת הגמ' במסכת חגיגה דף ג: טף למה באין לְהָרַב וְהַמוֹרֶה וְשִׂנְאָה כְּלָלִית לַלְמוּדִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן וְאֵין זֶה הרי אינם מבינים עונה הגמרא כדי ליתן שכר למביאיהן ( מִקְרֶה בּוֹדֵד יוֹצֵא מִן הַכְּלָל, וְיָדוּעַ וּמְפֶרְסָם מֵהַרְבֵּה מִקְרִים, לֹא להוריהם).

בספר גור אריי (פרי וילך) כתב שטף מדובר בקטן שיכול עוֹמֶדֶת לְהִתְחַתֵּן עִם חִלּוֹנִי מַמָשׁ, וְגַם אָז לֹא יָדַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, ללמוד. דאם לא כן מה שכר למביאים יש כאן וכן עוד אַהֲבָה לְבִתּוֹ וְאָמַר לָהּ: אֲנִי אֶקְנֶה לָךְ תַּכְשִׁיטֵי זָהָב וְיַהֲלוֹמִים אחרונים. והמהרש"יא במס' חגיגה כתב ש-טף מדובר בילד וְכוּ' וְכוּ'. עָנְתָה לוֹ הַבַּת: אַבָּא, זֶה כְּבָר מְאֻחָר... כָּל הַשָּׁנִים לֹא שלא הגיע לחינוך וכן עוד אחרונים

וְאֵלֶּה הַסּוֹבְרִים שֶׁגַּם לֹא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ טַעְמָם עַל פִּי הַיְרוּשַׁלְמִי כפי שנאמר על רבי יהושע אשרי יולדתו ניבמות דייה אי] שאמו הוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה :

[התוס' בחגיגה שם כתבו: ועל זה סמכו להביא קטנים לבית הכנסת עכייל. ויש לציין דבמס' סופרים (פרק יייח הלכה ו) לומד מהפסוק ברייפ נצבים (כייט, י) טפכם וגו' דמכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לביהכנייס עכייל] מכל מקום לשני פירושים אלו בין אם הגיע לחינוך הילד בין אם לא הגיע לחינוך מטרת הבאתו היא לחנכו במצוות מגיל קטן ועל זה נאמר חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה

הילד חושב שהוא שלילי למרות שמעלותיו עולות לאין ערוך ממה שעשה ומתחיל להאמין שהוא שלילי ואז קשה מאד להוציא לו את זה ממוחו תמיד לפרגן ולתת מחמאות להקרין חום ואהבה ללימוד תורה וכך יגדל בתורה כיצד לחנך מִמָרָן בַּעַל הַייקְהִלוֹת יַעֲקֹבי(הסטייפלר) זצוק"ל סיפר הגאון ר' יששכר שלמה טייכטאל זצייל, היייד, רבה של (כפי שרשם מפיו חכם אחד שליטייא) פישטיאן, בהקדמת ספרו "משנה שכיר", שאישה אחת באה א. יד רכה ובדרך נועם. ב. ללמוד מוסר כל יום כעשר רגעים. לפני הצדיק רבי צבי הירש מליסקא זצ"ל בעל ייאך פרי ג. להחדיר בהם שאין העולם הפקר. יש שכר ועונש. לא התלמידים. אם התלמיד מתרשל, לחקור אצל התלמיד סיבת הדבר, וזה מביא לקשר ואהבה עם התלמידים. חלק מחינוך הילד חובה לתת לילד מחמאות חום ואהבה כל הזמן לתת מחמאות חום ואהבה ולשבח את הילדים

תבואה", ורשמה בפתקה שהיא מבקשת ברכה, שיהיה לה בן כמותו- ענה לה: "רצונך בבן כמותי. אבל אמרי נא, האם את אמא כשם שהייתה אימי? !יי והמליץ על כך את המימרה (בחגיגה טו עייב) שלא כל צמר היורד ליורה קולט את הצבע כראוי, רק אם היה נקי אגב אימונשלא נתלכלך בגזה (רשייי)], שהכל תלוי באם! וסיפר רבי יששכר שלמה, שבו היה מעשה- סיפר אַבְרֵךְ, (מובא באוהליך יעקב) לחברו אַבָּא שֶׁלִי לֹא ילד כבן שמונה היה, ולמד פרק חזקת הבתים. אימו הייתה דִּבֵּר אִתִּי אַף פַּעַם בִּלְשׁוֹן חִבָּה וְאַהֲבָה. תָּמִיד רַק צָעַק עָלַי. אַף קמה בהשכמת ערב שבת ללוש ולאפות לכבוד שבת קודש, מִלָה טוֹבָה לֹא אָמַר לִי, לְרַבּוֹת בְּיוֹם בַּר הַמִצְוָה שֶׁלִי. וּבְיוֹם והייתה אופה במיוחד עבורו עוגה קטנה מתוקה, שיאכלנה חֻפָּתִי - אֵינֶנִי מַגְזִים - מִלָה אַחַת, עִדּוּד אֶחָד לֹא קִבַּלְתִּי מִמֶנוּ, כשיחזור מהתפילה, כי לומד הוא תורה. פעם חזר מהתפילה, לְדַאֲבוֹנִי. כָּל כָּךְ רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ מִלָה טוֹבָה, אֵיזֶה חָזוּק וְעִדּוּד - והעוגה עוד לא נאפתה. נכספה וגם כלתה נפשו, ואמר: "אימי וְלֹא זָכִיתִי. כָּל מִלָה הָיְתָה מוֹסִיפָה לִי הֲמוֹן. וּבְמַצָב כָּזֶה, אִם איפה העוגה? רעב אני ומשתוקק לאכול!יי אמרה לו: "העוגה נִשְׁאַרְתִּי יְהוּדִי דָּתִי זֶה מַמָשׁ נִסִים. פַּעַם אָמַרְתִּי לְאַבָּא, כְּשֶׁצָעַק נאפית בתנור, אינה מוכנה עדיין. אבל אתן לך עצה להשקיט עָלַי: אֵיזֶה טְעָנוֹת יֵשׁ לְךְ עָלַי ? כַּמָה שֶׁהִשְׁקַעְתָ - כמה הוֹצֵאתָ רעבונך, תדע שהגמרא הקדושה משתיקה הרעב ומשביעה לא עלי... אוֹי, כַּמָה הָיָה חָסֵר לִי דבר קטן שלא עולה שקל -חזוּק פחות מהעוגה. ואדרבה, תהנה ממנה יותר!"י ואמר ה זאת בכזה וְעִדּוּד, נְשִׁיקָה מֵאַבָּא...סִיֵּם דְּבָרָיו. וְכַמָה מְרַגְשׁ, דְּבָרִים מִבֵּן, שכנוע ולהט, בכזו אהבת תורה, עד שהאמין לדבריה וישב שֶׁמְחַפֶּה שָׁנִים לְמִלָה, נְשִׁיקָה ולא קיבל

ללמד בחשק נמרץ, וראה שכדבריה כן הוא. הרעב נשכח, וגם סְפַּר תַּלְמִיד חָכָם חָשׁוּב, שֶׁהַמְחַנֵךְ שֶׁלוֹ הָיָה קַפְּדָן מְאֹד העוגה! וכתב שזהו שאמר רבי חנינא: חמין ושמן נחמין זו וְהִשְׁתַּמֵשׁ הַרְבֵּה עִם הַיָּדַיִם... עַד כְּדֵי שֶׁקָרְאוּ לוֹ "אַכְזָר", החמימות והרגישות. שמן היא החכמה (מנחות פה עייב)] וְהַסוֹף הָיָה, שֶׁיּוֹתֵר מֵחֲצִי הַכִּתָּה לֹא הָלְכוּ לַיְשִׁיבוֹת בִּגְלַל זֶה... שסכתני אימי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנותי (חלין כד עייב). פּרוּשִׁים מְיִתָּרִים... וּבִכְלָל - אֵיזֶה פָּנִים יֵשׁ לִמְחַנֵךְ כָּזֶה אֵצֶל לבכות לה' יתברך על חינוך הילדים תַּלְמִידִים!!. מְחַנֵךְ אֶחָד הִתְחִיל אֶת הַשָּׁנָה עִם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפֶר רַב בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁבָּאָה אֵלָיו אִמָא אַחַת בִּתְלוּנָה, שֶׁבִּתָּהּ תַּלְמִידִים, וְהָלַךְ בְּכֹחַ, בְּתַקִיפוּת וּבְמִדַּת הַדִּין. תַּלְמִיד זֶה הוּא סָטְתָה מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה. וְאָמַר לָהּ: רְאִי, יֵשׁ לִי קַבָּלָה שֶׁשָׁמַעְתִּי מֵשְׁחָת מְאֹד, וְזֶה חָצוּף מְאֹד וְכוּ' וְכוּ'. אָמְרוּ לוֹ, לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ ! הִתְוַכְּחוּ אִתּוֹ הַרְבֵּה, וְתָמִיד הוּא צָדַק לְדַעְתּוֹ...] כִּי אֵיךְ יִתָּכֵן מֵאִמִי, וְהִיא - כְּשֶׁאַתָּ אוֹפָה עוּנָה, תִּבְכִי בִּדְמָעוֹת לַה' שֶׁבִּתֵּךְ אַחֶרֶת לְכָזֶה. חָצוּף, לְכָזֶה מֵשְׁחָת, לְכָזֶה שַׁקְרָן וְכוּ'... עַד תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וּרְאִי שֶׁהַדְּמָעוֹת יִפְּלוּ לָעִסָה שֶׁאַתְּ לָשָׁה, וּלְאַחַר שֶׁלְסוֹף הַשָּׁנָה נָשְׁרוּ תַּלְמִידִים, וְהוּא נִשְׁאֵר עִם שְׁמוֹנָה תַּלְמִידִים שֶׁתֶּאֱפִי אֶת הָעוּגָה הַזֹּאת תַּאֲכִילִי אוֹתָהּ אֶת בְּתֵּךְ. וְכֵן עָשְׂתָה מִתּוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה... וּכְשֶׁרָאָה הַתּוֹצָאוֹת, עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן וְרָאֲתָה נִפְלָאוֹת. וּמוּבָא בְּתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק ייח, מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה בָּנִים - שִׁשָׁה בָּנִים וְאַרְבַּע בָּנוֹת, וְהָיָה בְּכָל הַנֶּפֶשׁ, וּפָנָה לְתַלְמִיד חָכָם בִּשְׁאֵלָה קְצָרָה: מֶתָּר לִי לַעֲבֹד בְּחִנוּךְ יוֹם מִשְׁתַטֵחַ וּמְלַחֵךְ עַפָר בִּתְפִלָה וְתַחֲנוּנִים לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ? עָנָה לוֹ לֹא, וְעָזַב. הִתְחָרֵט וְהִצְטַעֵר צַעַר רַב עַל הֶעָבָר. וּכְאֶחָד שֶׁלֹא יֵצֵא שׁוּם פְּסוּל מִשׁוּם אֶחָד מִזַרְעוֹ, וְלֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים שֶׁעוֹסֵק בְּחָנוּךְ, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן הִיא הַמְצִיאוּת - שֶׁעַל יְדֵי אַהֲבָה עַד שֶׁבָּא עֶזְרָא וְהֶעֱלָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִבָּבֶל, וְזָכָה אוֹתוֹ כֹּהֵן לִרְאוֹת מַצְלִיחִים מְאֹד מְאֹד אֲפִלוּ עִם תַּלְמִידִים קָשִׁים בְּיוֹתֵר. לְהַרְאוֹת לָהֶם עַד שֶׁבָּא עֶזְרָא וְהֶעֱלָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִבָּבֶל, וְזָכָה אוֹתוֹ כֹּהֵן לִרְאוֹת אַהֲבָה, דורות ישרים משרתים בכהנה גדולה בבית המקדש.

עוזבת את כור מחצבתה תחת כסא הכבוד ויורדת לעולם הזה, היא רק כדי לזכך ולעדן את הגוף שיתעלה ויתרומם יותר טפח וטפחיים מעל הקרקע הגשמית.

בזה נוכל להסביר את כוונת אמרם ז"ל (ברכות סג:) "מאי דכתיב 'חרב (על) [אל] הבדים ונואלו'? חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, ולא עוד אלא שחוטאים".

ולכאורה יש לשאול: הלא ראינו וגם שמענו על צדיקים רבים במרוצת הדורות שלמדו לבד בלי חברותות? א"כ איך יתכן שעשו כזאת שלא כהלכה?

ולדרכינו יובן שהכוונה לדברי חז"ל 'שיושבים בד בבד' היא שבאים ללמוד רק עם הגוף ובלי הנשמה, שאין כאן את המציאות ואת הבחינה של "כולכם", לכן החמירו חז"ל כל-כך בדבריהם החריפים בגנות הדבר הזה, כי הלומד כך בלי הנשמה הרי תורתו מן השפה ולחוץ.

א'ל נקמות הופיע

אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם.

פירש"י: למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם "אתם נצבים היום", הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו.

צריך להבין במה הצליח משה רבינו לפייסם ממה שפחדו וחששו מכל הקללות, וכי בזה שאמר להם שלא עשה איתם כלייה והם קיימים לפניו, די בזה שלא יחששו מפני הקללות החמורות שיש בפרשת כי תבוא?

ידועה אמרתו הנפלאה של רבינו הבעש"ט הק' זי"ע המופיעה בספר 'תולדות יעקב יוסף' לתלמידו הק':

בשיר של יום רביעי אנו אומרים: "א'ל נקמות ה', א'ל נקמות הופיע". מה פשר כפילות הלשון? מדוע לא נאמר בצורה פשוטה יותר: "א'ל נקמות הופיע"? וגם מהו הלשון א'ל וה' דווקא, שני שמות של מידת הרחמים, שהם לכאורה סתירה למושג נקמה? לכאורה הווה ליה למימר "אלוקי נקמות הופיע"?

אומר הבעש"ט הק': הנקמה של הקב"ה זוהי מידת הרחמים. איך הקב"ה נוקם? על ידי שהוא משפיע על האדם שפע גדול ברוחניות ובגשמיות. משל לעבד שחטא נגד המלך והיה צריך לקבל עונש חמור מאד, אבל תחת זאת החליט המלך להעלותו בדרגה אחר דרגה ולקרבו אליו ביותר, עד שנעשה שר גדול והבין מעצמו כמה רם ונישא הוא המלך, וכמובן שהתחרט על מה שעשה כנגדו.

לפי זה מסביר הבעש"ט הק' כפל הלשון: "א'ל נקמות ה'", הקב"ה הוא א'ל של נקמות, כלומר הנקמה שלו הוא משם א'ל ומשם הוי'ה, מידת החסד. ואם תשאל, הרי נקמה היא היפך החסד? על זה מסביר דוד המלך: "א'ל נקמות הופיע", אצל הקב"ה מהי נקמה? שמופיע ומתגלה על האדם בשפע גדול. מהפך אותם הקב"ה לטובה", עכ"ד.

ברכות במעטה קללות

על כך נוכל להוסיף ולהזכיר את אמרת הצדיקים שכל הקללות המובאות בפסוקי התוכחה אינם אלא ברכות גדולות על ראשי עם קודש, ולכן באמת אומרים אותם בלחישה כי הכל כאן בבחינת סוד, והרי סוד אומרים בלחישה.

כך כותב הגה"ק בעל 'לחם שלמה' זי"ע אב"ד שמלויא בספרו (פ' ראה): "איתא בזוהר חדש (פרשת כי תבוא) שגילה אליהו הנביא לרבי שמעון בר יוחאי, שכל הקללות הכתובות בתורה הן ברכות, אך הן במעטה קללות, ומזה יצא אשר כל הצדיקים מעולם דרשו פסוקי התוכחה לטובה, וכן הוא בכל בספרי הצדיקים שדרכם לדרוש לטובה כל דברי הקללות, ועל ידי שדורשים לטובה

והנה כלל ישראל שמעו את הקללות והוריקו פניהם מפני החשש הגדול מי יוכל לעמוד באלו? בא משה רבינו וגילה להם שבעצם כל הקללות הם רק ברכות גדולות, שהקב"ה בא ואומר להם שאם חלילה לא יתנהגו כראוי וכהלכה, זו תהיה הדרך להחזירם למוטב, על ידי השפעת רחמים וחסדים, בבחינת "א'ל נקמות ד', א'ל נקמות הופיע".

זהו אפוא הקשר והשייכות לסמיכות שתי הפרשיות, שתיכף אחרי פסוקי התוכחה והקללות שהם בעצם ברכות כאמור, בא משה רבינו ואומר לכלל ישראל "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם", גם אם חלילה וחלילה לא תשמעו לקול ד', מבקש הקב"ה את קרבתכם ויעלה אתכם מעלה אחר מעלה, כי רק כך תבינו ותדעו כמה גדול ונישא הוא מלכו של עולם, ותביעו חרטה על מעשיכם ותחזרו בתשובה.

פרפראות לחכמה בפרשת השבוע ובעניינא דיומא

לאן אתה הולך

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא (לב, א-ב)

יש לדקדק שהרי בפסוק א' כתיב שמשה רבינו הלך ודיבר "את הדברים האלה אל כל ישראל", א"כ למה נאמר שוב בפסוק ב' "ויאמר אליהם", וכי אינם אותם דברים שאמר להם לפני כן?

ויתבאר בהקדם פרפרת נאה מהרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע על הפסוק (מלכים-א ב, א-ב) "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמור, אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש", שבפשטות יש לדקדק מהי תיבת "לאמור"? הרי כל פעם שנכתבה תיבת "לאמור", הכוונה שאומרים איזה דבר כדי שהשומע יאמר זאת לאחרים ויעביר הלאה, אבל כאן שדיבר דוד עם שלמה בנו מה שייך כאן תיבת "לאמור"?

אלא שדוד המלך בא ואומר לשלמה בנו, הרי עכשיו עתיד אתה לעמוד ולמלוך על ישראל תחתי, והמלך יכול לפעמים להתגאות ולחשוב בלבו שהוא מושל יחיד בכל העולם כולו, לכן הוא צריך לחשוב ולהזכיר לעצמו בכל פעם שעוד עתיד לבוא יום אחד בו ימות ויעזוב את העולם, שאז יעלה לעולם האמת ויצטרך ליתן דין וחשבון על כל מעשה שעשה כאן בעולם הזה, וזה יביאו לידי שפלות והכנעה עוד בחיים בחיותו, כשהוא יודע לאן הוא הולך.

זהו שאמר דוד לשלמה בצוואתו האחרונה אליו:

"ויצו את שלמה בנו לאמור, אנכי הולך בדרך כל הארץ", תזכור ותשנן לעצמך תמיד 'לאמור', להגיד לעצמך, 'אנכי הולך בדרך כל הארץ', הרי עוד מעט יבוא יום ואלך גם אני בדרך כל הארץ, שם אצטרך לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, לכן קח לך כלל גדול בתורה שלא להתגאות ולא לבעוט חלילה בניסיון העושר והמלוכה, עכת"ד הנחמדים.

יזכיר לו יום המיתה

למעשה יש כאן הוראה ברורה ונחוצה לכל איש ישראל, שיזכיר לעצמו את יום המיתה כדברי עקביא בן מהללאל (אבות ג, א) "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", שאחד מהם הוא "ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", והיינו שישנן ויאמר לעצמו 'אנכי הולך בדרך כל הארץ'.

זוהי אפוא הכוונה הרמוזה בפסוקים אלו של פרשת השבוע:

וילך משה וידבר - לאן משה רבינו הלך? "בדרך כל הארץ", שהרי באותו יום נפטר משה רבינו, כפי שאמר בפסוק ב' "בן מאה ועשרים שנה אנכי".

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל - את הדיבורים האלו על יום מיתתו אמר משה רבינו לבני ישראל. ויאמר אליהם - הוא אמר להם לחזור ולשנן לעצמם. בן מאה ועשרים אנכי היום לא אוכל עוד לבוא ולצאת - שכשם שהוא הולך עכשיו בדרך כל הארץ, הרי עתיד כל אחד ואחד להגיע אל היום הזה בבוא העת, לכן צריך לחזור ולשנן את זכירת יום המיתה, בכדי להתנהג כראוי על פי ההלכה ולעשות את רצון הבורא בלבב שלם.