גיצי אש קודש משולחנם הגבוה של גדולי הדור וצדיקי אמת לרגל יומי דהילולא רבה
למד לשונך איני יודע
מלבד גדולתו העצומה בכל מכמני תורה והיותו אחד מגדולי הפוסקים המפורסמים שעמדו לישראל בדורות האחרונים, היה הגה"ק הרבי ר' יהונתן אייבשיץ זי"ע (יא"צ כ"א אלול) גם בקי מומחה בידיעות מופלגות בחכמות חיצוניות, וכך התחבב על הרבה שרים ומלכים.
ישנם סיפורים רבים על ויכוחים שונים שהיה מתווכח ומתנצח עם מלכים ואנשי כמורה נוצרים, בהם הצטיין הרבי ר' יהונתן בתשובות פקחיות ומחודדות, שהיו משאירות את הערלים נדהמים ומשתאים לנוכח חכמתו הנדירה ופקחותו שאין בדומה לה.
כך מסופר עליו:
יום אחד כשיצא הרבי ר' יהונתן מביתו לרחוב, פגש בו המלך ושאל אותו: לאן אתה הולך? והשיב: "אדוני המלך, איני יודע". כעס המלך וציווה לאוסרו. לאחר ששככה חמת המלך, שלח להביא לפניו את הרבי ר' יהונתן ותמה בפניו: מפני מה לא החזרת לי תשובה כהלכה על שאלתי?
אמר לו הרבי ר' יהונתן: "אדוני המלך, תשובה כהלכה החזרתי לך. אין אדם יודע, להיכן רגליו מובילות אותו. עיניך רואות שכך, כי הרי יצאתי מביתי על מנת לילך לבית המדרש, ורגליי הובילו אותי לבית האסורים"...
לשמרך בכל דרכיך
זהו סיפור ידוע המופיע במקורות רבים, אבל הבסיס העיקרי לדבריו המחכימים נעוצים בדברי חז"ל (ברכות ד.) "למד לשונך לומר איני יודע", שבפשטות הכוונה היא שאם שואלים אדם איזה שאלה והוא אינו רוצה ליפול בה, הדרך הקלה והפשוטה להתחמק מזה היא לומר 'איני יודע', וכך לא אמר ולא כלום.
אמנם בא הרבי ר' יהונתן ולימד אותנו עמקות יתירה בדברי חז"ל אלו, שבאמת האדם אינו יודע לאן הוא הולך, כי מצד הטבע האדם יוצא מביתו וחושב לעצמו שילך עתה לבית המדרש ללמוד או לבית המסחר לעסוק בפרנסה, אבל בסוף אינו מגיע לשם מכל מיני סיבות.
לא פעם שומעים אנו למרבה הצער על אדם שיצא מן הבית למחוז חפצו, אבל לדאבון לב לא זכה להגיע לשם כי מת בתאונת דרכים ה"י או מחמת סיבה אחרת ל"ע.
בשביל זה צריכים להניח את היד על המזוזה הקבועה בפתח הבית, ובכל פעם שיוצאים את הבית לומר הפסוקים "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך, ד' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם", שיש בכך שמירה עליונה מן השמים להינצל מכל נזק, כי באמת האדם אינו יודע לאן הוא יכול להגיע בעוד כמה שעות, רק מן השמים יודעים לאן יוליכוהו רגליו והאם אכן יגיע למחוז חפצו לחיים ולשלום.
אביהם של יתומים
הרבי ר' יהונתן זי"ע כתב 'איגרת תנחומין' לגיסתו ולבניה היתומים במות בעלה ואביהם, גיסו האברך רבי זלמן טארני ז"ל בחודש שבט שנת תק"ג. המכתב הזה הודפס בסוף ספרו 'יערות דבש' ח"ב, וכתב שם בכלל הדברים לנחם את האלמנה והיתומים שאין להם לדאוג מפני מצבם שנותרו עתה ללא אב ותומך.
זה לשונו:
"צריכים להתחזק ולקבל הכל באהבה ובחיבה מהשי"ת וכו', איבדתם אב בשר ודם, ולעומת זה קיבלתם לאב את ה' ברוך הוא שהוא נקרא (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות", והנה אנו רואים בבירור בעולם שרוב הנערים המצליחים בתורה ובחכמה ויראה ומשא ומתן הם יתומים, כי הקב"ה משגיח בהשגחה מיוחדת עליהם, כי הוא מרחם יתום, אך איך מסונוורת ומכוסה היא החכמה של בני אדם, איזה סיבה יש לנו לבכות על מעשה הקב"ה? האם יודעים אנו מהו טוב ומהו רע? האם אנו חכמים כה' ברוך הוא? האם אנו רחמנים כמוהו? מיטיבים כמוהו? מרחמי יתומים כמוהו? אוהבי חסד ורחמים כמוהו? רואים את הנולד כמוהו?".
ובאמת זה שאמר הכתוב (תהלים קמו, ט) "יתום ואלמנה יעודד", כי הקב"ה בא לעזרתם ועל כן הם יכולים להשיג ולהצליח מעל הטבע, כי הקב"ה נמצא בקירבתם ועזרתם תמיד, בפרט ליתומים שהוא נחשב כאביהם ממש ודואג לכל מחסורם.
כך לאט-לאט הופך הילד להיות 'שאינו יודע לשאול', כי כשהוא רואה שהאב סותם לו את פיו שלא ישאל ומוציא לו את כל הטעם לשאול שאלות, הוא אכן מבין שלא רוצים לשמוע את שאלותיו ומפסיק לשאול.
ממילא, "שאינו יודע לשאול", אם יש אצלך מציאות בבית של ילד שהוא 'אינו יודע לשאול', "את פתח לו", מכיוון שאתה זה שסגרת לו את הפה מלשאול שאלות, לכן אתה צריך להיות זה שיפתח לו את פיו בחזרה, על ידי שתראה לו שבאמת אפשר לשאול ואפשר לדבר ולדון על כל מה שהוא מבקש לדעת, עכת"ד היקרים והנוקבים.
על פי דרכו
מעתה נוכל לומר בזהירות ורגישות:
ילד שיש לו אב, לפעמים בלי יודעים ובחוסר תשומת לב יכול האב לסתום את פי הילד שלא ישאל מאומה, על ידי שהוא משתיק אותו בכל פעם שהוא מעז לשאול איזה דבר.
בפרט אמורים הדברים כשהילד גודל והולך ללמוד בישיבה, שהאב עשה לעצמו תכנית בראשו שבנו יגדל ויצמח כך וכך, אבל פעמים רבות הבן אינו מתאים לפי התכנית של האב והוא בוחר לעצמו דרך אחרת, שאז האב דוחק אותו ולוחץ עליו בעונשים ובאיומים שילך רק על פי דרכו, מה שגורם לו להידחק החוצה ולהתריס כנגדו, ואילו היה האב משכיל וחכם, היה מניחו לנפשו ולא דוחק בו לעשות כרצונו, אלא לתת לו לילך לפי דרכו.
יתכן מאד שאכן בגלל הדבר הזה אנו רואים כדברי הרבי ר' יהונתן שהנערים היתומים מצליחים ביותר, כי אין להם מי שיפריע להם מלמעלה, אין להם את האב שרוצה שיגדלו בדיוק כפי שהוא רוצה, ולכן הם יכולים לגדול כאוות נפשם בהצלחה ובנחת.
מסופר על מרן ה'חתם סופר' זי"ע שפעם היכהו המלמד על ששאל אותו שאלה אחת על דברי רש"י בפרשת בראשית שלא הצליח להבינם, ואביו רבי שמואל הורה לו לעזוב את המלמד והתחיל ללמוד אתו בביתו באופן פרטי.
אחרי תקופה דרש החת"ס בבית המדרש באיזה סוגיא ובתוך דבריו הקשה קושיא על דברי זקינו הגה"ק רבי שמואל שאטון הכהן זי"ע בעל 'יכוס ישועות' (נקרא בקצרה 'מהרשש"ך'). אביו רבי שמואל שהיה תלמיד חכם, הקפיד עליו שינוקא כמותו מפריך את דברי זקינו הגדול וסטר לו על לחיו., ואביו נתן לו סטירת לחי על שהעז להקשות קושיא על דברי זקינו הגדול.
על דברי זקינו הגדול.
כששמע זאת רבו הגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע, אמר לו שיעזוב את בית אביו ומכאן ואילך רק הוא ילמד אתו. ואכן, החת"ס עזב את בית הוריו בפרנקפורט והלך ללמוד אצל רבו רבי נתן אדלר, עד שגדל וצמח להיות רבן של כל בני הגולה. [מעשה זה פלא הוא וקשה להבינו, אך כך מספרים העולם].
מזה אנו רואים שאפילו שהחת"ס מביא את אביו רבי שמואל בספריו בהערכה גדולה, עם כל זה הבין וראה שלתועלת עצמו כדי להצליח בתורה באופן פרטי, כי רבי נתן אדלר הכיר בו שבאותה תקופה הצורך הטוב עבורו הוא שלא יהיה בקשר עם אביו.
הרי לנו דוגמה שמכיוון שלא היה להחת"ס את אביו מעליו, זה נתן לו את הכח ואת היכולת להצליח ולהוציא את כל שאיפותיו הגבוהות מן הכח אל הפועל, כי גם כשהיה קשה לו איזה דבר בתלמודו, לא היה צריך לחשוש לשאול כי אולי יקבל מכות על זה, ואולי לכך נתכוון הרבי ר' יהונתן שהנערים היתומים מצליחים מאד בתלמודם כי הקב"ה פורש עליהם את כנפיו ואין מי שיעמוד בדרכם להפריעם מלהגיע לפסגת ההצלחה.
כאשר זמם לעשות
ידוע המעשה שבילדותו הלך פעם הרבי ר' יהונתן לבדו באיזה מקום, נטפל אליו נער גוי רשע והיכהו מכת לחי באכזריות. הרבי ר' יהונתן שכבר בשחר טל ילדותו היה חכם הרזים, עשה חשבון לעצמו שאם ישיב לו עכשיו מנה אחת אפיים כראוי לו, אין מי שיעזור לו כנגדו והוא עוד מסוגל להזיק לו יותר, לכן הוציא מטבע מכיסו והושיט לאותו נער משוקץ שהיכהו.
כמובן שהנער הערל עמד נדהם ומשתומם, ושאל אותו: היתכן שאתה נותן לי מטבע? הרי היכיתי אותך רק לפני רגע? השיב לו הרבי ר' יהונתן בערמה: "היום יש אצלנו היהודים יום-טוב מיוחד, שאם גוי בא ומכה אותנו, אנו מוכרחים לתת לו את כל הממון שיש לנו בתוך הכיס, ומכיוון שהיה לי רק מטבע אחד זה, הייתי מוכרח להעניקו לך בלית ברירה מחובת היום"...
עשה הערל חשבון לעצמו: מה לי להיטפל לנער יהודי עני שאין לו רק מטבע אחד בכיסו, מוטב להתנפל על יהודי עשיר שיהיה מוכרח לתת לי את כל הממונות שיש לו בכיסו וכך אתעשר ברגע אחד...
מהרהור למעשה, מיד נכנס אל רחוב היהודים וניגש לאחד העשירים הידועים שם, התנפל עליו והתחיל להכותו לעיני קהל ועדה. מיד תפסוהו כמה גיבורי חיל ואסרוהו בנחושתיים, הביאוהו לפני השוטרים שהפליאו בו את מכותיהם וביקשו לדעת למה זה ועל מה זה שהתנפל ככה על אנשים באמצע הרחוב בלי שום סיבה והיגיון?
הצטדק הערל ואמר שמקודם אמר לו נער יהודי שאם מכים ביום זה את היהודים, הם מוכרחים להוציא את כל הכסף שברשותם וליתנו לידי המכה...
כמובן שהשופטים והשוטרים מילאו פיהם שחוק רב לנוכח איוולתו, והשיתו עליו עונש לשבת בבית האסורים ימים רבים על פשעו אשר לא ייעשה, ולימים התברר שהיה זה הרבי ר' יהונתן שהגה ברעיונו הנפלא מזימה יפה זו.
לא געלתים לכלותם
על פי מעשה זה אמרתי להסביר את עומק מעשה הנס של מגילת אסתר, שהמן הרשע כעס על מרדכי היהודי שאינו כורע ומשתחווה לו, ולכן ביקש להרגו, אבל מן השמים הכניסו לו בראשו את הרעיון להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
אמנם באמת אם היה המן נטפל רק למרדכי, אולי היה מצליח להרגו חלילה, שהרי אנו רואים לצערינו במרוצת כל הדורות שהגויים הרשעים הצליחו לרצוח ולהרוג יהודים רבים בכל דור ודור ה"י, אבל מכיוון שבא עם המזימה של הריגת והשמדת כל היהודים ולכלותם, שם כבר אומר הקב"ה "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" (ויקרא כו, מד), ועצתו נשבתה.
זה היה בעצם רעיונו הנשגב של הרבי ר' יהונתן, שהגוי יעזוב אותו כי הוא נמצא עכשיו לבד בלי שום יכולת להתגונן מפניו, וילך לשפוך חמתו על אחרים ושם יפול לבור אשר כרה לו.
