תורה שבכתב

פרד"ס התורה לשולחן השבת

כְּרִיתַת הַבְּרִית • תְּשׁוּבָה וּגְאֲלָה • כֹּחַ הַבְּחִירָה

פשט

אֶת כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת נִצָּבִים, עַד סוֹף חִמָּשׁ דְּבָרִים, נוֹשְׂאֵי הַפַּרְשָׁה: כְּרִיתֵת בְּרִית לִשְׁמִירַת הַתּוֹרָה • עֹנֶשׁ לְמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל הַבְּרִית • פִּיּוּס אַחֲרֵי הַתּוֹכֵחָה • חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה • קִבּוּץ גָּלוּיוֹת • קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר • כֹּחַ הַבְּחִירָה בֵּין טוֹב לְרַע • עֵדוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ עַל הַהַתְרָאָה.

1. ובאו כולם בברית

   ביום פטירתו של משה, הוא כינס את כל ישראל, ללא יוצא מן הכלל, מקטן ועד גדול, במטרה שהם יכניסו את עצמם בברית והתחייבות, על ידי קללה ושבועה, לשמור את התורה. את הברית קיבלו ישראל עליהם וגם על זרעם בדורות הבאים.

   מטרת הברית היתה כדי שישראל יהיו תמיד קיימים לפני ה' כעם השומר את התורה, לפי שה' הבטיח לישראל להיות להם לאלקים, וגם הבטיח לאבות שלא יחליף את זרעם באומה אחרת.

2. שלום יהיה לי

   במעמד זה הזהיר משה את ישראל, שה' לא יסלח למי שיאמר 'שלום יהיה לי' כאשר יחליט בלבו שלא לקבל על עצמו את הברית ושבועת הקללה, וילך אחרי האלילים, כפי שיראה אצל הגוים העובדים לאלילים. כי אז יבואו עליו כל הקללות, ורע ומר יהיה עונשו, עד שאפילו הגוים ישתוממו על העונשים, ויבינו שהם באו כעונש על מה שעזבו את ה'.

3. ערבים זה לזה

   לא רק חוטא זה ייענש, אלא גם שאר היהודים ייענשו וילכו בגלות, לפי שהחוטא חטא בגלוי, והיתה להם אפשרות למחות בו ולא מחו, והרי מוטלת עליהם ערבות על חטא שאדם חוטא בגלוי.

4. פיוס ועידוד

   מטרה נוספת היתה למשה בקיבוץ כל ישראל ביום מותו: כדי לפייס ולעודד אותם לאחר שנבהלו משמיעת הקללות שבפרשת כי תבוא, ואמר להם שהקב"ה יאיר להם לאחר האפילה, והייסורים רק מקיימים אותם. והסיבה השלישית לכינוס: כדי לחזק את ישראל לקראת המעבר מהנהגתו של משה להנהגתו של יהושע.

5. קיבוץ נדחי ישראל

   עוד התנבא משה, שבאחרית הימים כאשר יהיו נידחים בארצות הגוים, עתידים להכיר את ה' ולחזור בתשובה בכל לב. אז ימול ה' את ערלת לבם, והוא בכבודו ובעצמו כביכול יאחז כל יהודי בידיו ויקבץ את ישראל מהגלויות, וכביכול גם השכינה עצמה תשוב מהגלות שלה.

   כאשר ישובו ישראל בתשובה, יבואו כל הקללות על הגוים, וה' יחזור לשמוח להיטיב לישראל כמו שהיטיב לאבותיהם.

6. קרוב אליך

   עוד אמר משה לישראל, שהתורה אינה רחוקה מהם בשמים או מעבר לים, אלא קרובה אליהם התורה שבכתב והתורה שבעל פה והיא בהישג יד.

7. ובחרת בחיים

   הבחירה נתונה לכל יהודי לבחור בין שני דרכים. אם יעשה טוב - יזכה לחיים לו ולזרעו אחריו בארץ ישראל, ואם יעשה הרע - יבוא עליו המוות. וה' מבקש מישראל לבחור בדרך הטוב והחיים. משה אף העמיד את השמים והארץ כעדים על התראה זו.

מה הכוונה 'לגמרי'?

כִּי לֹא תִשָׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ (לא, כא)

הֲרֵי זוֹ הַבְטָחָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין תּוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִזַרְעָם לְגַמְרֵי (רש"י)

ביאר הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע, הרב מפוניבז': רש"י הוסיף וכתב תיבת לְגַמְרֵי' ובכך יש שתי כוונות: האחת - כלפי כללות זרע ישראל, שהתורה לא תשתכח ח"ו מכולם לגמרי, אלא תמיד יישארו מי שיעסקו בתורה וישמרו אותה. אך יש כאן כוונה עמוקה נוספת - כלפי שאר האנשים ששכחו את התורה, שגם אצלם לא תהיה השכחה לגמרי ובאופן מוחלט, אלא לעולם יישאר בהם ניצוץ כבוי ונסתר אשר יותיר תקוה, לחזור לכור מחצבתם!

רמז

רמז לי"ב ספרים

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תְּמָּם (לא, כד)

מובא במדרש (דברים רבה ט, ט) שביום פטירת משה, כתב י"ב ספרי תורה לי"ב שבטים, ועוד אחד - הניח בארון. המפרשים כתבו כמה רמזים בתורה לכך שמשה כתב ספרים אלו:

1. בש"ך על התורה כתב: בפסוק זה 'וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה וגו', יש י"ב תיבות, וזה מרמז על י"ב ספרי תורה לי"ב שבטים.
2. עוד כתב שם, שתיבת 'תְּמָּם' במספר קטן בגימטריא י"ב.
3. הן בגימטריא 'כתב י"ב ספרי תורות' (הגימטריא עם התיבות).

דרוש

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעַד שְׁנַת הַשְׁמִטָּה בְּחַג הַסְכּוֹת וגו' תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל (לא, י-יא)

מדוע אמרה תורה לקיים את מצות 'הקהל' דווקא בחג הסוכות ודווקא במוצאי שנת השמיטה?

מבאר ה'כלי יקר', תכלית המטרה במצות הקהל היתה כדי לעורר את העם לתשובה, כשהמלך קרא בחומש דברים שכולו תוכחת מוסר ליראת ה'. והנה תשובה של רבים המאוחדים יחדיו לשוב אל ה', חשובה יותר מתשובת יחיד, וכדברי חז"ל (ר"ה יח, א) שדווקא בעשרת ימי תשובה הקב"ה מקבל תשובת היחיד, אבל בכל ימות השנה הקב"ה מקבל רק תשובת הרבים.

והנה הזמן המובחר ביותר לבוא לאחדות ישראל הוא לאחר שנת השמיטה, כי כל המריבות נמשכים מכך שכל אחד אומר 'כולה שלי', אבל בשנת השמיטה שכל אחד מפקיר שדהו לאחרים, מתרבה האחדות בישראל. נוסף על כך, חג הסוכות מסוגל גם לאחדות ושלום, כאשר נוטלים ארבעת המינים הרומזים על כל ישראל הנקהלים באגודה אחת, וכל אחד יוצא מביתו הפרטי אל סוכת השלום, הנה זהו העת המובחר ביותר שיבוא ישראל לאחדות לתשובת הרבים, ולכן דווקא אז קורא המלך לפניהם את חומש דברים לעוררם לתשובה ברבים.

סוד

רמז לתנא רבי מאיר

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה (כט, כא)

כותב רבינו חיים וויטאל זי"ע בספרו 'שער הגלגולים' (פרק מ"א) שבפסוק זה נרמז התנא רבי מאיר שיצא מנירון קיסר שהיה נכרי ונעשה גר צדק (גיטין נו, א), ונרמז בפסוק א'שר י'בא מ'ארץ ר'חוקה ראשי תיבות מאי"ר.

הוסיף על כך בהגהות מהר"ש אייזנשטאט זי"ע על ספר הגלגולים: אמרו חז"ל (גיטין סז, א) שרבי מאיר היה 'חכם', וזה נרמז כאן בפסוק בתיבת מֵאַחֲרֵיכֶם' - אותיות 'מאיר חכם'.

ובספר 'אורו של עולם' הוסיף עוד: סופי תיבות והנכרי' אשר' יבא' מארץ' רחוקה' הוא בגימטריא 307 שהוא בגימטריא (עם הכולל) 'נירון', והוא פלא.

חיים של תורה

בכל פעם כאשר הגה"ק בעל חתם סופר זי"ע למד חומש ורש"י, היה כולו אש להבה, ובפרט כשלמד משנה תורה - ספר דברים, היה כולו אש.

הבנת התורה

לב לדעת

הַשִׁירָה הַזֹּאת | וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא, יט)

רש"י פירש שכוונת הכתוב היא על 'שירת האזינו', הכתובה בפרשה הבאה מתחילת 'הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם' עד וְכִפֶר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ'. הטעם שפרשת האזינו נקראת בשם 'שירה', כותב הרמב"ן כאן: כי ישראל יאמרוה תמיד בשירה ובזמרה, וכן נכתבה בתורה אריח על גבי לבנה כמו שירה, כי כן הדרך כשכותבים שירים שהם נקטעים עם הפסק באמצע במקומות שמנעימים בנעימה'. ובספר מנחה בלולה כתב, שהכוונה שהלויים במעמדם ישוררו שירה זו.

פירוש נוסף כותבים האברבנאל והמנחה בלולה, שנקראת 'שירה' מלשון ראיית העתיד, כלשון הכתוב (במדבר כז, יז) אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב', לפי שבפרשת האזינו כתובות העתידות.

בספר 'הכתב והקבלה' כתב, ש'שירה' הוא מלשון ישרות, ולכן כל ניגון נקרא שירה כי צריך לדעת לשורר היטב ובישרות בלי פגימות, וכן התורה נקראת שירה כי המצוות הן ישרים ככתוב פקודי ה' ישרים.

עיניים לראות

כביכוֹל | וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ (דברים ל, ג)

רַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן שֶׁהַשְׁכִינָה כִּבְיָכוֹל שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרַת גָּלוּתָם (רש"י)

יש בימינו המשתמשים במילה 'כביכול' ככינוי לדבר שאינו נכון נאמר או נעשה רק לשם משל ולמראית עין. כגון: הרמאי מכר קרקעות להשקעה כביכול הם זמינים לבנייה וכאילו הריווח בטוח...

את הפירוש הנכון והמדויק של המילה 'כביכול' כותב רש"י במסכת יומא (ג, ב ד"ה כביכול), שהכוונה על דבר שקשה לומר כן על הקב"ה, ועל כן אומר 'כביכול', כלומר, כאילו היה יכול לומר כן על הקב"ה, וכן פירש רש"י במסכת מגילה (כא, א): 'כביכול - נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להיאמר בו כן' (וכ"ה ברש"י חגיגה יג, ב; סנהדרין צז, א).

ואילו בספר 'הליכות עולם' לרבי ישועה בן יוסף הלוי (שער שני אות נ') הביא בשם התוספות במסכת מגילה דף כ"א (ולא נמצא בתוספות שלנו) שתיבת 'כביכול' מורכבת משתי תיבות 'כ"ב-יכול', דהיינו שהתורה שניתנה בכ"ב אותיות, היא יכולה לומר דבר זה, אבל לנו אי אפשר לאומרו, ועוד פירש, כ"ב - נוטריקון כתוב בתורה.

נוסח אחר בתורה?!

בתחילת פרשת וילך כתוב (דברים לא, א): וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל', אולם למרבה הפלא אנו מוצאים בכמה ספרים, שמצטטים את הפסוק הזה בשינוי לשון ובתוספת תיבה: וַיְדַבֵּר אֶת כָּל' הַדְּבָרִים, ואף כתבו פירושים שונים על תיבה זו.

במדרש תנחומא

לראשונה יש לציין שכבר במדרש תנחומא מובא לשון הפסוק 'וידבר את כל הדברים האלה', וכן במדרש פסיקתא זוטרתא (והביאו החיד"א כאן בשלל דוד).

כח לכל הדברים

רבים מציינים גם לדברי האור החיים הק' כאן וז"ל: וידבר את כל הדברים וגו'. אומרו את כל הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כמאמרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, עכ"ל.

ואמנם בספר אוצר אפרים (עמוד ב' תיז בהערה) הביא שיש נוסחאות עתיקות של המקרא שאכן נכתבה בהן תיבת 'כל' בפסוק זה. אפס כי קיבלנו במסורה שלנו את הפסוק מבלי תיבה זו, וכן בכל ספרי התורה המצויים בידינו.

בדומה לכך מצאנו ברש"י בפרשת תרומה (כה, כב) שהביא את לשון הכתוב 'ואת כל אשר אצוך', ובספרי תורה שלנו כתוב 'את כל', והארכנו על כך במדור זה (פרשת תרומה שנה זו) שלרש"י היה נוסח אחר בספר התורה, וראה בהגהות רבי עקיבא איגר עמ"ס שבת (נה, ב) שהביא כמה דוגמאות שהיתה לראשונים מסורת אחרת משלנו בספרי התורה.

אך כאמור, בכל ספרי התורה שלנו, הנוסח המקובל הוא 'את הדברים האלה', כך שהפלא עומד בעינו על כל הספרים הללו שכתבו לעיל נוסח זה.

רבנן לא היו בקיאים בפסוקים בעל פה בדיוק כלשונם, מרוב טרדות גירסתם, ולכן לפעמים דרשו וכתבו הפסוקים שלא כלשונם

אולם הגה"ק ממונקאטש זי"ע, אחרי שמאריך שם בגדולת ובקדושת האור החיים הק', דוחה דברים אלו, ולכן הוא כותב שאין תמיהה במה שהביא האור החיים הק' את לשון הכתוב שלא כצורתו כי כבר כתבו התוספות (שבת קכח, א ד"ה ונתן) שמצאנו בחז"ל שדרשו לשונות פסוקים בשינוי לשון, אשר אין לפנינו פסוק זה, כגון מה שדרשו (ברכות מז, ב) 'ונתן הכסף וקם לו', ואין פסוק זה בתורה, לפי שרבנן לא היו בקיאים בפסוקים בעל פה בדיוק כלשונם מרוב טרדות גירסתם, ולכן לפעמים דרשו וכתבו הפסוקים שלא בדיוק הלשון.

טעות המדפיס?

אולם בספר 'כל הכתוב לחיים' העיר על דברים אלו, שהרי האור החיים הק' בא לפרש כאן הפסוקים כסדרם, ולא שהעתיק הכתוב במקום אחר אגב שיטפיה, ודוחק לומר שיכתוב כאן את הכתוב שלא כצורתו. ובאמת כן מצינו כבר ברמב"ן להלן בסוף הפרשה (פסוק כד-כו) שהביא את לשון הפסוק 'את כל הדברים האלה', כיוצא בזה מצאנו בכמה מספרי האחרונים שהעתיקו את לשון הפסוק 'וידבר את כל הדברים האלה'.

בספר 'אור הגנוז', וכן בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד סי' שסד) ובספרו מכתם לדוד, כתבו, שמסתבר שתיבת 'כל' הכתובה באור החיים הק', היא טעות המדפיס, ולכן בכמה דפוסים אכן כתבו תיבה זו בסוגריים, כי באמת פירושו של האור החיים הק' עולה יפה גם בלשון הכתוב 'את הדברים האלה', שלכאורה כל תיבות אלו מיותרים, ולכן יש לדרוש אותם שמשה רבינו היה בכוחו לומר כל הדברים, והמדפיס שראה בתוך פירושו של האור החיים את תיבת 'כל', סבר שזהו לשון הכתוב, והוסיפו בתוך לשון הכתוב.

מתיבתא עילאה

אמנם שוב כתב שם בשו"ת אפרקסתא דעניא, שאין מסתבר שיש כאן טעות המדפיס, כי נוסח זה מופיע בדפוס ראשון של האור החיים הק' שנדפס בחייו, אלא שמצאנו כן כמה פעמים בזוה"ק ובספה"ק שהביאו פסוקים בשינוי ממה שכתוב בספרי תורה שלנו, ויש בזה סודות של החילוק שבין מתיבתא תתאה לעילאה, כידוע ליודעי חכמת הנסתר.

עונש משמים?!

חידוש פלא כותב הגה"ק ממונקאטש זי"ע בספרו 'חיים ושלום' (פרשת דברים) ששמע 'מפי זקן וחכם, שמקובל מצדיקים ז"ל', שלפי שבתחילת חומש דברים כתב האור החיים הק' דברים שאפשר לטעות בהם ולפרשם כאילו משה רבינו אמר חומש זה מעצמו (והארכנו על כך במדור זה בפרשת דברים תשפ"ה), לכן נענש משמים שנזדקרה לפניו טעות זו לכתוב בפירושו כאילו כתוב כאן את כל הדברים האלה', והיא מדה כנגד מדה, שהטעות היא בפסוק העוסק בדבריו של משה.

שלא במקומו

יישוב נוסף מובא בשם הרה"ק מאפטא זי"ע (בקובץ אהל מועד, קראקא תרנ"ט, חוברת ב' קונטרס י'), וכן כתב בספר 'קווי אור', שמסתבר שדיבור זה נדפס באור החיים הק' שלא במקומו, ומקומו להלן בפרשת האזינו, ושם באמת כתוב (לב, מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, והכל על מקומו יבוא בשלום.

אך כאמור תירוץ זה אינו מיישב את שאר הספרים והמדרשים שהביאו גם כאן את הפסוק בתוספת תיבת כל, וההכרח להזדקק לשאר התירוצים דלעיל.

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין

תכלה שנה וקללותיה

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וגו' (דברים כט, כח)

את זו דרש הגאון רבי יעקב יוקב עטלינגר זי"ע, בעל ערוך לנר': הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ - מה העתיד לבוא עלינו בשנה הבאה? זאת עדיין נסתר מעינינו, אבל וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ - המאורעות של השנה שעברה עלינו, ידועים לנו לטוב ולמוטב, ועל כן יש לנו להשתמש בכל ידיעות אלו כדי להתעורר ולהתחזק בקיום התורה ומכאן ולהבא עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הזאת, ובכך נזכה כי תחל שנה וברכותיה.

כאיש אחד

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֶת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת (דברים כט, יג)

הברית בין ה' ובין בני ישראל היא רק כאשר אתם מלוכדים ביניכם באהבה ואחוה ושלום ורעות.

עדיין אין כמו 'לא לראות'...

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלְלֵיהֶם (דברים כט, טו-טז)

לְפִי שֶׁרְאִיתֶם הָאֻמּוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְשָׁמָּא הִשִׂיא לֵב אֶחָד מִכֶּם אוֹתוֹ לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם וגו', לְפִיכָךְ אֲנִי צָרִיךְ לְהַשְׁבִּיעֲכֶם (רש"י)

אמר מרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב מבריסק זי"ע: הפסוק בא להוציא מדעת הסוברים שאחרי שכבר ראו את כל הנעשה ברחוב, ויודעים כמה מגונים ומאוסים הם החטאים, ממילא הם כבר 'מחוסנים' ולא יזיק להם מה שראו. אולם בתורה מבואר להיפך, שאף שכתוב וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלָּלֵיהֶם׳ ורש"י מפרש הכוונה שהם מאוסים וסרוחים כשקצים וכגללים, עם כל זאת, ודווקא בגלל כך – לְפִיכָךְ אֲנִי צָרִיךְ לְהַשְׁבִּיעֲכֶם'... מאוס, אבל אין זה מגיע לרמת השמירה של מי שלא ראה כלל... (אמרי חיים)

קישוט לשמים ולארץ

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל, יט)

כאשר פרצה מלחמת רוסיה - יפן בשנת תרס"ד, נלקחו בעל כורחם ובכפייה אלפי יהודים ללחום בחזית הקרב, ביניהם אלפי חסידי גור. אחד מהם, שלח אל רבו הרה"ק בעל שפת אמת מגור זי"ע, מכתב ובו פלפול ארוך בביאור דברי רבינו יונה, אותו חידש בתוך חזית הקרב בהיותו מטמין עצמו בשוחות וחפירות. התרגש הרבי מתלמידיו המסוגלים להישאר בפלפולא דאורייתא בשעות קשות כאלו, וכשהשיב לו מכתב פתח וכתב: הַעְדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ - 'העידותי' הוא מלשון 'עדי וקישוט' (ירמיהו ד, ל), הקב"ה אומר: קישטתי בכם, ביהודים שכמותכם, את השמים ואת הארץ---

אזניים לשמוע

כללי רש"י הק' בדקדוק הלשון

'הסמוך חוץ מעצם הנסמך'

וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נַכַר- הָאָרֶץ (דברים לא, טז)

ר' תנחום, נוהג ללמוד פירוש רש"י בכל שבוע עם פירוש הרא"ם, והוא גילה שם השבוע מושג חדש בדקדוק אותו לא הכיר: 'הסמוך חוץ מעצם הנסמך', והוא ביקש מאנשים הבקיאים בתורת הדקדוק שיסבירו לו את המושג הזה.

על הפסוק בפרשת וילך: 'אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ', מפרש רש"י: 'נֵכַר הָאָרֶץ – גּוֹיֵי הָאָרֶץ', דהיינו שפירוש הכתוב הוא: האלילים של הגויים, שהגוים הם נכרים וזרים בארץ (כי נגזר עליהם שיגורשו משם, רא"ם). בכך בא רש"י לשלול את דעת הרמב"ן שפירש אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ' - שהאליל עצמו הוא נכרי בארץ (דהיינו שבאמת הקב"ה הוא אלוקי הארץ, והאליל הוא דבר זר ונוכרי).

בביאור דעת רש"י כתב הרא"ם: לפי שתיבת אֱלֹהֵי' הוא נסמך ומחובר אל התיבות נֵכַר הָאָרֶץ' [ולכאורה כוונתו לפי טעמי המקרא שקוראים אותם יחד בטעם מונח-רביעי], והכלל הוא: 'הסמוך חוץ מעצם הנסמך'. בספר 'תועפות ראם' (להגרב"מ קאראוואליו זי"ע) ביאר את כוונת הרא"ם: בכל מקום שיש שתי תיבות שאחת דבוקה ונסמכת לחברתה, בהכרח שיש כאן שני עצמים נפרדים, שאחד מהם נסמך ונדבק לשני, כגון 'דיבורי חכמים', יש כאן שני עצמים: א. הדיבורים. ב. החכמים, והם מתחברים יחד - הדברים של החכמים. או: 'אשת- איש', יש כאן שני עצמים, א. אשה, ב. איש, ויש כאן 'אשת-איש'. אבל כאשר יש רק תואר ודיבור אודות עצם אחד, כגון 'איש חכם', אין תיבת 'איש' נסמכת לתיבת 'חכם'.

הנה כי כן, אחרי שהתיבות 'אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ', נסמכים ונדבקים יחד, אי אפשר לפרש 'אלילים שהם נכרים בארץ', כי אז יש כאן רק תיאור על עצם אחד (תיאור על האלילים שהם נכריים בארץ), אלא בהכרח שהפירוש הוא: 'אלילים של הגוים, שהם נכרים בארץ, ומעתה יש כאן שני עצמים שהאחד נסמך לשני, א. 'האלילים', ב. של 'הנכרים'.

בדרך התורה

הפרשה ולקחה מאוצרס של גדולי הדורות

נצח ישראל

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כָּלְכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם (דברים כט, ט)

הִתְחִיל מֹשֶׁה לְפַיְכֶם, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, הַרְבֵּה הִכְעַסְתֶּם לַמָּקוֹם וְלֹא עָשָׂה אֶתְכֶם כְּלָיָה, וַהֲרֵי אַתֶּם קַיָּמִים לְפָנָיו (רש"י כט, יב).

בפירושו של רש"י כאן אנו לומדים שהפסוק 'אתם נצבים' הוא גם כהבטחה לישראל לדורי דורות שלעולם לא יעשה הקב"ה בהם כלייה ח"ו, תמיד יהיו חיים וקיימים וניצבים! אומות ואימפריות גדולות במשך הדורות נמחקו ונאבד זכרם, ורק עם ישראל, שה אחת בין שבעים זאבים, גם לאחר כל הרדיפות והצרות, חי וקיים לנצח נצחים.

סגירת חשבון עם טיטוס

באחד ממסעותיו של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע, הרב מפוניבז', לגיוס תמיכות עבור ישיבת פוניבז' בבני ברק, הוא הגיע ל'רומא', כאשר אליו מתלווה ד"ר ר' משה רוטשילד ז"ל. באחד הימים נסעו ברחובות רומא, כאשר לפליאתו שומע ר' משה את הרב מפוניבז' לוחש לעצמו כמה פעמים: 'אני הולך לגמור אתו את החשבון אחת ולתמיד!...' הדברים היו נשמעים תמוהים וחסרי פשר.

הפתרון לתעלומה הגדולה הגיע כאשר הרכב עבר סמוך ל'שער טיטוס', אותו הקים טיטוס בעת חורבן המקדש כאות נצחונו על ישראל. הרב מפוניבז' ביקש מהנהג לעצור, הוא יצא והביט על הכיתוב החקוק על השער: 'יהודה השבויה, לא תהיה...' ואז הכריז בסערת רגשות ובקול גדול: 'טיטוס! טיטוס! לפני כאלפיים שנה רצית למחוק את עם ישראל, מבלי להשאיר להם שם ושארית, ראה נא טיטוס, מי מכיר אותך היום? האם יש בעולמנו אנשים הרואים עצמם כממשיכי מורשתך?! ואילו אני, נאמר עכשיו מבני ברק שבארץ ישראל, הארץ שרצית להחריב, וברגע זה יושבים כמה מאות בחורים על התורה שכל כך שאפת להשכיח מאתנו, וזאת לבד ממאות מוסדות תורה בכל רחבי תבל שבהם נמצאים עוד אלפים ורבבות של לומדי תורה'!---

המחנה הנשאר לפליטה

והרי סיפור נוסף עם הרב מפוניבז':

בשנת תרצ"ג, כאשר צורר כל היהודים ימ"ש עלה לגדולה, נשאל רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע על ידי מרן הרב מפוניבז' זי"ע מה יהיה גורל היהודים לאחר שהצורר הכריז בפומבי על מטרתו להשמיד את עם ישראל חלילה. אמר לו החפץ חיים: זאת לא יעלה בידו! לעולם לא הצליח שום אדם לכלות ולמגר את כל עמינו! פסוק מפורש הוא (בראשית לב, ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה'!

לא געלתים לכלותם!

גם כאשר באו והודיעו בימים ההם להגאון רבי משה כלפון הכהן זי"ע, רבה של ג'רבה, כי רשע זה זועק בכל נאומיו כי מגמתו למחוק את העם היהודי מן העולם ח"ו. נענה רבי משה ואמר: ימח שמו ויאבד זכרו, הוא יפול ויכשל, ועם ישראל יישאר חי וחיים! שכן כבר הבטיח לנו ה' בתורתו (ויקרא כו, מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּתָם'.

תוכנית המוזיאון

הרב מפוניבז' עדיין לא גמר את "החשבון", מסביבו התאספו צעירים רומאים, אבל הוא לא פחד, והמשיך זי"ע באחת משיחות קדשו: 'אותו רשע ימש"ו רצה להקים במחנה ההשמדה באושוויץ 'מוזיאון', ששם יהיו תשמישי קדושה, ספרי תורה, ומנורות וכדומה, כדי שיוכלו לראות לדורות הבאים שפעם היתה בעולם איזו אומה של יהודים, ואלו היו חפציהם ותשמישיהם... אולם בעוד שאותו רשע ימש"ו הלך לאבדון ונאבד זכרו מן העולם ולא נודע מקומו, עַם ישראל חי וקיים'!

הנאה ממעות וכלים שעל גבי עבודה זרה

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלְלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם (דברים כט, טז).

המשנה במסכת עבודה זרה (נא, ב) אומרת, שהמוצא על ראשו של עבודה זרה מעות או כסות או כלים - הרי אלו אסורים.

גם עץ ואבן?

טעם ההיתר של דברים אלו מבארת הגמרא, משום שיש לכאורה סתירה בין שני פסוקים, שהרי מצד אחד בפרשת נצבים נאמר 'וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלָּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם', ומפסוק זה משמע שני דברים. א. שהיו הגוים מקריבין עץ ואבן לפני האלילים, בנוסף על מה שהקריבו כסף וזהב. ב. שהם "שקוצים", דהיינו שהתורה אוסרתם בנאה, הרי לנו שהתורה אוסרת גם עץ ואבן אם הקריבו אותם לפני האלילים.

ומנגד, בפסוק אחר, בפרשת עקב נאמר (ז, כה) לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ, וכאן לא נאמר 'עץ ואבן', משמע שרק כסף וזהב אסורים, וכיצד תתיישב סתירת הפסוקים?

גיגית על הראש

שואלת הגמרא, אם כן, מדוע המוצא מעות על עבודה זרה, הרי זה מותר, והרי מעות הוא דבר של נוי. מתרצת הגמרא שמשנתנו מדברת שמצא אותן בצורה שאינה של נוי, וכגון כיס של מעות קשור ותלוי לו בצווארו של האליל. כך גם המוצא כסות, אף שבדרך כלל הוא דבר של נוי והוא אסור, משנתנו מדברת בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו בצורה שאינה של נוי. וכן כלי, המשנה מדברת רק בגיגית הפוכה על ראשו של האליל בצורה שאינה של נוי, וכלשון רש"י: 'אינה עשויה כמין כובע, אלא כלי ארוך, ובלשון כנען "אקדון", ונותנין בו מים כדאמרינן (שבת דף עז, ב) משיכלא משי כולה שמכבסין בו בגדים ורוחצין בו ידיהן'.

רק אבן נאה

אלא התירוץ הוא, שאכן פסוק אחד למד מהפסוק השני, דהיינו שהפסוק בפרשתנו בו נאמר "עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם", הוא נאמר רק בדומה לדברי הכתוב "כסף וזהב אשר עמהם", כשם שבפסוק השני רק דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר, ומה שנאמר בו "עץ ואבן", היינו רק בעץ ואבן של נוי, והם אכן מותרים בהנאה.

כללי רש"י

כללי ודרכי רש"י הק' בפירושו על התורה

אימתי דורש רש"י את הנקודות על האותיות?

על הכתוב בפרשת השבוע (דברים כט, כח) הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, כותב רש"י: נָקוּד עַל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, לִדְרֹשׁ, שֶׁאַף עַל הַנִּגְלוֹת לֹא עָנַשׁ אֶת הָרַבִּים עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְבֵּן מִשֶׁקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְׁבוּעָה בְּהַר גְּרִזִים וּבְהַר עֵיבָל וְנַעֲשׂוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה'.

כעשרה מקומות שיש בספר התורה ניקוד על האותיות (ומפורטים באבות דרבי נתן לד, ד, ובמדרש במדבר רבה ג, יג), אולם רש"י בפירושו אינו מביא את כולם ואינו מבאר טעמם, רק בארבע מקומות (בראשית יח, יא; לב, יב; במדבר ג, לט; ודברים כט, כח).

על כך כותבים מפרשי רש"י, שמאחר ורש"י קבע את פירושו רק בדרך הפשט, על כן אינו מביא דרשות על הניקוד רק כאשר בכך הוא מיישב איזה דקדוק אחר בעומק פשט הכתוב, אבל מה שאינו נוגע לפשט אלא לדרש, אין רש"י מביאו, ולכן בכל מקום שרש"י מבאר את הניקוד על האותיות, עלינו להעמיק ולהבין איזה קושיא אחרת בפשט הכתוב רצה רש"י לתרץ.

כן כתב בבאר בשדה (וישב לז, יב, ועוד) וז"ל: "אין דרך רבינו לדרוש התיבות הנקודות אלא אם בא ליישב איזה דקדוק או יתור בכתוב".

והא ראיה, שאפילו בפסוק זה בפרשתנו, הביא רש"י רק את סיבת הניקוד על הכתוב לנו ולבנינו', אף שבאמת בספר תורה יש עוד ניקוד בפסוק זה עצמו על האות ע' שבתיבת 'עד' (כפי שכבר הקשה החזקוני על רש"י מדוע לא פירש זאת), והיינו משום שהביא רק מה שנוגע לפשט ולא לדרש.

תולדות רש"י הק'

קורות חייו • רבותיו • תלמידיו • חיבוריו

פרק כ"ג - כֵּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה

עם היות רש"י הק' רב לתלמידים ומורה הוראה לשואלים, לא רצה להתפרנס מדברי תורה, ולא אבה לעשות את התורה כקרדום לחפור בה, על כן, כאביו וכרבו רבינו יצחק ב"ר יהודה, גם רש"י עשה את השתדלותו לפרנסתו מגידול ענבים וייצור יין. כרם היו לו לרש"י, ופועליו היו עוסקים בעבודת בציר הענבים, דריכת הגיתות ומכירת היינות.

באחת מתשובותיו (שו"ת רש"י סי' שפ"ב) הוא מתנצל על רוב טרדותיו בעבודת היקב: "הלב יודע טרד המצוי באגור ביקבים, על כן לצדק יכריעני אדוני ר' עזרא את קוצר מילי".

כן מובא ב'ספר האורה' (ח"ב סי' ק"ח, מעשה בגוי) מכתבי תלמידיו: "וכן שמעתי מפי אנשי בית רבינו הגדול [-הוא רש"י הק'] שמאחר שהיו מושכין מחביות שלו למכור לגוי לא היה שותה ממנו, והיו מקצין לו מרדיא אחת או שתים מתחילה לשתייתו, ואף על פי כן לא היה מנדה בו לאחרים".

התייחסות נוספת ליינו של רש"י אנו מוצאים בספר 'פרדס הגדול' (סימן רנ"ט) שכתב אחד מתלמידיו: 'פעם אחת הגביה העו"ג [הגוי] ביינו של רבי [רש"י] ארוכות העגלה שקורין לימונש כדי להוציא סוסו מתחת המשאוי... ואמר רבי כחו שלא בכוונה....בנה