הַבְלָגָה וִישׁוּעָה
לאחת מקופות החולים נכנסה אישה עם עגלה, ובתוכה ילדה קטנה. היא מיהרה לעבר המזכירה. היא הגישה את כרטיס קופת החולים של הילדה ואמרה: "דיברתי עם המזכירה מירב בתחילת השבוע. היא אמרה שיש לי התחייבות לבדיקה בביה"ח עבור הילדה, ואמרה שרק אבוא ויוציאו לי את ההתחייבות. היא כבר הכינה אותה".
המזכירה בדקה במחשב ואמרה: "אני לא רואה פה שום התחייבות. תשאירי את השם שלך ואת סוג ההתחייבות שאת צריכה, ותוך יומיים אדאג להוציא לך אותה".
"אני חייבת אותה להיום! בעוד שעה וחצי יש לי תור עם הילדה בבית החולים לבדיקה. הילדה בצום מהבוקר. תוכלי להוציא לי את ההתחייבות עכשיו?"
המזכירה ענתה לאישה שהיא לא יכולה להוציא אותה עכשיו. יש לה עוד אנשים לקבל והיא לא יכולה להתעסק רק איתה. האישה אמרה: "אבל מירב אמרה לי שהיא הכינה לי את ההתחייבות. את יכולה לבדוק בבקשה עם מירב?".
המזכירה התעצבנה ואמרה בקול רם: "גברת, אם את רוצה, תבואי בשעה ארבע. מירב תהיה כאן. עכשיו תתני לאישה הבאה בתור להיכנס".
האישה אמרה שבשעה ארבע אחר הצהריים זה כבר יהיה מאוחר, וגם הילדה בצום במשך שעות, והיא אף לקחה חופש מהעבודה. המזכירה קמה וצעקה: "גברת, אני מבקשת ממך לעזוב את העמדה עכשיו. אם את לא תזוזי עכשיו, אני מזעיקה את איש הביטחון שיוציא אותך".
הצעקה שלה הייתה חזקה מדי. כולם הסתכלו על האישה. היא התביישה מאוד ואמרה לעצמה: "אני יכולה לענות, אבל מה אני ארוויח אם אענה? אני אוותר ולא אענה. בורא עולם יסדר לי את ההתחייבות לתור. איך? אני לא יודעת איך, אבל מי שמוותר, בורא עולם נותן לו סייעתא דשמיא בכל ענייניו".
דמעה התגלגלה מעיניה. לפתע הרגישה טפיחה על השכם. היא הסתובבה. אישה מבוגרת סימנה לה לבוא אחריה. היא הלכה אחריה כשהיא חושבת: "העיקר שהיא הוציאה אותי מהמקום הזה. לא יכולתי להסתכל לאנשים בעיניים אחרי הצעקות שהמזכירה צעקה עליי".
הן הלכו לפינה צדדית במרפאה. ואז היא אמרה לה: "תשמעי, שמעתי את המקרה שלך עם הילדה. ממש כאב לי איך שהיא התייחסה אלייך. אני יכולה לעזור לך. יש לי את הטלפון האישי של מנהל הסניף. הוא אדם מדהים. את יכולה להתקשר אליו והוא יעזור לך בשמחה".
האישה ענתה: "עד שאגיע הביתה ואתקשר, התור כבר יעבור". האישה המבוגרת הוציאה את הטלפון שלה ואמרה: "תתקשרי ממנו עכשיו. יכול להיות שתספיקי להגיע לתור עוד היום".
האישה שמחה על העזרה והתקשרה אליו. היא סיפרה לו שאמרו לה שיש התחייבות, וכעת, כשהגיעה, התברר שאין התחייבות, ויש לילדה תור בעוד שעה וחצי והיא בצום.
הוא ביקש ממנה את מספר תעודת הזהות של הילדה. אחרי שתי דקות הוא התקשר אליה בחזרה ואמר: "אני עכשיו דואג שהמזכירה האישית שלי תפקסס את ההתחייבות למרפאת ביה"ח. את יכולה ללכת לשם, היא כבר תחכה לך במזכירות".
היא הודתה לאישה ואמרה לה: "היה לי מאוד קשה לא לענות למזכירה. אבל עכשיו זה כבר עבר, ואני שמחה שלא פתחתי עליה את הפה. תודה רבה שעזרת לי עם הטלפון האישי של מנהל הסניף. זה מאוד עזר לי".
היא התחילה ללכת, אך האישה עצרה אותה. היא הסתכלה לה בעיניים ואמרה: "אני יודעת שעכשיו היה לך ניסיון קשה ועמדת בו בגבורה. שמעתי את כל הדו־שיח שלכן, וממש התרגשתי לראות איך לא ענית לה ואיך התאפקת. כל הכבוד!"
"תדעי לך שמי שעומד בגבורה בניסיון כזה, יש לו זכויות עצומות. מה שבאותם רגעים מבקשים – בורא עולם נותן. אני מבקשת ממך שתברכי אותי. אני נשואה כבר למעלה מעשר שנים ואין לנו ילדים".
האישה בירכה אותה בחום שתזכה לזרע של קיימא. כשהיא אמרה לה את שמה, השם נשמע מוכר, אבל היא לא ידעה מאיפה. למחרת, בתפילת שמונה עשרה, כשהזכירה את השמות מהדף שעליו היא מתפללת מדי יום, היא נתקלה שוב בשם ונזכרה שגיסתה ביקשה ממנה להתפלל עליהם, משום שהם קרובי משפחתה, שכבר למעלה מעשור אין להם ילדים.
אחרי תפילת שמונה עשרה האישה ביררה עם גיסתה אם קרובת המשפחה שלה נראית כמו אותה אישה שפגשה במרפאה. היא סיפרה לה על מה שקרה, על העזרה שהיא נתנה לה ועל הברכה שבירכה אותה.
לאחר עשרה חודשים גיסתה התקשרה ואמרה: "את זוכרת שסיפרת לי על האישה שעזרה לך בקופת החולים?". "כן, כן. מה איתה?", שאלה. "היא ילדה זוג תאומים לפני שבוע".
"אני לא מאמינה. אני התפללתי עליהם שנים וזה לא עזר. מסתבר שבאותו יום שהיא ניגשה אליי, כשהייתי כל כך פגועה ולא עניתי, ובירכתי אותה – זה מה שהביא להם את הישועה".
צער של שנים מסתיים ברגע שאדם שותק ואינו משיב.
בורא עולם שומע לו.
