הוראות למעשה מפרשת השבוע
הוראות למעשה
האדם חייב לקיים את המצוות בפועל, ולא להסתפק במחשבה, בידיעה או בהשגה בלבד.
המקור בפרשה: "פן יש בכם איש או אישה... כי בשרירות ליבי אלך".
בפרק הראשון של מסכת ברכות, דף ז', מביאה הגמרא את בקשת משה רבנו מהקדוש ברוך הוא: "הודיעני נא את דרכיך". אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?"
רבי פסח – בעל החיוך הנצחי
ב שבוע שעבר, ביום חמישי, בפרשת כי תבוא, שבה אומר רש"י על הפסוק: "עשיתי ככל אשר ציויתני" - את היסוד של "שמחתי ושימחתי", הסתלק יהודי שבמשך כל חייו, גם כאשר עבר ייסורים קשים וניסיונות לא פשוטים, קיים בשלמות את האימרה הזאת ואת המסר הגדול הזה: שמחתי ושימחתי. מדובר ב"פויקער" - המתופף המיתולוגי של ירושלים - רבי פסח קרישבסקי זצ"ל.
זכיתי שלפני עשרות שנים, ביום חתונתי, בסייעתא דשמיא, פסח שימח אותי ואת כל משתתפי החתונה. וכך הוא עשה במשך כל חייו, באלפי חתונות ושמחות. הוא היה מתופף, שר, ובעיקר - חיוך תמיד היה נסוך על פניו. גם בתקופות הקשות ביותר בחייו, כאשר עבר דברים לא פשוטים בביתו ובמשפחתו, וכמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר נפטרו במהלך חייו - הוא לא איבד את השמחה. ובמיוחד לאחר האירוע הקשה שבו ניצל בנס, כאשר מחבל ימ"ש דקר אותו, ובסייעתא דשמיא, לאחר מאבק קשה על חייו, הקדוש ברוך הוא השיב אותו לחיים ולמסלול החיים. גם אחרי כל מה שעבר, הוא לא איבד את התקווה, את האמונה ואת השמחה הגדולה שהייתה טבועה בו.
"בזכות הרבנים שלי אשר ליוו אותי במשך כל חיי, ניצלו חיי" את המשפט הזה שמעתי ר' פסח היה אדם שבאמת ידע לחזק יהודים ולשמח יהודים. הוא לא רק ניגן - הוא הכניס שמחה ללבבות. הדמות המיוחדת שלו נחרתה לעד בלבבות הירושלמים, בלב ליבה של ירושלים.
בשנת תשע"ח, לאחר הפיגוע הנורא שבו הוא נדקר, עליתי לביתו וקיימתי איתו ראיון עבור העלון. וכעת, עם הסתלקותו, אני רוצה להביא בשנית את אותו ראיון, כדי שנוכל להיזכר בדמותו המיוחדת,
הוראות למעשה - המשך מעמוד קודם
השיב לו הקדוש ברוך הוא: צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. רשע וטוב לו – רשע בן צדיק. רשע ורע לו - רשע בן רשע. והמקובלים פירשו שעניין זה קשור גם לסוד הגלגול, כאשר נשמת האדם יכולה להיות קשורה לתיקונים ולעניינים שהיו בגלגולים קודמים. לכן אין לאדם להתפעל ממה שנראה לעיניו בלבד, אלא עליו לדעת שדרכי ה' עמוקות ונשגבות מאיתנו.
הוראה למעשה
האדם חייב לקיים את המצוות בפועל, ולא להסתפק במחשבה, בידיעה או בהשגה בלבד.
המקור בפרשה: "פן יש בכם איש או אישה... כי בשרירות ליבי אלך".
"היה זה בשעה עשר בבוקר" החל ר' פסח לגולל את סיפורו המצמרר. "ניגשתי עם רעייתי לתחנת האוטובוס ברחוב מלכי ישראל בכדי לבקר את הנכד שנולד לנו בבית הרפואה "שערי צדק". נעמדתי מאחורי התחנה ואישתי התיישבה על הספסל. לפתע שמעתי רעש בעוצמה רבה. מיד עלה בדעתי שמדובר בפיגוע חבלני, משום שבאותם הימים התרחשו לצערינו פיגועים רבים בירושלים ובסביבתה.
לפני שהספקתי לברוח, חשתי כיצד תחנת האוטובוס נופלת על ראשי ומתנפצת לרסיסים. מאותו הרגע לא זכורים לי המאורעות משום שכנראה כבר איבדתי את הכרתי. נודע לי לאחר מכן שהמחבל ימ"ש ניגש אליי והיכה אותי על ראשי בכלי קהה". (וכאן הצביע ר' פסח על סדק שעדיין לא התאחה במצחו).
זכור לי שחלפה בראשי המחשבה באותם הרגעים שהקב"ה כביכול אמר למלאך המוות: עצור! ואז אכן ניצלו חיי". ושוב נדם לרגע ר' פסח מדיבורו. לפתע הבחנתי בדמעה שמבצבצת מעינו. ניכר היה עליו שהוא מבקש לומר דבר מה וההתרגשות עוצרת אותו מלמלא את מבוקשו. אולם לבסוף הוא התעשת ופלט: "לדאבון ליבי באותו הפיגוע קופחו חייו של בן דודי ר' ישעיהו קרישבסקי ה' יקום דמו".
לבסוף הפטיר רבי פסח ואמר: "ברצוני להודות לה' יתברך קבל עם ועדה על החסד הגדול שגמל עימי ועם רעייתי בכך שניצלו חיינו".
הוראה למעשה
האדם צריך לדעת שגם הדברים הקשים העוברים עליו יכולים להיות, בסופו של דבר, ברכה המביאה אותו לתשובה ולתיקון.
המקור בפרשה: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה... והשבות אל לבבך". ולכאורה יש כאן קושי: מדוע התורה מזכירה גם את הברכה כאשר היא מדברת על העתיד לבוא ועל השיבה אל ה'? לכאורה היה אפשר להזכיר רק את הקללות, שהרי דווקא הצרות והייסורים מעוררים את האדם לתשובה. אלא שאפשר לומר שהתורה מלמדת אותנו יסוד גדול: לפעמים מה שנראה לאדם כקללה, מתגלה לאחר מכן כברכה, משום שהוא מביא אותו להתעורר, לשוב אל ה', לתקן את דרכיו ולהתקרב אליו. וכפי שנאמר: "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה" (דברים כ"ג, ו'). נמצא שגם כאשר האדם עובר תקופה קשה, עליו להתחזק באמונה ולדעת שייתכן מאוד שבתוך הקושי עצמו מסתתרת ברכה גדולה ברכה שמטרתה לעורר אותו לתשובה, לתיקון ולהתקרבות אל הקדוש ברוך הוא.
הוראה למעשה
האדם צריך לדעת ששלמות התשובה נעשית על ידי חרטה, וידוי ועזיבת החטא.
המקור בפרשה: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"
בפסוק זה מרומזים יסודות התשובה: "בפיך" - הווידוי, "ובלבבך" - החרטה, ו"לעשותו" - מעשה התשובה ועזיבת החטא. החרטה פירושה שהאדם מתבונן במעשיו, מצטער באמת על מה שעשה ומקבל על עצמו להשתנות. הווידוי הוא ביטוי החרטה בפה - להכיר בחטא ולומר לפני הקב"ה את אשר עשה. אך אין די בכך; צריך גם עזיבת החטא ותיקון הקלקול, וקבלה אמיתית שלא לשוב עוד לאותו מעשה. שלושת הדברים הללו - חרטה, וידוי ועזיבת החטא - מתחברים יחד לשלמות אחת, שהיא התשובה השלמה.
הוראה למעשה
האדם צריך לדעת שיש בכוחו לפעול לשינוי מצבו ולהפוך גזר דין מרעה לטובה.
המקור בפרשה: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
האדם צריך לדעת שחלק הנגלה שבתורה מותר וראוי לכל אחד ואחד להתעסק בו וללמוד אותו.
המקור בפרשה: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת."
הקב"ה מלמד אותנו שאין עיקר החיוב שלנו בידיעת כל הנסתרות. הנסתרות שייכות לה', ואילו החובה המוטלת עלינו היא לעשות ולקיים את דברי התורה בפועל. דהיינו: לקיים את מצוות העשה ולעשותן כראוי, וכן להיזהר ולשמור על מצוות לא תעשה.
מאמרותיו - של הגה"צ המשפיע רבי משה ובר זיע"א
כי המצוה הזאת (ל, יא)
מדרש רבה (ה, ב) וזה לשונם: "ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי לכם אלא לטובתכם, שמלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהן", עד כאן לשונם.
לכאורה תמוה, היכי הוה סלקא דעתא שנתינת התורה היא לרעתנו חס ושלום, ולמה הוצרך להביא ראיה ממלאכי השרת שנתאוו לה.
אפשר לומר על פי מה דאיתא במסכת ביצה (כה, ב) וזה לשונם: "מפני מה ניתנה תורה לישראל, ופירש רש"י, "ניתנה להם תורה שיעסקו בה, והיא מתשת כוחם ומכנעת ליבם".
אבל המהרש"א שם כתב וזה לשונו: "ונראה דודאי לאו מהאי טעמא ניתנה התורה להן, דאם כן לאו לטובתן של ישראל נתנה להן, אלא דעיקר טעמו מפני שהן עזין ולא הביישן למד".
ולפי זה אפשר לפרש כוונת המדרש כך, ואם תאמרו שמא לרעתכם, רק להתיש כוחם ולהכניע את ליבם כנ"ל, ובשביל זה בלבד נתתי לכם את התורה. על זה מביא ראיה ממלאכי השרת שאין בהם יצר הרע ובכל זאת נתאוו לה. ולא נתתי לכם אלא לטובתכם, שמפני שהם עזים יש בהם היכולת ללמוד תורה, כי לא הבישן למד, וגם אינם מתביישים מפני המלעיגים.
כי קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (ל, יד)
הזכיר משה רבינו עליו השלום מקודם ב"פיך", ולכאורה היו צריכים לומר כפי הסדר, מחשבה, דיבור ומעשה.
יובן על פי הספרי (דברים ו, ו): "לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, איני יודע באיזה צד אוהבים את הקדוש ברוך הוא, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו".
נמצא שמקודם הוא "בפיך", ללמוד תורה ולהיות הדברים האלה וגו' "ושננתם לבניך". ועל ידי זה אתה מכיר בקדוש ברוך הוא ותגיע לאהבה את ה' אלקיך, זהו "בלבבך". ואחר כך אתה מדבק בדרכיו, זהו מעשה, "לעשותו".
הוראה למעשה
האדם צריך לדעת שחלק הנגלה שבתורה מותר וראוי לכל אחד ואחד להתעסק בו וללמוד אותו.
המקור בפרשה: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת." למדנו במסכת ראש השנה (ט"ז ע"ב), שרבי יצחק אמר שישנם דברים שבכוחם לקרוע או לשנות את גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה; ויש אומרים אף שינוי מקום.
"הנסתרות לה' אלוקינו" מלמד שישנם דברים נסתרים ועמוקים שאינם מסורים לנו בשלמותם. ואילו "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם" – אלו הדברים שנמסרו לנו ללמוד, להבין ולקיים. ועל כך ניתן לרמוז: "הנסתרות לה' אלוקינו" – אין לנו עסק במה שלא נצטווינו לדעת. "והנגלות לנו ולבנינו" - יש לנו עסק בתורה שנמסרה לנו ללמוד ולעסוק בה.
והמשך הפסוק מלמד מהי התכלית: "לעשות את כל דברי התורה הזאת." כלומר, חלק הנגלה שבתורה כולל את התורה, את תרי"ג המצוות, את פירושיהן ואת דקדוקיהן – וכל זאת כדי לעשות ולקיים.
הוראה למעשה
האדם צריך לדעת שתכלית לימוד התורה היא להגיע אל המעשה לקיים את מה שלמד בפועל.
המקור בפרשה: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת." הגמרא במסכת קידושין, דף מ' עמוד ב', דנה בשאלה: "תלמוד גדול או מעשה גדול?" ומבואר שם שמעלת המעשה גדולה, מפני שהתכלית של הלימוד היא להביא את האדם לידי עשייה וקיום. וכן מובא במסכת אבות, פרק ג', משנה י': "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת." כלומר, החכמה צריכה להיות מחוברת ליראת שמים ולמעשה. וכן הדבר מרומז בפרשה שלנו: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת." הרי שהפסוק מדגיש את העשייה כתכלית.
ועל דרך זו אפשר להבין את מעלתם של ישראל שהקדימו "נעשה" ל"נשמע". "נעשה" – המעשה והקיום בפועל. "נשמע" – השמיעה, הלימוד וההבנה. כלומר, יהודי מקבל על עצמו בראש ובראשונה לעשות את רצון ה', ולאחר מכן ללמוד ולהעמיק כדי להבין את
סיפור קטן על יהודי גדול
"...כי רבי משה זצ"ל, לא צורה חיצונית ראה במי שניצב למולו; נשמות ראה רבי משה. נשמת ישראל בטהרתה. ולא שרבי משה לא היה אנין טעם. נהפוך הוא: אנין טעם היה ביותר, אלא אנינותו באה לידי ביטוי בהבנה מופלגת בנשמות ישראל שהביאתו לידי אהבת אמת אליהם. רגיש היה לנשמות ישראל ורואה תדיר את זוהרם ויפעתם אף אם מכוסים היו וטמונים תחת שכבות של בוץ..."
