הורינו

הורינו דברות קדשך

כיבוד אב ואם בפרשת השבוע

וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ (ל', ט')

בספר 'כמוצא שלל רב' מביא ביאור של ה'קדושת לוי' על פסוק זה, השופך אור חדש על הנושא של שכר מצווה. וכך לשון ה'קדושת לוי': והותירך - כלומר: אפילו מה שיקבל טובות מאת ה' יתברך, טובות עולם הזה, לא ינוכה לו מזה לעולם הבא. כי טובות העולם הזה שמשפיע עלינו, יש לו (להקב"ה) כביכול נחת וחדווה. וזה לשון "והותירך", כלומר: שהקב"ה לא ינכה לך מזכויותיך מחמת קבלת טובות העולם הזה, רק שטובות העולם הזה ייתן לך יותר על שכרך, וכל זכויותיך יותיר לך לעולם הבא. כי ה' יתברך יש לו תענוג כמשפיע עלינו טובה בעולם הזה, וזה "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב". עד כאן דבריו.

מעין זה ובתוספת נופך, כותב ה"קדושת לוי" בפרשת יתרו, וזה לשונו: כשמשלם ה' יתברך שכר טוב עבור מצווה, אינו מחסר המצווה, אלא אדרבה, נעשית המצווה יותר גדולה, כי ה' יתברך מתענג בזה שמשפיע שפע, ונמצא מה שגרם שמשפיע - נעשה מצווה גדולה יותר וכו'

בדומה לכך, פירש הגאון בעל ה'הפלאה' בספר 'פנים יפות', את דברי המשנה "שכר מצווה מצווה". דהיינו, בכל מצווה, חוץ ממעשה המצווה עצמו שהוא מקיים בעצם עשייתו את דבר ה', הרי גם קבלת השכר על המצווה יש לה מהות של מצווה, כי גם היא קיום רצון הבורא ית' שרוצה להיטיב עם בריותיו, ואם כן שכר המצווה שהוא מקבל - זה בעצמו מצווה.

ומביא שכך מצינו גם ב"רוח החיים" להגאון רבי חיים מוואלז'ין שהעובד את הקב"ה על מנת שלהקב"ה תהיה נחת רוח בזה שיוכל לתת לו שכר, אין זה נחשב על מנת לקבל פרס, ואדרבה, זו עבודת ה' מעולה. ולפי זה כותב לבאר נפלא את דברי הר"ן במסכת קידושין3 בעניין שיטת רבינו תם הסובר שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, וכתב הר"ן שהסכימו האחרונים לדעתו שמברכות כיוון שנוטלות שכר וכו' ומקשה הר"ן ואיך יכולות לומר "וציוונו" הרי לא נצטוו, אומר הר"ן שכיון שהאנשים הצטוו, והן גם שייכות במצווה כיון שמקבלות עליה שכר, לכן יכולות לומר "וציוונו". ולכאורה זה תמוה, איך מה שמקבלות שכר נחשב שהצטוו במצווה. אולם מבאר הגאון רבי אברהם ווינפעלד בעל שו"ת 'לב אברהם' בהמשך למה שהובא כאן בשם ה"קדושת לוי", ובעל ה"הפלאה", שכאשר אדם מקבל שכר על מצווה שעשה, הרי קבלת השכר מצד עצמה גם היא מצווה, וא"כ נפלאים דברי הר"ן שכיון שנשים מקבלות שכר - הן יכולות לומר "וציוונו".

ולפי כל זה נמצא מחויב, שאם שכר המצווה הוא בעצמו מצווה, א"כ כאשר השכר גדול יותר - גם המצווה גדולה יותר. ואם כך צא וחשב כמה גדולה מצוות כיבוד אב ואם שהפליגה התורה בשכרה לאין שיעור יותר מכל מצוות שנאמר בהן שכרן. למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה וכו' ו"כל המבקש ימים ושנים ועושר וכבוד וחיים ארוכים בעוה"ז ולעוה"ב, חיים שאין להם סוף וקץ ותכלית, יעשה את רצון אביו בשמים ואת רצון אביו ואמו".

1. אבות ד' ב' 2. על מסכת אבות א' ג' 3. פרק א' עמוד י"ג בדפי הרי"ף 4. תנא דבי אליהו רבה פכ"ו

הורינו דרך חיים

כיבוד אב ואם בהלכה ומנהג

כשם שחובה על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את ההלכות המצויות, כהלכות ברכות, שבת, שמירת הלשון ועוד, כך חובה על כל אדם ללמוד ולשנן את הלכות כיבוד אב ואם ומוראם, שמצווה זו היא תמידית בכל זמן, וחמורה היא עד מאוד, ואם לא ילמד את הלכותיה, מאין ידע היאך לקיימן, ויכשל בדברים רבים, מבלי לדעת שהוא נכשל.

פרטים שונים בחיוב מצוות כיבוד אב ואם במיוחד לגבי הורים מבוגרים

מי שיש לו הורים זקנים שאינם יכולים לבדם לארגן ענייניהם, מחויב הבן ללכת אליהם בכל יום לעשות עבורם צרכיהם - להאכילם, להשקותם, לקנות להם את הנדרש להם, לכבס מה שצריכים, ולסדר את החשבונות והתשלומים שלהם כמו ארנונה וחשמל וכדו' (אמנם משלהם, אבל לטפל בכך). וכן אם צריכים להתארגן לנסיעה - לארוז ולקחת עבורם את החבילות או המזוודות וכיו"ב.

ואף שעל ידי הנ"ל מתרשל לסייע לאשתו בבית, כגון בשעות הערב כשצריכים לסדר שהילדים ילכו לישון בזמן, היא אינה יכולה לעכב בידו. אבל האישה צריכה קודם כל לטפל בביתה ובבעלה ורק כשאין זה על חשבונם, מחויבת גם היא ללכת ולסייע להוריה בכל ענייניהם.

אם אביו זקן שאינו יכול ללכת לבדו לבית הכנסת, חייב הבן ללכת אליו בכל יום בבוקר ולסייע לו ללכת לבית הכנסת, ואח"כ להחזירו לביתו אחר התפלה, ואף שעל ידי כך מתבטל ממלאכתו. (וצ"ע אם הבן יכול לומר לאביו שיקדים להתפלל)

אם ציווה הרופא לאביו שיטייל בכל יום לצורך בריאותו, ואינו יכול לטייל לבד בלי מישהו שילווה אותו, צריך הבן לטייל עמו. ואם חושש לביטול תורה, ישתדל לדבר עמו בד"ת ולקיים ובלכתך בדרך.

הגמרא מביאה מעשה מרבי טרפון, שבכל פעם שרצתה אמו לעלות למיטתה, היה מתכופף והייתה נסמכת עליו כדי לעלות. ומתי שהייתה רוצה לרדת מהמיטה היה רוכן שוב ומתכופף והיא נשענת עליו ויורדת.

ובירושלמי מובא עוד שנעלה של אימו של רבי טרפון נפסקה ברה"ר בשבת, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת כפות רגליה כדי שלא תצטרך לדרוך על הארץ, והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה, ובכל זאת אמרו לו חבריו בבית המדרש, עדיין לא הגעת לחצי כיבוד. ומדוע? כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמת אותה? כלומר, שאפילו בדרגה הגבוהה ביותר - הכיבוד השלם הוא גם לעמוד בניסיון כשנפגעים, ולא להכלימם.

על ידי יראה - דהיינו מורא שמים ומורא רבך ומורא אב ואם, ניצולים מחן של שקר וזוכים לעשירות (ספר 'אות ברית' אות נ"ב)

מעשה אבות

סיפור מהחיים

אביו ציווה אותו שישים אבנים על הסוס, ונתעשר מזה כיון ששמע לדברי אביו

היה אחד צעיר בשנים שהיה גר באנקרה, עיר גדולה מערי טורקיה, והיה גר עם אביו והיה מכבדו, הוא היה לומד תורה ואביו מפרנסו. יום אחד הרגיש האב את עצמו שהולך כדרך כל הארץ, קרא לבנו ואמר לו - בני, אתה יודע מה הייתה הפרנסה שלי? שאני הולך בין כפר לכפר ומוכר משי לסוחרים. אבל מעולם לא קניתי סחורה להם, אלא כפי מה שמזמינים. מבקש אני ממך שני דברים: כבר יש לי הסוס והזמנות, וכתבתי למי למסור, וכשאתה הולך למסור להם את הסחורה בכפר פלוני, יש לך רשימה מיוחדת את מי תשאל מה שהם רוצים, ותלך בנאמנות. ואם במקרה יזמינו ממך חצי שק משי, למען ה' אל תחלק את הסחורה לשנים כדי להעמיס על הסוס, אלא צד השני של הסוס תמלא אבנים. במילים אלו שאמר האב הזקן, בטרם יספיק הבן לשאול ולהבין, צעק האב 'שמע ישראלי ונפטר אל בית עולמו.

אחרי שבעה ימי אבלות לקח הבן את כל הסחורות והוליך אותן על פי הרשימה שכבר הייתה מוכנה עמו. והנה מקרה היה, שבא גוי אחד והזמין אצלו חצי כיס משי. זכר את צווי אביו, לקח את המשי מצד אחד של הסוס וכיס אחד עם אבנים מצד השני, קם והלך.

באמצע הדרך טעה ולא מצא את הדרך הנכונה, והיה מצטער מאד. לפנות ערב פתאום למעלה על ההר ראה ישמעאלי אחד יושב על יד צריף והוא מזויין. התקרב אליו בהשתחוויה ואמר לו: אדוני טעיתי בדרך, ואיני יודע איפה אני נמצא. ענה הגוי בזלזול - הדרך שאתה מחפש היא אחרי הצריף שלי ולא רחוק, אבל תגיד לי מה יש לך שם על הסוס, אמר לו מעט משי לפרנסתי. קם הגוי והתחיל למשמש וראה את האבנים, שאל מהיהודי מה האבנים כאן? אז היה מוכרח לספר לו את צוואת אביו. התרגז הגוי עוד יותר, פתח פיו בקללות ואמר איך יהודי כמוך לא תרחם על הבהמה ואתה גורם צער לבעלי חיים. תיכף תוריד כל האבנים, תחלק את המשי בשני צדדי הסוס ותסתלק מכאן במהירות.

היהודי התחיל לרעוד, ומרגיש שהגוי רוגז ומושיט ידו לרובהו. בלב מלא פחד סידר המשא כרצון הגוי והתחיל ללכת לדרכו, מתפלל מקרב לבו שה' יצילנו משם. כשהתחיל ללכת אמר לו הגוי: תשמר לך עוד לא תעשה שטות כזאת לתת צער לבעלי חיים. היהודי הודה לו והלך. כשעבר מאותו הגבול והגוי כבר לא היה נראה לעין, ירד היהודי מהסוס ואמר; אבי צווה אותי לפני מותו שצריך לקחת אבנים במשקל המשי. לקח אבנים מהשדה, לא היה שם אבנים גדולים כי אם קטנים קטנים וטרח וסידר לפי משקל המשי.

קרוב לאותו מקום היה מלון של ישמעאלי, שכר היהודי חדר ונכנס ללון, ובעל המלון שאל מהיהודי - מה יש לך בכיס הזה? ענה היהודי בפשטות; אבנים. הגוי בעל המלון נכנס בליבו ספק, אמר לעצמו, היהודים פקחים, הוא יודע מה שיש שם והוא מרמה אותי בתור אבנים סתם. המתין בעל המלון שהיהודי יישן ונכנס בלחש לחדרו, עוד לא הספיק לפתוח הכיס של האבנים פתאום נתמלא הבית אורה והרגיש שזה מרגליות. היהודי הקיץ ואמר לו מה אתה עושה פה? ענה לו; יהודי, רק אבן אחת ממה שיש פה תמכור לי לסגולה. ופתאום ראה היהודי שבאמת לא היו אבנים פשוטות אלא מרגליות טובות ויקרות. בכדי שלא להרים רעש מכר לו אבן אחת, היהודי קם בבקר במקום ללכת למסור הסחורה שב לביתו וכשהוריק הכיס הבין שאביו הקדוש היה תם וישר וירא אלוקים מרע, וכל מעשיו בסתר רצונו הק' היה לתת פרנסה לבנו לכל החיים כדי שישב ויעסוק בתורה כל ימי חייו.

(מובא בספר 'אהבת חיים' לחכם מנחם מנשה, מייסד חברת "אהבת חיים" בירושלים, פרשת תולדות)