אִם רִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים- האדמו"ר הָרַב אַבְרָהָם אֶלְטֵר בְּצַלְאֵל נָתַן נֶטַע בִּידֵרְמָן זצ"ל

מ"ק

האדמו"ר מסאסנאוויץ

מגדולי עי"ק ירושלים

הרב הצדיק המפורסם

מוה"ר

אלטר אברהם בצלאל

נתן נטע

בהרה הקדוש מוה"ד

אלעזר מנחם זצ"ל

גלב"ע ביום ש"ק

כ"ה אלול תרצ"ג

בסאסנאוויץ

ובא למנוחתו קודש כאן

ביום ב כסלו תרצ"ה

תנצבה

האדמו"ר הרב אברהם אלטר בצלאל נתן נטע בידרמן זצ"ל, המכונה 'הרבי מארץ ישראל'- נולד בשנת ה'תרכ"ב (1862) בעיר הקודש ירושלים. הסתופף בצל צדיקי דורו ובראשם אביו הקדוש. עוד בצעירותו ניכר כי לגדולות נועד. בשנת ה'תרנ"ד (1894) נסע רבינו לפולין, קבע את מושבו בעיר סוסנוביץ והחל לשמש בה כאדמו"ר. התבלט בצדקותו ובאהבת ישראל. רבים נושעו מכוח תפילותיו. יצא לו מוניטין כפועל ישועות נשגב ועובד את ה' בסילודין.

גם בחו"ל שמר על הליכותיו, לבושו והנהגותיו כמנהג בני ירושלים, ולכן כונה "הרבי מארץ ישראל". נפטר ב-כ"ה אלול ה'תרצ"ג (1933). חי כ־71 שנים ונקבר תחילה בבית העלמין בסוסנוביץ. כשנה וחצי לאחר פטירתו העלו את ארונו לארץ ישראל, והוא נטמן בהר הזיתים במקום קבורת אדמו"רי לעלוב. נקבר ביום ב' בכסליו ה'תרצ"ה (1934). אנשי חברא קדישא העידו כי אף שחלף זמן רב, גופו היה שלם ולא שלטה בו רימה, והיה הדבר לפלא.

סבו (מצד אביו): האדמו"ר ר' משה (מח"ס 'תפארת משה'). אביו: האדמו"ר ר' אלעזר מנחם מנדל (האדמו"ר מלעלוב). אמו: מרת מאטיל פייגא ציפורה (בת הרה"ק ר' צבי בן הצדיק ר' יעקב יצחק ה'חוזה מלובלין'). אחיו: האדמו"ר ר' דוד צבי שלמה מלעלוב, הרה"ק ר' ירחמיאל יוסף, ר' יעקב יצחק נח. אחיותיו: מרת דבורה גולדה (נישאה לר' יהושע אהרן אדלר), מרת שיינה אלקא (נישאה לר' שמואל שמלקה הורביץ). אשתו: מרת רבקה רחל (בת ש"ב הגה"צ ר' בנימין יהודה לייב ברינשטיין זצ"ל). מרבותיו: אביו, האדמו"ר ר' אלעזר מנחם מנדל, האדמו"ר ר' שלמה הלברשטאם (ראש שושלת באבוב).

ישב לו כ"ק מרן אדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב בעל 'ברכת משה' זי"ע אצל שולחנו הטהור בהיכל בית מדרשו. ניגש יהודי אל הרבי ואמר לו: "רבינו, אני הוא הפרי של חמישה עשר בשבט". הרבי חייך ושאל: "מאי משמע?", היהודי התחיל לגולל את סיפורו:

"אח צעיר היה לו לזקנך הקדוש הרה"ק רבי דוד מלעלוב זיע"א ושמו רבי אלתר אברהם בצלאל נתן נטע זצ"ל. הרה"ק רבי אלתר נסע לפולין וגר בעיר סוסנוביץ. בקרב כל תושבי פולין נודע בכינוי 'הרבי מארץ ישראל'. שמו יצא לתהילה כבעל מופת גדול המאציל להמוני בית ישראל ישועות פלאיות.

רבי אלתר היה נוהג בכל שנה ושנה בהגיע יומא דהילולא קדישא של זקנו רבי דוד מלעלוב, לנסוע מביתו שבעיירת סוסנוביץ להשתטח על ציונו הקדוש מיום ז' שבט עד לראש השנה לאילנות – חמישה עשר בשבט – או אז היה עורך את שולחנו הטהור לרגל יום ט"ו בשבט.

שנה אחת אירע בפולין בתקופה ההיא קור גדול משולב עם שלגים ורוחות סוערות. הדרכים והכבישים היו עקלקלות מלאות בבוץ ומכשולים רבים ששיבשו את הנסיעה. הרבי הקדוש רבי אלתר רצה לערוך את שולחנו הטהור לרגל יום חמשה עשר שבט, אבל התברר לו כי אין בכל העיירה מין אחד של פרי ראוי הניתן לברך עליו ולערוך בשל כך את השולחן.

רבי אלתר הכריז בהבטחה בפני הקהל הקדוש: "מי שישיג עבורי פירות לכבוד ט"ו בשבט, אברך אותו בפירות!" כך אמר ולא יסף. הכוונה וההבטחה היתה ברורה לעיני כל. היה שם יהודי ששמע את הבטחתו של רבי אלתר. אותו יהודי לא זכה להיפקד בזרע של קיימא זה שנים רבות מעת נישואיו. האיש כבר היה מעל גיל שישים!

האיש קם והחליט להשיג את הפירות לכבוד הצדיק. היהודי נסע בדרך לא דרך והגיע לעיירת טשקעצ'ין השוכנת במרחק רב ממשכנו של הצדיק בלעלוב. שם קנה ארגז פירות הראויים לברכה ומיד שב חזרה ללעלוב. שם נכח עדיין הצדיק מלעלוב סמוך ונראה לציונו הקדוש של זקנו רבי דוד זיע"א.

היהודי היה מאושר, שב כשכולו אורה ושמחה ואיתו עימו סלסלה נאה מלאת פירות טובים דשנים ורעננים, והניח לפני הצדיק כמנחת קודש. רבי אלתר נתן בו את עיניו, ובשרו נעשה חידודין. האיש לא היה צעיר כלל, וימי נעוריו של האיש ואשתו חלפו להם כבר מזמן, אבל אצל הצדיק רבי אלתר ההבטחה יצאה מפיו ודברו לא ישוב ריקם.

מיד רבי אלתר האציל ובירך הצדיק את היהודי הלה כי בזכות הפירות שהביא יזכה להיפקד בבן זכר בקרוב. למחרת הרה"ק רבי אלתר לקח עימו מניין עשרה איש על ציון המצויינת של הרה"ק רבי דוד מלעלוב זיע"א, שם העתירו בתפילה ובתחנונים לפעול עבור היהודי את הישועה הנצרכת לו.

כעבור תקופת שנה ובני הזוג שכאמור מבוגרים מעל גיל שישים היו התמלא ביתם אורה זו שמחה. הם נפקדו בבן זכר בריא ושלם במזל טוב. "אני הוא אותו בן", האיש סיים את סיפורו המפעים באוזני הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב. "הוא אשר אמרתי לרבי, אני הוא הפרי של חמישה עשר בשבט" (מעובד מתוך מאמר ב'המבשר התורני')

פעם באו לרבינו שני אנשים, הראשון ביקש ברכה שירפא משיעוליו מכיוון שהוא משתעל כמעט ללא הפסק. רבינו אמר לו: את (את בהגייה חסידית נקרא כמו אייס = השתעלות) ואמר לו: "שהגלחים (הכומרים) ישתעלו", ואכן מיד בדרך פלא מאז פסקו שיעוליו והאיש הבריא לחלוטין.

היהודי השני ביקש ברכה שלא יתגייס לצבא. רבינו אמר לו: "שיביא לו משקה". היהודי כמובן עשה כפי שהרב ציווה עליו, הצדיק לקח את הכוס ובירך שהכל, ואמר שכתוב: "עַל כֻּלָּם - אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל – יָצָא": (מסכת ברכות פרק ו' משנה ב') ואכן קיבל הלה פטור מן הצבא בקלות. (מעובד מתוך 'מלכות בית דוד')