(הנחה בלתי מוגה)
א) אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך הוי' אלקיך ומשם יקחך. הנה לכל-לראש ישנו פירוש הכתוב על דרך הפשט [שהוא העיקר, שהרי התורה נתנה בעולם העשיה ששם הוא דרך הפשט, ולכן אין מקרא יוצא מידי פשוטו], שהקב"ה יקבץ את כל ישראל, אפילו את אלו שנמצאים במעמד ומצב של 'נדחך', ויוציאם ממעמדם ומצבם ויעמיד אותם במקומם המתאים, במקומם האמיתי, כפי שהם בנים אתם להוי' אלקיכם, בני בכורי ישראל. וכמו שכתב רש"י וכל ישראל בני מלכים הם על הפסוק ושב הוי' אלקיך את שבותך, שהוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש, איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, והינו שיקבץ את כל ישראל יחד, אתם נצבים גו' כלכם ראשיכם שבטיכם, עד חוטב עציך ושואב מימיך, וכולם יחד יהיו לגוי אחד, ויתקשרו עם הוי' אחד, ועל-ידי האחדות שבהם יקבלו את הברכות שמלמעלה, כמו שאומרים ברכנו אבינו כולנו כאחד. אמנם, בכדי שיקוים פשוטו של הכתוב, הרי זה על-ידי קיום פירוש הכתוב על-פי נשמתא דאורייתא, שהיא פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, כדלקמן.
ב) בזה, כמבואר במאמר דבור-המתחיל אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו', דצריך להבין מה שכתוב נדחך לשון יחיד, הרי ענין הקיבוץ שייך בפרטים דוקא, ובפרט בריבוי פרטים, כמו שכתוב ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, מה-שאין-כן על יחיד אין נופל הלשון קיבוץ, וכיון שנאמר לשון קיבוץ (יקבצך), אינו מובן מה שכתוב נדחך לשון יחיד, והוה-ליה-למימר בלשון רבים.
הענין הוא, דהנה הנשמה מצד-עצמה היא בחינת יחיד. אבל כיון שהנשמה ירדה למטה, והרי ירידתה לא היתה בשביל עצמה, אלא רק בכדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, בכדי להשלים את הכונה דנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ובכדי שענין זה לא יהיה בדרך נהמא דכיסופא, אלא בדרך עבודה, לכן נתנה להנשמה בחירה חפשית, כמו שכתוב ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, ואת ההיפך דחיים וטוב, הנה מצד ירידת הנשמה למטה, שייך בה ענין הריבוי ופיזור, עד לבחינת נדח.
והינו, דעם היות שהנשמה מצד-עצמה היא בבחינת יחיד, מכל-מקום כאשר נמשך מעצם הנשמה להכחות שבה, עד לכחות הפנימיים המתלבשים באברים, ועד ללבושים דמחשבה דבור ומעשה, הנה כאשר המחשבות דבורים ומעשים מתפשטים ומתפזרים בכמה וכמה עניני העולם, אזי הם נעשים בבחינת ריבוי, והינו לפי שהענינים דעולם הזה הם בבחינת ריבוי. ויובן זה מכל-שכן מענין הריבוי שישנו אפילו בבחינת הכלים דקדושה, כידוע שגם בכלים דעשר ספירות דקדושה, הנה כל מה שנמשכים למטה בעולם תחתון יותר, הרי הם בבחינת ריבוי יותר, ומכל-שכן בעולמות עצמם (עולם מלשון העלם), שכל מה שהעולם הוא למטה יותר, אזי הענינים שבו הם בבחינת ריבוי יותר, ועל-אחת-כמה-וכמה בירידה לקליפת נוגה ועל-ידה לג' קליפות הטמאות, שנעשה בבחינת ריבוי ביותר. וכיון שהענינים דעולם הזה הם בבחינת ריבוי, לכן הנה כאשר המחשבה דבור ומעשה של הנשמה מתפשטים בעניני העולם, נעשים גם הם בבחינת ריבוי ופירוד, עד ששייך שתהיה מציאות של נדח חס-ושלום. ופירוש ענין נדח, הינו שהוא היפך רצון הוי', והינו שהרצון (ובמילא גם המחשבה דבור ומעשה) שלו אינו כפי רצון הוי', אלא כפי הרצונות של עצמו, שאז הוא נעשה בבחינת נדח, ועל-ידי-זה גורם שגם הניצוצות המלובשים בעניני העולם נעשים בבחינת נדח.
וכל זה הוא מצד מעשה האדם דוקא, כי מצד הבריאה עצמה לא שייך ענין נדח חס-ושלום, והינו שגם הניצוצות שנפלו למטה ביותר עד לג' קליפות הטמאות, עם היותם בתכלית הריבוי ופירוד, מכל-מקום אינם בבחינת נדח, ורק כאשר האדם עובר על רצון ה', אזי נעשה בעצמו בבחינת נדח, וגורם שגם הניצוצות כו' יתוש יהיו נדחים. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל קדמך, שגם יתוש שמכניס ואינו מוציא, שהיא קליפה היותר תחתונה כו', קודמת היא במדרגה לאדם החוטא. כי כל הנבראים, גם הקליפות, כיון שאינם משנים את תפקידם, אינם בבחינת נדחים, מה-שאין-כן האדם שעובר על רצון הקב"ה, שעל-ידי-זה נעשה הענין דנדח כנ"ל.
ומכל-מקום נאמר נדחך לשון יחיד, כי גם כאשר האדם עובר על רצון הקב"ה ונעשה בבחינת נדח, הנה גם אז הוא בבחינת יחיד. וטעם הדבר, כי ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא, שגם בעת החטא נקרא בשם ישראל, מלשון כי שרית עם אלקים, והינו שהוא למעלה מסדר השתלשלות, וכיון שהוא למעלה מסדר השתלשלות, הרי אין בזה מדידות והגבלות דסדר השתלשלות, ולכן גם בירידתו למטה כו' הוא בבחינת אחד, וכמו שכתוב גוי אחד בארץ, שנשמות ישראל, להיותם למעלה מהמדידות דסדר השתלשלות, הנה גם כאשר הם בארץ (על-ידי ירידת הנשמה למטה), הרי הם בבחינת אחד. ויתירה מזה, שאפילו בשעת החטא הם גם כן בבחינת אחד, וכנ"ל שישראל אף-על-פי שחטא, ישראל הוא. ואפילו בחטאים שיש בהם חיוב כרת רחמנא-ליצלן, שענין הכרת הינו שנכרת משרשו ומקורו, הרי ידוע הדיוק בזה שנכרת משרשו ומקורו דוקא, אבל מצד עצמותו הרי הוא תמיד מאוחד, שלכן אומר הקב"ה על כל אחד ואחת מישראל, יהיה מי שיהיה, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר, דכשם שהקב"ה הוא נצחי, כך גם ישראל שהם מעשה ידיו. וזהו מה שכתוב נדחך לשון יחיד, כי גם בעת שהוא נדח רחמנא-ליצלן, הרי הוא בבחינת יחיד.
וכידוע הפירוש במאמר אחד חכם כו' ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, שבכל אחד ואחד מישראל ישנו בחינת אחד. והינו, לא רק בחכם, תם ושאינו יודע לשאול, אלא אפילו ברשע ישנו גם כן בחינת אחד - אחד רשע.
ג) והנה כיון שכל אחד ואחד מישראל, גם בשעת החטא בהיותו נדח רחמנא-ליצלן, יש בו בחינת אחד, הנה מצד ה'אחד' שבו, יקובץ גם הוא, כההבטחה שלא ידח ממנו נדח. וזהו מה שכתוב ושב הוי' אלקיך את שבותך גו' אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך גו', דענין הוי' אלקיך הוא בחינת היחידה שבנפש, בחינת ניצוץ נברא שמקבל מניצוץ בורא (כמו שכתוב ב'עץ חיים'), ומצד בחינת הוי' אלקיך שבכל אחד מישראל (בחינת היחידה), הנה גם כשהוא נדח בקצה השמים, מכל-מקום משם יקבצך ומשם יקחך. וענינו בעבודה הוא ענין התשובה, שעל-ידה מתגלית בחינת היחידה, שלכן אמרו במקום שבעלי-תשובה עומדים, צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, לפי שעל-ידי התשובה מתגלה בחינת היחידה. וזהו שמצינו גבי התשובה דרבי אלעזר בן דורדיא שבכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, והינו, שרבי נתקנא ברבי אלעזר בן דורדיא, דאף שרבי היה הראש והיחיד בדורו בתורה ומצות, מכל-מקום נתקנא ברבי אלעזר בן דורדיא, מצד המעלה שבתשובה, שעל-ידה דוקא באים לגילוי בחינת יחידה.
וביאור הענין, דהנה בתשובה ישנם ב' ענינים. ענין הא' הוא התשובה עצמה, שהיא קבלה טובה על להבא, ובכלל זה היא גם החרטה על העבר, כי מהחרטה על העבר מוכח שהקבלה על להבא היא קבלה אמתית. וענין הב' הוא וידוי דברים שצריך להיות עם התשובה. וטעם הדבר הוא, לפי שבכל דבר ישנו גוף ונפש, וכן הוא גם בקליפה הנעשית מהחטא, שיש בה גוף ונפש. והינו, שמהרצון והחיות שהיה לו בחטא מתהוה נפש הקליפה, וממעשה העבירה מתהוה גוף הקליפה. ולכן גם בביטול הקליפה שנעשה על-ידי התשובה, צריכים להיות שני ענינים. והינו, שעל-ידי החרטה ועקירת הרצון מהחטא נעקרת הנפש של הקליפה, אך בכדי לבטל גם את גוף הקליפה צריך להיות וידוי דברים. וזהו שתקנו לומר אשמנו בגדנו כו' בכל אותיות אל"ף בי"ת, שהוא נוסח השוה לכל נפש מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך, כי על-ידי כ"ב האותיות של הוידוי, הרי הוא מוחה את הגוף דקליפה (וכידוע שכ"ב האותיות עם החילופים ותמורות שלהם כו' הם מקור כל ההתהוות). אמנם, עיקר ענין התשובה הוא עקירת כל הרצונות הזרים שבעולם הזה לגמרי מכל-וכל, ולא יהיה אלא הרצון לה' לבדו, שהוא רצון פשוט ועצמי בעצמות הנפש ממש, בבחינת היחידה שבנפש, ועל-ידי-זה הרי הוא מקבץ את כל הרצונות שלו שנתפזרו ונדחו כנ"ל. כי כל הרצונות הפרטיים, המשכתם היא מהרצון הכללי, ולכן כאשר עוקר את רצונו הכללי מהרע, אזי במילא מתקבצים גם הרצונות הפרטיים. ועל-ידי-זה מתבטלת גם הקליפה שנעשית על-ידי החטא, ועד שאפילו בחטא כזה שעליו אמרו איזהו מעות שלא יוכל לתקון, זה שבא כו' והוליד כו', הרי אין לך דבר העומד בפני התשובה (דקאי גם על חטא כזה, כמרומז בתניא), וכמעשה הידוע בבעל-תשובה אחד שצעק בכל נפשו כו' ומתו פתאום באותו הרגע כל הממזרים הנולדים מעונו כו', כי על-ידי-זה שעוקר את רצונו מהרע, אזי מתבטלת הקליפה שנעשתה על-ידי החטא, וכל רצונותיו שנתפזרו ונדחו רחמנא-ליצלן בקליפות, חוזרים לקדושה.
וזהו גם מה שכללות ענין קיבוץ הרצונות הוא בתפלה, דשעת צלותא שעת קרבא, ועיקר התפלה הוא קריאת-שמע, ועיקר קריאת-שמע הוא פרשה ראשונה, ובפרט פסוק ראשון, שמע ישראל. והענין בזה, דהנה פירוש שמע, הוא ענין קיבוץ ואסיפה, כמו וישמע שאול את העם, והינו שמקבץ ואוסף את כל הרצונות שלו שנתפזרו במקום הקליפות, שזהו ענין שמע שם ע', ע' הוא השורש של ע' אומות העולם, וענין שמע הוא קיבוץ ואסיפת הרצונות שנתפזרו בבחינת ע', בעניני אומות העולם כו'. והכח לאסיפת הרצונות (שמע) הוא ישראל, דישראל הוא אותיות 'לי ראש', שהוא ענין ה'יחידה' שבנפש, שמצד בחינה זו הוא מקבץ את כל רצונותיו כנ"ל בארוכה. וזהו מה שהעבודה דקריאת-שמע הוא ענין המסירת-נפש, למסור נפשו באחד, כידוע שמסירת-נפש הוא ענין גילוי ה'יחידה', ומצד גילוי ה'יחידה' נעשה אסיפת הרצונות, שמע.
ד) והנה ענין ה'יחידה' שבנפש, שממנה באה עקירת הרצון שעוקר את כל רצונו מהרע ואינו רוצה בשום דבר - רק באלקות, ישנה תמיד בשלמות בכל אחד ואחד מישראל, וכמאמר אדמו"ר הזקן שמע ישראל - א איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין נפרד חס-ושלום פון אלקות. וכיון שענין התשובה הוא מצד בחינת היחידה שבנפש שהיא בשלמות בכל אחד ואחד מישראל (כנ"ל), לכן אפשר להיות תשובה גם בשעתא חדא וברגעא חדא (בשעה אחת), היינו שגם ברגעא חדא, הנה כשישנה בזה שעתא חדא, כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר איין קער, אזי הוא קונה עולמו כו'. וענין זה הוא גם בהלכה, שהמקדש את האשה על-מנת שאני צדיק גמור, אין שום נפקא-מינה במעמדו ומצבו העבר, וכאשר הרהר בתשובה הרי היא מקודשת בודאי.
אמנם, במשך כל השנה הרי זה יכול להיות בהעלם, שאינו ניכר. אך בחודש אלול, שאז נמצא המלך בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, והינו שגם אלו שנמצאים בשדה, בחינת איש שדה, מאיר להם הארת פנימיות רצונו יתברך, הנה מצד גילוי פנימיות הרצון של הקב"ה שמאיר בחודש אלול, מתגלה גם פנימיות הרצון שבישראל, שפנימיות רצונו הוא להיות מאוחד בו יתברך, וכנ"ל שאיש ישראל אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד חס-ושלום מאלקות. וזהו גם כן ענין התקיעות שבחודש אלול, שבכל יום ויום שבחודש אלול, לא רק בראש-חודש, אלא גם בכל ימי החודש (מלבד שבת, וכן ערב ראש-השנה מצד טעמים צדדיים), תוקעים בשופר, שענין התקיעות הוא כמו שכתב הרמב"ם עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם כו', והינו שתקיעת שופר מעוררת גם את הישנים והנרדמים, ואופן ההתעוררות הוא כמו שכתוב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, והינו שאין צריך להתבוננות וכו', אלא שנחרד ונתעורר מעצמו. והינו, שמצד גילוי פנימיות רצונו יתברך שמאיר בחודש אלול, נתעורר פנימיות הרצון שבכל אחד מישראל לשוב בתשובה, שתהיה אצלו עקירת הרצון מהרע, ולא ירצה בשום דבר רק באלקות, ועל-ידי-זה יהיה קיבוץ ואסיפת כל הרצונות כו', שיחזרו לקדושה.
ה) והנה ידוע המאמר ישראל מתקשרין באורייתא, ואורייתא בקודשא-בריך-הוא. ומזה מובן שכשם שישנו ענין הקיבוץ בישראל, כמו כן ישנו ענין הקיבוץ גם באורייתא וקודשא-בריך-הוא. וביאור ענין הקיבוץ באורייתא, יובן על-פי מאמר רבותינו ז"ל במחשכים הושיבני - זה תלמוד בבלי, והינו לפי שהלימוד בתלמוד בבלי הוא באופן של פלפול, כי מצד פיזור ופירוד ההלכות, אי-אפשר למצוא הלכה ברורה, רק על-ידי פלפול דוקא. והינו שהלכה אחת נתפזרה בהרבה מקומות, עד שמצד מהלך המחשבה של המקשה, ישנן קושיות וסתירות ממקום אחד למקום שני באותה ההלכה, שלכן מקשה ורמינהו, וצריך להיות קיבוץ ההלכה על-ידי פלפול הקושיות וכ"ד פירוקי עד שיברר את ההלכה לאמתתה. והנה כשם שנתבאר לעיל שקיבוץ הרצונות בישראל הוא מצד בחינת יחידה, הנה כמו כן גם הקיבוץ בתורה הוא על-ידי-זה ש'ברכו בתורה תחילה', שענין ברכת התורה הוא ההמשכה בתורה מבחינת נותן התורה, שעל-ידי-זה דוקא עומד על אמתית ההלכה. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל והוי' עמו שהלכה כמותו, שבכדי לברר ההלכה לאמתתה צריך להיות הוי' עמו, שהוא ענין ההמשכה מבחינת נותן התורה. והנה, כשם שבשביל הקיבוץ שבישראל ישנו מקום מיוחד בתפלה, שהוא ענין קריאת-שמע, שעל-ידי המסירת-נפש דקריאת-שמע נעשה אסיפת כל הרצונות כנ"ל, כמו כן גם בתורה, ישנו ענין שהוא למעלה מבחינת הפיזור, והוא ענין פנימיות התורה דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת, כמו שנתבאר ב'אגרת הקדש' (ומה שצריך להיות יגיעה גם בפנימיות התורה, הרי זה לפי שנתלבשה באותיות של הבנה והשגה כו'), ועל-ידי פנימיות התורה שהיא למעלה מבחינת הפיזור, ישנו הכח לפעול הקיבוץ גם בגליא דתורה. והנה, אף שהכח לפעול הקיבוץ בגליא דתורה הוא מצד פנימיות התורה, צריך להיות גם ענין ברכו בתורה תחילה, דכמו שבתפלה ישנן ב' בחינות במסירות-נפש, מסירת-נפש שב'מודה אני' ו'הודו להוי'', ומסירת-נפש ב'אחד' שבקריאת-שמע, ועל-ידי המסירת-נפש שבקריאת-שמע נמשך אחר-כך לכל הכחות, שזהו ענין בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ועד גם להלבושים מחשבה דבור ומעשה, שזהו ענין ושננתם גו' ודברת גו' וקשרתם גו', הנה כן גם בענין הקיבוץ שבתורה, שצריכים להיות בזה ב' הענינים, ענין פנימיות התורה, וענין ברכו בתורה תחילה.
וכמו כן ישנו ענין הקיבוץ בקודשא-בריך-הוא, שהוא ענין קיבוץ הניצוצות שנפלו למטה ונתפזרו בריבוי גדול, ולא עוד אלא שעל-ידי מעשה האדם נעשו גם נידחים, וכנ"ל (סעיף ב) שמצד הבריאה עצמה שייך רק ענין הריבוי, אבל לא שייך ענין הנדח, כי גם ענין הריבוי שמצד הבריאה עצמה הוא כפי הכונה שנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, ואדרבה, מצד אחדות הפשוטה ישנו גם ענין הריבוי, אבל על-ידי שהאדם עושה היפך הרצון אזי גורם גם בניצוצות שיהיו נדחים כו'. ואף-על-פי-כן נאמר בכתוב נדחך לשון יחיד, שגם לאחרי שנדחו, הרי הם בבחינת יחיד, שהם קשורים בעצמותו יתברך, כי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו. והנה, קיבוץ הניצוצות (ענין הקיבוץ בקודשא-בריך-הוא) נעשה על-ידי קיבוץ הרצונות (בישראל), דכיון שדוקא על-ידי מעשה האדם נעשים הניצוצות בבחינת נדח, לכן דוקא על-ידי מעשה האדם בתשובה וקיבוץ רצונותיו, נעשה גם קיבוץ הניצוצות. וזהו שפרש רש"י שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותן, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. הינו, שעל-ידי קיבוץ הרצונות, ענין הגאולה דישראל, נעשה גם קיבוץ הניצוצות, ענין הגאולה דקודשא-בריך-הוא. וזהו גם כן מה שאמרו על מה אבדה הארץ גו', על שלא ברכו בתורה תחילה, דכיון שישראל מתקשרין באורייתא, הרי הקיבוץ דישראל נעשה על-ידי הקיבוץ דתורה, וענין הקיבוץ שבתורה נתבאר לעיל שהוא על-ידי ענין ברכו בתורה תחילה, ולכן דוקא על-ידי שברכו בתורה תחילה ונעשה הקיבוץ בתורה, הנה על-ידי-זה נעשה גם הקיבוץ בישראל, גאולת ישראל, ועל-ידי-זה גם גאולת הקב"ה.
ו) וזהו מה שכתוב ושבת עד הוי' אלקיך גו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך, שהמשך הכתובים הוא שעל-ידי ושבת, ענין התשובה, הנה על-ידי-זה משם יקבצך, וכנ"ל שעל-ידי התשובה נעשה קיבוץ הרצונות, ועל-ידי-זה גם קיבוץ הניצוצות, שכל זה בא על-ידי התשובה דוקא. ובפרטיות יותר, הנה בענין התשובה עצמה נאמרו בכתוב שני ענינים. ושבת, ושב הוי' אלקיך. והינו, שתחילה צריך להיות ושבת, עבודת האדם, ואחר-כך ושב הוי' אלקיך, שהוא ענין התשובה מלמעלה. וכמאמר רבותינו ז"ל הבא לטהר מסיעין אותו, ומבאר כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' שהדיוק בזה הוא בא לטהר, שגם כאשר עדין לא עשה מאומה אלא רק בא לטהר, הנה כבר מסיעין אותו. ואף שהעיקר הוא הסיוע מלמעלה, ומובן שעבודת המטה, ובפרט כאשר רק בא לטהר, אינה בערך כלל להסיוע שמלמעלה, מכל-מקום נאמר בכתוב ושבת, שנחשב כאילו כל הענין היה מצד עבודתו, ולכן יש בזה המעלה שאדם רוצה בקב שלו כו'. ועל-ידי התשובה הרי הוא גורם קיבוץ הרצונות וכו', שהוא ענין משם יקבצך כמו שהוא על-פי פנימיות התורה, ועל-ידי-זה יקוים הכתוב גם כפשוטו, שהקב"ה יקבץ את כל אחד ואחד מישראל, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.