כחה של דמעה – תקיעות שופר
כחה של דמעה – תקיעות שופר
סיפור ד': בספר "אדרבה" מביא את המאמר הבא, ולגודל חשיבותו אביאו לכבוד הקוראים, ויהי רצון מקמי שמיא, שיביא תועלת ומדות טובות לאחינו בני ישראל.
"באחת מן הדרשות שנשא רבי שבתי יודלביץ זצ"ל מגיד המישרים, הוא עמד ואמר את הדברים הבאים, המובאים בספר "דרשות המגיד". בראש השנה, עומדים כל קהל עדת ישראל בבתי הכנסת, ומקפידים לשמוע "מאה תקיעות" בשופר, הידורים על גבי הידורים מהדרים ישראל קדושים במצוה זו, ונזהרים ונחרדים פן תחסר, חלילה, תקיעה אחת ממנין אותן מאה תקיעות, שכן אז – מי יודע מה עלול לקרות! והנה, מדאוריתא, מצד עיקר הדין די היה בשלושים תקיעות לכל היותר, מדוע, אפוא, נתקנה התקנה להוסיף עד מאה תקיעות? תשובה לכך מובאת בתוספות במסכת ראש השנה (ל"ג:) בשם הערוך, אשר כתב כי הטעם למנהג זה של "מאה תקיעות" – הינו כנגד מאה פעיות, מאה יבבות שיבבה אם סיסרא כאשר בושש לבוא אחר שנהרג במלחמתו עם ישראל, יבבות המתוארות בפסוק (שופטים ה', כ"ח), "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶמְרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו".
הרי מאחר שאם סיסרא יבבה מדאגתה לבנה אשר נפל במלחמתו כנגד ישראל, מאחר שמעיניה זלגו להן דמעות על מחמל עינה, הרי שצריכים אנו להעמיד מליצי ישר כנגד אותן יבבות, כנגד אותן דמעות, ואת זאת אנו עושים על ידי מאה התקיעות שתוקעים אנו בשופר בראש השנה!
הבה נתבונן איפוא, באותה מלחמה אליה יצא סיסרא ובה מצא את מותו, וננסה לעמוד על טיבן של אותן מאה יבבות שיבבה אמו ועל סוד כוחן הגדול.
ובכן סיסרא הגבור, סיסרא האמיץ – היה בעל כח עצום ובלתי נתן לתאור. המדרש מספר (ילקוט שופטים רמז מ"ג) כי בן שלשים היה, וכבר אז כבש את כל העולם בכוחו, כאשר את החומות הבצורות אשר הקיפו את המדינות בהן לחם – היה מפיל בקולו! כלל לא משנה אם היתה החומה עבה או דקה, אם היתה בצורה או רעועה, סיסרא היה נעמד מול החומה, מרעים בקולו החזק והחומה היתה קורסת ונופלת תחתיה!
עוד אמרו שם חז"ל, כי כאשר היה סיסרא יורד לרחוץ בנחל הקישון היה מעלה בזקנו כמות של דגים המספקת לסעודתם של כמה וכמה אנשים... כה חזק היה, כה גבור, כה גדול – עד שבזקנו העבות היו נתפסים ועולים הדגים מן הנחל... וכאשר היה מרעים בקולו על חית השדה – לא היתה מוצאת עוז בנפשה למוש ממקומה, רק עומדת על עמדה עד אשר נגש אליה ותפסה... הוא לא היה צריך לצאת לציד... הוא פשוט היה יוצא לשדה, רואה חיה עוברת במרוצה, נותן עליה קולו – והיא עומדת וממתינה עד אשר יגש אליה ויקחנה...
באופן כללי ניתן לומר, כי לסיסרא לא היתה כל בעיה לכלכל את צבאו האדיר... די היה בכך שירד אל הנחל וידוג דגים בזקנו, יעמוד בשדה ויצוד חיות בקולו, וכבר ניתן לספק את צרכיו של צבא שלם... אכן באותה מלחמה כנגד ישראל – לא הסתמך סיסרא על כוחו האדיר בלבד... בפסוקים מבואר (שופטים ד', י"ג') כי סיסרא יצא למלחמה ועמו תשע מאות רכב ברזל – תשע מאות טנקים, וחז"ל מוסיפים במדרש (שם) כי ארבעים אלף ראשי גיסות נלוו אליו! ארבעים אלף מפקדים – אשר תחת פקודו של כל אחד מהם נתון גיס שלם! איזה צבא אדיר! מיליוני חיילים, מאות טנקים, נורא ואיום!
אם ברצוננו להבין את משמעות כוחו האישי והצבאי של סיסרא – די בכך שנתבונן במה שאמרו חז"ל על הפסוק "מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רְכְבּוֹ לָבוֹא" – בא שש, שדרכו היתה לבוא בשלוש שעות או בארבע, וכעת משהגיעה השעה השישית ועדיין לא בא – החלה אמו ליבב... מלחמותיו של סיסרא היו קצרות... שלש שעות... ארבע שעות... משהגיעה השעה הששית החלה אמו כבר לדאוג! היא היתה רגילה שחוזר מהמלחמה לאחר שלש או ארבע שעות – וכעת כבר עברו שש שעות! די בכך כדי ללמדנו על עצמתם האדירה של סיסרא ומחנהו...
ומי עמד כנגדם ? מי הוא אשר ההין לעמוד מול מחנה אדיר שכזה, של תשע מאות טנקים, מיליוני חיילים, ובראשם גבור מלחמה בעל כח אדיר ובלתי נתפס?
ובכן, היה זה ברק בן אבינועם מקדש נפתלי, אשר יצא על פי הוראתה של דבורה הנביאה – ועמו עשרת אלפים איש מבני נפתלי ובני זבולון, כאשר בראש המחנה צועדת דבורה בכבודה ובעצמה... כנגד תשע מאות טנקים ומיליוני חיילים – יוצא ברק למלחמה כשעמו עשרת אלפי איש הולכי רגלי, וכנגד סיסרא הגבור הנורא המפיל חומות בקולו, ושולה דגים בזקנו – צועדת דבורה הנביאה... האם בדרך הטבע היה לברק ודבורה סיכוי כל שהוא, ולו הקלוש ביותר, לנצח במלחמה ? ודאי לא? זו היתה מלחמה אבודה מראש!
אלא שבפועל כידוע, נפל הנצחון בחלקו של ברק ועשרת אלפי חייליו... הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא, היתה זו מלחמה שהתנהלה משמים שכן בדרך הטבע לא היה כל ספק מי עתיד לנצח, וכאשר מתנהלת המלחמה משמים אין כל משמעות לרכב ולפרשים, לעוצמה ולגבורים... צבא סיסרא נפל איפוא, כולו בחרב לפני ברק וקומץ חייליו, וסיסרא עצמו ברח כל עוד נפשו בו וסופו שנפל שדוד לפני יעל אשת חבר הקיני, אשר השקתו חלב והרגתו בשנתו... זה היה סופו של הגבור העצום הזה וצבאו הכביר...
כעת, לאחר הנצחון המזהיר, הנצחון השמימי – פתחה דבורה הנביאה ואמרה שירה, שירה ארוכה ונפלאה, כאשר אחד הפסוקים האחרונים הנו הפסוק אותו הבאנו לעיל: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶמְרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו", פסוק בו מתוארות היבבות אשר כנגדן מקפידים אנו על מאה תקיעות בכל שנה בראש השנה.
והנה, נעצור רגע ונתבונן: האם היתה כאן מלחמה הוגנת? האם סיסרא יצא להגן על מולדתו מפני צר הצורר עליה ומבקש לכבשה ? לא ולא! סיסרא בקש להשמיד את הכל ולעקור את ישראל! ואמנם, לולי ה' שהיה לנו ונלחם את מלחמתנו – היה עולה זממו בידו, שכן בדרך הטבע לא היה כל סיכוי לעמוד כנגד צבאו האדיר!
ומעתה, נשאלת שאלה עצומה: למי איכפת בכלל מדמעותיה של אם סיסרא, אמו של הרשע המרושע הזה אשר אסר מלחמה כנגד ישראל וביקש להשמיד ולהרוג? בנה המושחת נלחם בישראל – ומצא במלחמה את מותו, והיא מיבבת... את מי זה מענין? כן מיבבת, לא מיבבת, מה זה נוגע אלינו?
אכן אנו רואים כי אין הדבר כן! אנו רואים שעמד מלאך וספר כל יבבה ויבבה: היא יבבה והוא רשם: "פעם אחת!", יבבה שוב "פעם שניה!", וכן הלאה, עד שהגיע למאה יבבות – ונרשם מנין זה לפני הקב"ה, ואפילו היום עדין צריכים אנו להעמיד זכיות כנגד אותן יבבות אשר נגרמו בעטים של ישראל – מאה תקיעות כנגד מאה יבבות! איזה רושם נורא עשו אותן בכיות לפני הקב"ה! נורא ואיום להתבונן עד היכן מגיע כוחן של בכיות, כחן של יבבות!
ואלו יבבות היו כאן? האם היו הן יבבות טהורות הנובעות מלב חם של אמא יהודיה ? ההיפך הגמור! היא היתה גויה, ולא סתם גויה – אלא כזו אשר בודאי לא נמנתה על חסידי אומות העולם ... יבבותיה היו כולן יבבות של שחיתות! במקום ליבב ולרחם על בנות ישראל המעונות, במקום לחוס ולבכות על בחורי חמד אשר נשפך דמם כמים על ידי בנה האכזר מבלי שימצא כל עול בכפם – היא מיללת ומיבבת על בנה המאחר לשוב... אולם אף על פי כן ולמרות כל זאת – כוחן של יבבות אלו היה כה עז, עד שהן מהוות סכנה לכלל ישראל, ויש לנו לתקוע מאה תקיעות בכל שנה בכדי לבטל את השפעתן וכוחן!..
********
צאו וראו מה גדול הוא כוחה של דמעה, וכמה חשובה היא לפני ה'. ואם כך באם סיסרא, אשר כל יבבותיה כולן שחיתות, כמה יש להזהר מדמעה של אדם מישראל!
לא פעם עומד אדם ומצער את חברו בפגעו בו ברבים, ואלו הפגוע בוש להראות לעיני כל חבריו את עלבונו, ולכן הוא ממלא פיו צחוק על הבדיחה שנאמרה על חשבונו, אלא שבלילה, בשעה שהוא עולה על מטתו, הפגיעה צפה ועולה, ובאין אדם רואהו, במסתרים תבכה נפשו...
ואפילו הוא עצמו סבור, שאין איש רואה את דמעותיו, אולם אין הדבר כן! בשמים יושבים וסופרים כל דמעה הזולגת מעינו, ועל הכל בא האלקים בחשבון! [עד כאן המאמר מספר "אדרבה"].
ובס"ד אפשר לומר שזה כוונת הגמרא במסכת בבא מציעא נ"ט. שאומרת: "אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש". והיינו חושבים שהגמרא מדברת רק אל האדם עצמו, שעליו לדעת ששערי הדמעות שלו, לא ננעלו, אבל לא כן הוא, כי בגמרא לפני כן כתוב: "אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה", ורש"י מפרש: "אונאתה - קרובה לבא, פורענות אונאתה ממהר לבא". לומדים אנו מזה, איך עלינו להזהר מהדמעות של השני, כי קרובה פורענותם לבוא על הבני אדם אשר ציערו אותם.
********
********
"בפרשת אחרי י"ח ה' כתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וְחַי בָּהֶם, אֲנִי הויה".
סיפור ה': מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל. בשכונה שייסד, הלא היא שכונת "בתי ורנר" בסמוך לשכונת "מאה שערים", התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר, מאה ושש עשרה שנים. והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה. הישישה כבר היתה חלושה ביותר. כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום. מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום! שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: 104 שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום ?! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!
שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן. הרופא אוסר עליה את הצום. היא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל. מצד שני, היא מתנגדת, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא. ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דווקא זה יזיק לה. הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר 104 תעניות של יום כיפורים, כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה !...
אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה: האשה היתה לא רק ישישה וחלושה, אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה, ולא הבחינה אף בין אור לחושך, שלח לומר לה: יהי כדברייך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך. נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך. ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקריאה: "לשנה הבאה בירושלים", כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ...
הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה, מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים. הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב...
כזו הייתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמו להחיותה.
********
********
סיפור ו': השב תשיבם (כב, א). מובא בספר "חיים שיש בהם": מעשה ביהודי אחד, מאנשי לודז', מקום כהונתו של רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שטייל ברחובות העיר, ומצא ארנק מלא כסף.
כשבא לביתו, פתח ומצא בארנק סכום של אלף רובל. למחרת בבקר, קרא היהודי בעתון, מודעה מאחד הפריצים, שאבד לו ארנק ובתוכו מעות, ומי שמצאו ויחזירו, יקבל מאה רובל בשכרו.
ללא היסוסים ולא חשבונות עשה היהודי את דרכו לבית הפריץ, והחזירו לו. שמח הפריץ כי אבדתו הוחזרה לו, נטל את הארנק מיד היהודי, מנה את המעות שבתוכו, פניו מעידים בו כמאה עדים, כולו חימה. כך היא דרכו של גוי, חשב היהודי לתומו, פיו ידבר שקרים, הבטיח להעניק מאה רובל וכבר התחרט.
אבל המעשה לא הסתיים בכך, הפריץ החל צעק צעקות קללות חירופים וגידופים, גנב, כולכם גנבים! שני אלפים רובל היו לי בארנק, ואתה לא החזרת לי כי אם אלף! רעדה אחזתו ליהודי דנן אשר רצה לקיים מצות השבת אבידה, ולבסוף מעלילים עליו עלילת שוא. התחיל לדבר תחנונים, ושהוא מוחל על המאה רובל שהובטחו למוצא הארנק, ובלבד לא יעליל עליו כזאת, אולם דברי היהודי נפלו על אזנים אטומות. הפריץ מסר את דינו לערכאות.
נחפז האיש אל בית הרב מרא דאתרא, וסיפר לו את כל הסיפור, הקשיב הרב לדברי היהודי, והרגיש כי אמת בפיו בארנק שמצא לא היו כי אם אלף רובל ותו לא. פנה אליו והוכיחו: דע לך, כי צרה זו באה עליך, משום שבשעת קיום מצות השבת אבידה, היתה לך מחשבה זרה, לקבל שכר של מאה רובל, היה לך לקיים את המצוה – אפילו אבידתו של גוי שלא על מנת לקבל פרס. עתה אם יש לך פרקליט המייצג אותך, אבקש שיואיל לבוא לביתי, להתייעץ מה לטעון בבית המשפט. יום הדין מגיע, הפריץ "מוכר" את סיפורו בפני השופטים. התובע האשים את היהודי, ולעומתו, הסנגור הצדיקו.
בין הדברים פנה הסנגור אל הפריץ, ושואלו: האם כבודו מוכן להשבע, שאבד שני אלפי רובל! קפץ הפריץ ונשבע. שופטים נכבדים, פנה אליהם הסניגור – שבועתו של הפריץ במקומה עומדת, ואי אפשר כלל לפקפק בה, אבל היא מעידה, כלאחר יד, שהאבידה שמצא היהודי, אינה של הפריץ, מי שמחזיר אבידה – חזקתו כשר. רמאים וגנבים, אינם מחזירים אבידה. אם היהודי לא מצא אלא אלף רובל, הרי זוהי אבידה אחרת לגמרי, לא אבידתו של הפריץ, אני דורש להחזיר את האבידה, למי שמצאה"...
הפריץ עומד בפנים זעופות, השופטים ידעו כי שבועתו שבועת שוא, אבל כיצד יאשימוהו? משום כך התקבלה טענת הסניגור פה אחד, ופסק הדין יצא כי אלף הרובל שייכים ליהודי. זו תורה וזו חכמה.
********
********
סיפור ז': רב צעיר, חסיד חב"ד, נסע פעם מקנדה לניו יורק. הוא שב מחתונה, וציפתה לו נסיעת לילה ארוכה. אחרי כמה שעות נהיגה הרגיש החב"דניק שהוא עייף מאוד וחייב לעצור לנוח. ירד מהכביש המהיר ביציאה הראשונה והחל לחפש מלון. הוא נוסע ונוסע, ואין שום מלון באופק. רק אחרי חצי שעה של נסיעה מצא סוף סוף שלט "מוטל".
הוא נכנס לקבלה. יושבת שם פקידה מנומנמת ואומרת לו: "אני מצטערת, אין לנו חדרים פנויים". "תגידי לי היכן יש מלון נוסף, כי איני מסוגל לנהוג עוד, ואני חייב לישון כמה שעות", מבקש החסיד. "האמת היא שבכל האזור אין שום מלונות", עונה הפקידה ומסתירה פיהוק, "אבל יש בית אבות כמה קילומטרים מכאן, ושם משכירים לפעמים חדר פנוי".
הרב הצעיר מגיע לאותו בית אבות, והבחור הנחמד בקבלה אומר לו שבדיוק היום התפנה חדר ונותן לו מפתח. החב"דניק מעדיף שלא לחשוב מה פירוש חדר שהתפנה בבית אבות, ופשוט הולך לישון כמה שעות. בבוקר הוא מתפלל ועומד לצאת לדרך. כשהוא כבר עומד ליד הרכב, הוא חושב לעצמו: "אם הגעתי עד לכאן בהשגחה פרטית, כנראה יש לי כאן שליחות". הוא חוזר פנימה ושואל את הפקיד: "האם יש כאן יהודים"? "מעניין שאתה שואל", משיב הפקיד, "היה לנו כאן רק יהודי אחד, והוא היה גר בחדר שישנת בו. הוא נפטר אתמול, ואנחנו מחכים לכומר שיבוא לקחת אותו לקבורה". "ודאי אתה מתכוון לומר שאתם מחכים לרב", תיקן אותו החב"דניק. "לא. אנחנו מחכים לכומר, כמו תמיד", התעקש הפקיד. הרב נבהל והחל להסביר לפקיד על חשיבות הקבורה
בשלב מסוים הפקיד השתכנע ואמר: "אתה יודע מה? אתה רב? אני אקח את הפרטים שלך ואוציא לך תעודת פטירה, ותיקח אתך את הנפטר". החב"דניק שלנו נדהם לרגע מהרעיון, אבל כשהתעשת הבין שלצורך זה נשלח לשם, ומיד הסכים. ואכן אחרי כחצי שעה יצא לדרך עם מטען קצת חריג, הוא נסע מיד לקהילה היהודית הקרובה, והחל להסביר למזכיר הקהילה את העניין, אך המזכיר אמר לו: "הרב אינו כאן. תחזור מחר".
כשראה שלא מכאן תבוא הישועה, נסע לעוד קהילה, וביקש את עזרת הרב בארגון הקבורה. רב הקהילה התפעל מאוד מההשגחה הפרטית – איך הגיע בדיוק בזמן להביא יהודי לקבורה יהודית, וסיפר לו שבבית הקברות שלהם יש חלקה מיוחדת שמישהו תרם בעבור יהודים גלמודים ובודדים שיוכלו להיקבר שם ללא תשלום.
שני הרבנים הולכים להכין את הנפטר לטהרה. ופתאום רב הקהילה צועק: "לא יאומן!" ומיד ממשיך ומספר: "היהודי הזה היה חבר בקהילה שלנו, ולפני כחמש שנים הוא נעלם, וכולנו חיפשנו אותו ואף פנינו למשטרה, אך לא מצאנו אותו. ותראה באיזו השגחה פרטית הוא חזר להיקבר בדיוק כאן, בבית הקברות הקהילתי שלנו. אך מה שיותר מדהים הוא שחמש שנים לפני שהוא נעלם, היהודי הזה הוא שתרם את החלקה המיוחדת לאנשים גלמודים כאן בבית הקברות".
********
סיכום: אנחנו כולנו שייכים לבורא העולם, ואנחנו כן מאמינים בו ועובדים אותו בכל לבבנו, ואפילו שיש זמנים שאנחנו לא מרגישים את העבודת ה' בכל חוזקה, גם אז אנחנו קשורים לבורא העולם בקשר בל ינותק, ולכן כולנו כן נקראים 'עובדי ה' – עבדי ה' באמת'. לכן בס"ד אנחנו קוראים לדפים הללו בשם "כלנו יודעי שמך", כדי להודיע לכל באי עולם, על הטעות והשקר הנורא שהיצר מנסה לפתותינו שנחשוב שאנחנו לא "יודעי שמך", ואילו אנחנו נצעק ונאמר לעצמינו ולסביבותינו שאנחנו שייכים לקבוצת "כלנו כן יודעי שמך", אנחנו כלנו עבדי ה', כל אחד בדרגא וברמה שלו, אבל המכנה המשותף לכלנו הוא, ש"כלנו יודעי שמך". והיינו צריכים לכתוב את שם החוברת ככה: "כלנו יודעי שמך!!!" עם סימני קריאה מרובים, כדי להדגיש את הוודאות והבהירות אשר השם הזה מסמל עבורנו, ושאין פה שום ספקות או אי וודאות ויאושים, ורק מפני שבכותרות ושמות של ספרים לא כותבים סימני קריאה, לכן לא נכתוב את זה, אבל לעצמנו אנו נשנן ונחזור ונשנן את האמת היחידה והבלעדית, בעוז בשמחה ובגאווה דקדושה, שאנו כמובן שייכים לקבוצה הנבחרת של בורא העולם הנקראת "אנחנו - כלנו יודעי שמך!!!"
