קצת מדיני סליחות - ר"ה - תקיעת שופר - תשובה

עיקר אמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר דוקא

א. כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תשובה הל"ד) ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום', והמבואר מדבריו שעיקר תקנת אמירת סליחות היינו לאמרם קודם אשמורת הבוקר", וכ"ה לשון השו"ע נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות', ומכאן תוכחת מגולה לאשר נפרץ מאד בדור האחרון שמאחרים הסליחות עד חצות

א. ובביאור הדברים בזה נראה דהנה ז"ל הרמב"ם, "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם וכו', לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה וכו', ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום" עכ"ל.

והנה צ"ב במש"כ הר"מ דלעולם יראה עצמו כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב, וכן את כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב, דהוא דבר שכמעט ואינו בנמצא שיהיה בדיוק רב חציו מצוות וחציו עבירות, ואיך שייך לדרוש שיצייר אדם לעצמו דבר כזה, ועל כרחך צריך לומר דלא מיירי הר"מ בחשבון המצוות והעבירות, כי אם בנטיית לבו לטוב ולרע, ור"ל שכל שבנטיית לבו הוא נמשך לקיום מצוות יותר מלעבירות ה"ה זכאי, וכל שלהיפך ה"ה חייב, ובאם נמשך לבו לשניהם באופן שוה והיינו שפעמים נמשך לבו לטוב ופעמים להיפך באופן שוה ה"ה חציו זכאי וחציו חייב, ולזה בעינן שיתאמץ בימים אלו יותר מרגילותו שבזה מכריע את מהותו באותה שעה שמתאמץ יותר לעשיית מצוות מאשר להיפך.

וזהו שכתב הרמב"ם דלפיכך נהגו כולם לקום בלילה דייקא, ולפי שאם יאמר סליחות ביום עדיין אין בזה שינוי במהותו, ורק כשקם בלילה שמתאמץ בזה שלא כהרגלו לקום ממיטתו בזמן שינה, אזי מראה בזה על שינוי מהותו. ומן האמור נלמד שעיקר המכוון באמירת הסליחות אינו באמירתן, כי אם בכך שמתאמץ לקום ממיטתו באשמורת הבוקר ומכניע את יצרו, ובאופן דנמצא שאם אינו משנה מרגילותו של כל השנה הרי הוא נאחז בהטפל והניח את העיקר.

היום ואוי לאותה בושה שמעולם לא היתה כזאת בישראל והרי הם מחטיאים בזה לעיקר המטרה שבאמירת הסליחותי.

המנהג באמידת סליחות ביום הראשון

ב. מנהג הרבה מקומות לומר סליחות ביום הראשון במוצאי שבת אחר חצותי, ואולם מנהגינו לאומרם באשמורת הבוקר כבשאר ימים.

אמידת סליחות בלילה קודם חצות

ג. 'אין לומר קודם חצות לילה שום סליחות ולא שלש עשרה מדות בשום פנים לעולם חוץ מביום הכיפורים' [מ"ב תקס"ה סקי"ב]. ובספר משמרת שלום כתב ליישב מנהג האומרים סליחות לפני חצות הלילה, על פי מה שכתב התניא בסידורו שזמן אמירת תיקון חצות הוא מראש אשמורה התיכונה, והנה אף לדבריו אין היתר אלא עכ"פ לומר סליחות באשמורה התיכונה".

ברכות התורה וברכת על נט"י קודם הסליחות

ד. הקם משינתו לאמירת הסליחות צריך לברך ברכות התורה קודם הסליחות,

ב. ובדרכי חיים ושלום תרצ"ו שהגה"ק ממונקאטש הנהיג בבית מדרשו שלא לקיים מנין לסליחות אחר השעה שבע בבוקר.

ג. וכפה"נ שהמקור למנהג זה הוא בלקט יושר [הנהגות התרומה"ד שנכתבו ע"י תלמידו] וז"ל, "עומדין ביום ראשון משום שהוא סמוך לשבת ונהג כל אדם ללמוד בשבת וכו' משום דאין לאדם עסקים וגם יש לו פנאי ללמוד, והביא משל כשבאו ישראל לארץ ישראל רוצה תורה לחגור שק משום שכשהיו ישראל במדבר היו פנויים ממלאכה והיו לומדים תורה אבל עתה כל אחד ואחד הולך לכרמו ואינם לומדים תורה וכו', לכך טוב להתחיל ביום ראשון כי העם שמחים מחמת מצוות התורה שהם לומדים בשבת וגם מחמת עונג שבת ואמרינן אין השכינה שורה לא מחמת עצלות ולא מחמת עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה לכך טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה" עכ"ל.

ד. ואמנם במניין המיועד לחולים וזקנים שפיר יש להקל אף ביותר מזה, ולסמוך עמש"כ בשו"ת אגרו"מ או"ח ח"ב סי' ק"ה, שבשעת הדחק שאם לא יאמרו סליחות יתבטלו לגמרי מאמירת סליחות [וכגון חולים וזקנים שאין באפשרותם לחכות] אזי יש להתיר, ולסמוך על כך שכל הקפידא שלא לומר בתחילת הלילה היינו משום שאז רק ליכא להבטחת הקב"ה שהאומר י"ג מדות לא תשוב תפילתו ריקם, אבל מ"מ לא גרע זה מסתם תפילה וכשאומרה בציבור בביהכ"נ שפיר הוי עת רצון.

ויאמר אחר הברכה יברכך וכו' ומשנת אלו דברים שאין להם שיעור, כנהוג. ושוב לא יחזור ויברך ברכות התורה קודם התפילה. וכן בשעת הנטילה מברך על נט"י אע"פ שהוא קודם היום, וכשיאיר היום יחזור ויטול ידיו ג"פ לסירוגין בלא ברכה".

התעטפות הש"ץ בטלית

ה. הש"ץ צריך להתעטף בטלית משום כבוד הציבור וכן משום אמירת י"ג מידות שצריך לאומרם בעטיפה, ולפי שבלילה יש ספק אם לברך על הטלית וכדין כל כסות יום בלילה, על כן לא יתעטף בטלית שלו ואף לא בטלית של הקהל, רק יטול טלית שאולה מחבירו ויכוין שנוטלו ע"מ שלא לקנותו ולא יברך, ואם אין לו אלא טלית שלו יתעטף בה בלא ברכה וכשיאור היום ימשמש ויברך'.

שכח יעלה ויבא בברכת המזון שבד"ה

ו. בכל יו"ט אם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז והתחיל כבר ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש [שו"ע קפ"ח ס"ו], ואולם ביו"ט של ר"ה נחלקו הפוסקים - דדעת המג"א שם סק"ז שאין מחזירין אותו, ואולם בא"ר שם פליג עליה וסבירא ליה דאף ביו"ט של ר"ה מחזירין אותו', ובמ"ב שם סקי"ט הביא פלוגתתם ולא

.ה. מ"ב סי' ו' סקי"א.

ו. מ"ב תקפ"א סק"ו.

ז. וסברת המג"א מבוארת שם בתו"ד, דהנה קיי"ל בר"ח שהשוכח יעלה ויבא בבהמ"ז אין מחזירין אותו, ולפי שאין חיוב סעודה בר"ח ועל כן אף ההזכרה של ר"ח לא נתקנה כחובה, והכי נמי דכוותה י"ל גבי ר"ה שהרי לשיטת כמה ראשונים איכא מצוה להתענות בר"ה, וכיון שאין בה חיוב סעודה הרי הדר דינה להיות כר"ח שאף הזכרת יעלה ויבא שבה אינה חובה, ואף שקיי"ל עיקר להלכה בסי' תקצ"ז דלא כהני ראשונים רק כהראשונים דפליגי וסבירא להו שאסור להתענות בר"ה, מיהו לענין לחזור ולברך הלא קיי"ל בכל דוכתא דספק ברכות להקל משום חומר איסורא דלא תשא, ושוב יש לחוש בזה לשיטת אלו הראשונים הסוברים שמצוה להתענות בר"ה ושליכא חיוב סעודה.

ובא"ר שם הביא דברי המג"א הנ"ל והקשה עליו, שהרי אף לשיטת הראשונים דס"ל שמצוה להתענות בר"ה, מיהו אם אינו מתענה ואכל איזה דבר, שפיר חלה עליו חובת אכילת סעודה, וא"כ אדם זה שאינו מתענה ואכל סעודה הרי סעודה זו שאכל חובה היא עליו, ושוב יש לומר שהזכרת יעלה ויבא בברכת המזון שלו היא חובה ומחזירין אותו.

שתיית קאווע ואכילת מזונות קודם תקיעת שופר

א] טעימה קודם קידושא רבא

הנה בדין טעימה קודם קידושא רבא נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפכ"ט משבת הל"י, וקיי"ל להלכה בשו"ע רפ"ט ס"ב כהרמב"ם שאסור לטעום כלום קודם קידושא רבא, ואולם בשעת הדחק כתב המג"א בסי' רפ"ט סק"ד דכדאי הוא הראב"ד ודעימיה לסמוך עליהם בשעת הדחק".

ב] שתיית מים לפני קידוש

דעת הרמב"ם (שם הל"ה) להתיר שתיית מים לפני קידוש, ואולם שאר ראשונים פליגי עליו ואסרו אפי' שתיית מים וכן קיי"ל להלכה בסי' רפ"ט ס"א.

ג] האם חל חובת קידוש קודם מוסף

הנה בשו"ע רפ"ט ס"א מבואר דמותר לשתות מים קודם התפילה ולפי שעדיין לא חל עליו אז חובת קידוש [שהרי אסור לאכול קודם התפילה], ונחלקו

ח. ויל"ע בזה מדברי השעה"צ בסי' תקפ"ב סק"ד בשם הגאון ר' אבלי פאסוולער שאם טעה בליל ר"ה ולא אמר המלך הקדוש שאין צריך לחזור, וכמו שאם שכח בליל ר"ח יעלה ויבא שאין צריך לחזור ולפי שאין מקדשין את החודש בלילה וה"נ דכוותה, ובשעה"צ שם הק' עליו דזה היה שייך אם היה מתפלל תפילת חול ומשא"כ בזה שמתפלל תפלת יו"ט דממ"נ אינו יוצא ע"כ, והנה כל טענת השעה"צ היינו רק בתפילה שהוא כתרתי דסתרי שמצד אחד אומר האל הקדוש, ומאידך מתפלל תפלת יו"ט, אבל בבהמ"ז לכאו' שפיר יודה להג"ר אבלי שאין ההזכרה מעכבת כיון שאין מקדשין את החודש בלילה. ויל"ע לפי"ז בליל שני של ר"ה כיון דב' הימים של ר"ה הם קדושה אחת ולא שייך בזה הסברא של אין מקדשין את החודש בלילה. ושיו"ר במחזור המפורש מכתב מהגרשז"א שבתחילה ר"ל ג"כ שאם שכח יעלה ויבא בבהמ"ז של ליל ר"ה אינו חוזר ואלא ששוב חזר בו עיי"ש בדבריו ויל"פ בזה הרבה. ולענין הלכה, אנו אין לנו אלא את דברי הרב בסידורו שאם שכח יעלה ויבא בליל ר"ה שפיר חוזר ומברך.

ט. דכשי' הראב"ד כן ס"ל נמי להרז"ה, ולהרשב"א בשו"ת ח"ז תקכ"ט, וכ"ה במאירי פסחים ק"ו ובחי' רבינו דוד ומהר"ם חלאווה שם.

האחרונים כמו"כ האם מותר גם לאכול קודם מוסף בלא קידוש', ושורש השאלה אם כבר חל עליו אז חובת קידוש כיון שעדיין אסור לקבוע סעודה קודם מוסף, והכרעת המג"א השוע"ה והמ"ב בסי' רפ"ו בזה לאיסורא.

ד] לאכול קודם מוסף בלא קידוש בשעת הדחק

בשעת הדחק שחלש ליבו ואין לו דבר לקדש עליו, יכול לסמוך על שי' הראב"ד הנ"ל אות א' דשרי לטעום קודם קידושא רבא, ובצירוף שי' האחרונים הנ"ל אות ג' בהערה דלא חל חובת קידוש קודם מוסף [משנ"ב רפ"ו סק"ט ב' א"ר].

ה] האם חל חובת קידוש קודם קריאה"ת

בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ' כתב דהאיסור אכילה שקודם התפילה נמשך עד אחר סיום ההפטרה, ונפקא לדבריו שעדיין לא חל עליו אז חובת קידוש וכמו קודם התפילה. וכן מתאמרא נמי בשם מרנא הה"ק בעל הדברי חיים. ובספר דברי יחזקאל הביא כעין זה בשם הה"ק השר שלום מבעלזא דמה"ט שרי נמי לטעום קודם תקיעת שופר כי השופר שייך לשחרית וקודם התקיעה עדיין לא נגמרה התפילה ואין עליו חובת קידוש. והנה לפי"ז לא יהא מותר רק לשתות אבל לא לאכול שהרי אסור לאכול קודם שגמר להתפלל וכמבו' ביעב"ץ הנ"ל.

ו] האם חל חובת קידוש קודם תקיעת שופר

בספר מטה אפרים תקפ"ח ס"ב איתא דהטועם קודם תקיע"ש צריך לקדש, וכ"ד הרעק"א (בספר פסקים ותקנות) והחת"ס ביו"ד ס"ז, וכ"כ רביה"ק בדברי יואל או"ח סכ"ט. ואולם דעת כמה אחרונים שקודם תקיע"ש לא חל עדיין חובת קידוש וכנ"ל אות ה', ועיי"ב בהג' אלף למטה סק"ה, ובדע"ת רפ"ו ס"ג.

י. דדעת המג"א ר"ס רפ"ו לאיסורא וכ"ה בשוע"ה ובמ"ב שם, וכ"ד החיי"א (כלל ו' סי"ט) הדה"ח (דיני קידוש) והקיצוש"ע (הל' שבת סי' ע"ז סט"ו), ואולם בדע"ז (סי' פ"ט ד') וכ"ה בבאה"ט (סי' פ"ט סקי"ב) בשם מהרש"ל דקודם מוסף עדיין לא הגיע זמן קידוש, וכ"ד הפרישה שם, ובעיקרי הד"ט או"ח סי"ג הביא כן ג"כ בשם אגרות הרמ"ז ומעיד שכ"ה המנהג בכל א"י ושהמחמיר בזה אינו אלא הדיוט.

ז] אכילה קודם תקיעת שופר

לכתחילה אין לאכול קודם תקיעת שופר ולא התירו אלא טעימה בשעת הדחק, ובזה"ז שירדה חולשה לעולם רבים המקילים בזה, ומ"מ יזהר שלא יאכל מזונות יותר משיעור 'טעימה' שהוא לערך 50 גרם, ואולם מותר לאכול פירות או טשולנ"ט וכיו"ב שאר מאכלים שאינם מיני מזונות.

ח] שתיה קודם תקיעת שופר

מותר לשתות קודם תקיעת שופר", ומהיות טוב שישמע קידוש מאחר ויסמוך על מש"כ בספר ילקוט מעם לועז פ' יתרו דסגי בכך שרק המקדש מקיים קידוש במקום סעודה.

עבודת התשובה בזמן הזה

ח. הקדוש האריז"ל כתב כי תשוב"ה הוא ר"ת ת'ענית ש'ק ו'א'פר ב'כיה ה'ספד, ואולם הוסיף שבדורינו שהדור חלש ואין בכוחנו לסבול כל זאת שפיר יש לקיים בזה נוטריקון ת'ורה ש'בת ו'ידוי ב'רכות ה'ילול", ויש המביאים דבריו בנוסח אחר דהוא ר"ת ת'ורה ש'בת ו'ידוי ב'ושה ה'כנעה טו.

יא. וכמו דמצינו כן לגבי לולב בסי' תרנ"ב שלא התירו אלא טעימה בשעת הדחק, ועיי' בזה במט"א סי' תקפ"ח ובהג' קצה המטה סק"ד שם.

יב. עיי' בשו"ת התעוררות תשובה או"ח שע"ד, ובכה"ח תקפ"ה סקכ"ו, ובשו"ת בצה"ח ח"ד סי' קמ"ז.

יג. עיי' בשו"ת השיב משה סי"ט לענין שתיה לפני נטילת לולב, וכ"ה בערוה"ש תרנ"ב ס"ה, ובשד"ח מע' ר"ה סי' ב' שהמנהג להקל בשתיה קודם תקיע"ש, וכ"ה בקצה המטה סק"ה.

יד. והה"ק רי"צ מראזלא פי' בזה 'הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה', שאות ה' שהיה מורה על הספד נהפך למחול דהיינו הילול שהוא דרך שמחה ומחול, וכן אות ש' שהיה מורה על שק נתחלף בשבת שהוא זמן שמחה וכדאי' בספרי וביום שמחתכם אלו השבתות.

טו. כ"ה בבני יששכר מאמר ד' אות ל"ו, ובשם הרבי ר' זושא מיתאמרא בזה דהוא ר"ת ת'מים תהיה עם ד' אלוקיך, ש'ויתי ד' לנגדי תמיד, ו'אהבת לרעך כמוך, ב'כל דרכיך דעהו, ה'צנע לכת עם ד' אלוקיך.