לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְזָזָקְתָיו וּמִשְׁפָּטָיו... וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךְ (ל, טז)

סיפר הגאון רבי יוסף עדס זצ"ל: בשיעורו של אחד מגדולי ארם צובא השתתף פחח בן תורה וברוך כשרונות שהיה ממעט בעסק ומרבה בישיבה והרבה חכמה ודעת. בית ברוך ילדים היה לו ופרנסם בכבוד ממלאכתו. יום אחד שרתה הברכה במעונו בהולדת תאומים ומאותו זמן פסק לבוא לשיעור. החליט להקדיש זמן רב יותר לעבודתו, כיון שהתרבו צרכי המשפחה.

שלח אליו הרב את בתו עם המיחם של שבת. בחן הפחח, ושאל: "היכן הנזילה?".

"אין כאן נזילה", ענתה. "אבל אורחים רבים בביתנו, ואין די מים חמים לשתיה. שלחני אבא לבקש שתתקין במיחם ברז נוסף, כדי שיספיק לעוד כוסות".

נשא הפחח עיניים תמהות: "אם אין די מים, יש לקנות מיחם גדול יותר, או לרכוש מיחם נוסף, אבל מה תועיל פיה נוספת, האם יתווספו מים על ידה".

"איני יודעת" ענתה, "מוסרת אני את בקשת אבי".

הבין שדברים בגו. קם והלך אל הרב. הסביר, שברז נוסף לא יפתור דבר. יש להגדיל את המיכל.

"גם אני סברתי כך" הפתיעו הרב, "את הברז הנוסף הזמנתי לשיטתך".

"כלומר?" תמה.

"הלא תבין, הפרנסה ממרום, קצובה מראש השנה. אלא מאי, מוטלת עלינו חובת ההשתדלות כדי להמשיכה אלינו. משל למה הדבר דומה, למיחם מלא מים, ויש לפתוח בו ברז שיריקם. סבור אתה שעליך להשתכר יותר? ניחא. מה עליך לעשות? להגדיל את המיכל ולהרבות את המים. כיצד? בתוספת זכויות, בריבוי למוד תורה יקצבו לך פרנסה מרווחת יותר. וכמו ששנינו (בע"ז יט:) שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחים. ואתה, מה עשית, מיעטת בתורה ופתחת ברז נוסף, עוד כמה שעות עבודה...".

וסיפר בענין זה, שאחד מבני ארם צובא השתתף בשיעורו של הרב, שעתיים לאחר תפילת שחרית מידי יום ביומו. לימים פסק מלבוא. התנצל ואמר, שהקונים הרואים שחנותו סגורה בבוקר הולכים אל המתחרים, והוא רואה בעליל שבשבוע האחרון בו פתח חנותו מוקדם, המתה קונים. בקשו הרב: "ערוך חשבון מדוקדק, כמה הרווחת בשבוע זה". ערך את החשבון, והגישו. אמר לו: "שוב לשיעור ופתח מאוחר יותר כפי שנהגת עד כה. גש אלי בשבוע האחרון של השנה ונערוך חשבון מדוקדק, ומה שיחסר בגין הלימוד עד סוף השנה - אני ערב לשלו!"

סבר וקיבל. בטוח היה בברכת הרב, סבר שלא ימעטו הקונים. אך לא כן היה. הקונים התמעטו וכשערך חשבון היה ההפרש רב. דאב לבו, אך הסכם הוא הסכם והגיש את החשבון לרב. חשכו עיני הרב, אבל הסכם הוא הסכם. לווה את הכסף ושלחו. כעבור שעה הגיע הלה, והחזיר את הכסף בשלמותו. סיפר, שבשעה האחרונה הגיע סוחר וקנה סחורה בכמות עצומה שכיסתה את כל ההפרש ויותר.

אמר הרב: "הן רואה אתה בחוש, שהכל מעשה שטן. מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, ומה שנקצב יקבל. אלא שהשטן מבקש שהאדם ימעט בלימוד התורה וירבה בסחורה ומאחז עיניו לסבור שסובל הוא מחסור בגין הלימוד. ברם משעמדת בנסיון וראש השנה התקרב, בעל כרחו מילא מחסורך ולא הפסדת דבר - רק הרווחת שעות נוספות של לימוד תורה!".

[מתוך 'ביכורי ראובן']

הַזַזְיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךְ... וּבָוַזִרְתָּ בַּזְזִיִּים לְמַעַן תִּזְזְיֶה אַתָּה וְזִרְעֶךְ (ל, יט)

סיפר הגה"צ רבי עזריאל טאובר זצ"ל: פעם נשאתי דברים לפני קהל מאזינים שאינם דתיים, ונושא השיחה היה שיש שתי דרכים במצוות קידוש ה': למות למען ה', והקשה יותר מבחינות רבות לחיות למענו. כדי להמחיש זאת סיפרתי על אחת הזוועות שנאלצו היהודים לעבור במחנות בימי השואה.

טרבלינקה היתה, כידוע, אחד ממחנות הריכוז האכזריים ביותר, ובו נטבחו כ-800,000 יהודים תוך פחות משנה. הגרמנים לא הסתפקו רק בהרג הגופני, הם רצו להנמיך ולהשפיל את היהודים מבחינה רוחנית, עד עפר. אחת משיטותיהם הנלוזות להשגת מטרה זו, היתה - תליית הפרוכת של ארון הקודש בפתח תאי הגזים... הם רצו כי בשעה שיכנסו היהודים לתאי הגזים יראו את הכיתוב 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' וברגעי חייהם האחרונים יגיעו לידי ניאוץ וחירוף, רח"ל.

אמנם, לאמיתו של דבר, גרם הדבר להשפעה הפוכה, הרעיון השטני השיג תועלת רוחנית עצומה, כי כאשר היהודים ואף המתבוללים ביותר, ראו לנגד עיניהם את הפרוכת עם הכיתוב 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו', התעוררו רבים מהם מבחינה רוחנית, עד כדי כך שהם נכנסו לתאי הגזים בשירה ובריקודים!. הם האמינו בפירושו הפשוט של הפסוק, והכירו בכך שהם אכן נכנסים בשער המוביל אל ה'. זוהי אם כן דוגמא מופלאה ונשגבה של קידוש ה' באמצעות המוות.

אך ישנה דרך נוספת לקדש את שמו - כך אמרתי לקהל המאזינים - אשר מבחינות רבות היא קשה הרבה יותר: קידוש ה' בחיים. ולדוגמה, אותו קידוש השם מופלא, שהראו אלו ששרדו ושיקמו את חייהם. הם השרידים שעלו מן השריפה הגדולה, וראו בעיניהם את החורבן הנורא, ובכל זאת ניגשו בתעצומות נפש לשיקום חייהם - עד כי היו מוכנים לבנות בית כנסת חדש ולתלות בו פרוכת שעליה רקומות המילים 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו'. קידוש ה' שכזה הוא, אולי, גדול יותר. היה זה אך אחד מן הסיפורים שסיפרתי באותה הרצאה, כדי להמחיש נקודה זו.

כאשר סיימתי את דבריי, נגשה אלי אשה בעלת תשובה ואמרה לי: "רציתי שתדע שאבי שהוא חילוני, היה כאן הערב". הבנתי כי יש לו שייכות עם הדברים שדברתי. שאלתי אותה: "מדוע לא תציעי לו לגשת אלי?".

היא נעלמה בתוך הקהל ועד מהרה שבה ועימה צעד גם אביה. ראשו היה מורכן. לאחר רגע ארוך של דומיה, הוא אמר לי בקול נשבר: "כבוד הרב, אני הייתי בטרבלינקה וראיתי במו עיני את הפרוכת שעליה דיברת הערב...".

הוא הפסיק למשך כמה דקות, ואז, כשקולו עדיין חנוק מהתרגשות הוא הוסיף ואמר: "חיי ניצלו בנס. וזו בדיוק הסיבה שגרמה לי לכעוס כל כך. כעסתי על ה', מפני שהוא הציל אותי... שאלתי את עצמי מיליון פעם 'מדוע נשארתי בחיים, מדוע היה עלי לעבור את שבעת מדורי גיהנום, ואחר כך לחיות עם כל זה? מדוע ה' לא נתן לי למות יחד עם משפחתי ועם ידידיי? האם לא עברתי מספיק עינויים? האם עלי להמשיך ולהתענות בחיי-מוות?'... זהו הכאב אתו אני ממשיך לחיות. זוהי הסיבה שבגללה הייתי לאנטי-דתי. במשך כל השנים הללו לא מצאתי תשובה לשאלה 'מדוע נשארתי בחיים? מדוע ארעו לי כל הניסים האלו אשר הביאו להישרדותי, האם היה זה רק כדי להכאיב לי?".

שאלתי אותו: "האם מצאת הערב מענה לשאלתך"?. הוא הנהן בראשו.

גרונו נחנק מדמעות, על כן המשכתי אני במקומו: 'אף כי חשבת שתוכל להילחם בה' על ידי הקמת משפחה חילונית, בכל זאת מצאה בתך את דרכה חזרה. היא-היא זו הטווה בעצם אורח חייה פרוכת חדשה ורוקמת עליה בחוטי זהב את המילים: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו".

האב לא הצליח לעצור את דמעותיו ופרץ בבכי נרגש! לבסוף הוא וכל משפחתו חזרו בתשובה. 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך...'.

[מתוך 'פרקי מחשבה']