לב נשבר" נצחי"
אולי אתה מכיר את הסיטואציה בעצמך?
אולי יצא לך לחוות אצל אדם קרוב?
עולה לדבר בפני הציבור. אולי דרשה בסעודת שבע ברכות, אולי איזה שיעור בבית המדרש, וכדומה.
עומד שם, הלב דופק בחוזקה. מבחוץ הדיבור נשמע זורם, אבל בתוך תוכו דרוך ומתוח כמו קפיץ. במקום להתרכז ברעיון, העיניים שלו רק סורקות את השורות בחיפוש אחר פנים חסרות סבלנות: מי מציץ בשעון? מי לוחש לחבר שלו? מי נראה ביקורתי?
בסיום, הקהל קם. אנשים ניגשים אליו בזה אחר זה, לוחצים יד בחמימות, מחייכים ומחמיאים: "איזה יופי של דברים", "ממש נהנינו מכל משפט", "הווארט הזה יילך איתי לכל מקום".
ומה קורה לו באותם רגעים? האם הוא שמח? האם הוא נושם לרווחה? ממש לא.
בתוך הראש שלו מתנגן בלולאה רגע אחד מסוים: שם בדקה השביעית, כשהביא את דברי הגמרא או ציטט דרשן כל שהא, התבלבל בציטוט המדוייק, שם המגיד, או אולי שכח להזכיר את החצי השני של הנמשל.
פנימה, הקול הביקורתי כבר מתרגם את כל המחמאות: "הם סתם אומרים", "הם פשוט מרחמים עליי", "לא נעים להם להביך אותי, אבל כולם קלטו את הפאשלה".
החיוך שהוא מחזיר לאנשים מרגיש לך מזויף. בלבו אתה ביד אומנת מרעיד את כל הנימים החבויים בלב ופורט עליהם...
במקום לחזור הביתה עם תחושת סיפוק והודיה, הוא חוזר עם מועקה כבדה בלב. שיעור שהיה מוצלח להפליא, נמחק לחלוטין בגלל חצי דקה שלא הייתה מושלמת.
מקרה. בהרגשה שלו, הוא שם למעלה אף פעם לא יהיה מרוצה.
למערכת הזאת יש שורשים ברורים. ניתן להכיר בהם בקלות. אלו אנשים שמאז מכירים את עצמם, חיים בתיסכול מתמיד.
היו תמיד כאלו. "בכל זאת ציפיתי ממך ליותר".
כאשר היה מחזיר מבחן הביתה, וזכה לציון תשעים וחמישה אחוזים, המיקוד היה יותר בחמשת האחוזים שנעלמו. "כן, ברור שזה ציון יפה. אך אני חושב שאחרי כל ההשקעה שלך, היית אמור לקבל מאה..."
היה חוזר עם הקניה מהצרכניה, קנה מאה וחמישים מוצרים, ואיך שהוא משהו באחוזי השומן של היוגורט לא היה מדוייק. ואז שיחה של חמש דקות, סביב המאמץ שלא היה, לבחון טוב יותר את הכמות המדוייקת. "כי אתה באמת ילד חכם, ואפשר לצפות ממך". וכל זה בלי להזכיר במילה את הקניה המוצלחת.
הילד, תמיד עם ההנחה שמשהו לא בסדר אצלו, היה רגיל לפזול לכיוון הסמכות העליונה, במבט מייחל: "אנא, תתעלם! אל תראה מה קרה לי".
המסר היה סמוי, אך נוקב: "אתה ראוי לאהבה ולהערכה רק כאשר אתה מתפקד ללא שום רבב. טעות - פירושה: חוסר ערך".
הילד הזה גדל, והשליך את חוויית הילדות ישירות על כס המשפט: הוא בטוח שבורא עולם עומד מעליו עם זכוכית מגדלת, מחפש רק את הפגמים, ומתאכזב ממנו בכל פעם מחדש. מבחינתו, הקב"ה הוא בוחן שאי אפשר לרצות לעולם.
וכל זה רק כהקדמה לקראת "השיעור הגדול" שאנחנו עומדים למסור בימים אלו.
יש לעתים שהפרפקציוניזם מספר לנו על שאיפות גבוהות. כן בהחלט, אחד שמחפש להיות את אותו צדיק שהקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה. וזה מעולה. ההבדל הגדול, יחי, הוא בסגנון ההתייחסות. אם יש תחושת ביטול פנימית, המקור הוא לא שאיפה גבוהה לצידקות, אלא רק דרך ביצועים מושלמים. ולעולם זה לא יהיה.
אך, איך אפשר בלי להזכיר, שכל מהותו של ראש השנה אינה עומדת על ה"מושלמות", אלא על הלב. קול השופר אינו מנגינה מורכבת ומהוקצעת, הוא זעקה פשוטה, שבורה, חסרת מילים. קול של ילד שבא אל אביו מתוך העפר, עם החסרונות והפגמים, ואומר לו: "אבא, זה מה שיש לי. אני לא מושלם, אבל אני שלך".
למעשה: בפעם הבאה, כאשר צפה בכם האכזבה המוכרת: כשהמחשבה ברחה באמצע התפילה, כשנכשלתם בקוצר רוח, או כשהרגשתם שהמעשים שלכם "לא מספיק טובים" - עצרו רגע להתבוננות.
הבחינו בקול של אותו ילד מפוחד שחושש שלא יאהבו אותו אם לא יהיה מושלם. נשמו עמוק, חייכו אליו בחמלה. וגם תאהבו אותו.
