לקוטים וסיפורים נפלאים

נצבים וילך

ואשמעה...

כלומר: אם תהיה לכם עמידה חזקה, אזי תוסיפו כח גם בי, וממילא "ואשמעה..." (פאר ישראל)

"אתם נצבים היום כולכם..." (כט, ט)

הובא בדעת זקנים (לבעלי התוספות): [אמר משה רבינו לישראל] אימתי תהיה לכם הצבה והעמדה? כשתהיו כולכם באגודה אחת. וכן אמרו חז"ל: אם אתם עשויים אגודה אחת - "אתם נצבים היום". מה היום פעמים מאפיל ופעמים מאיר, אף אתם - אף על פי שאפילה לכם, עתיד הקב"ה להאיר לכם אור עולם. אימתי? כשתהיו באגודה אחת... (מדרש לקח טוב)

סיפר כ"ק האדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל" זצ"ל, ששמע מבעל ה"רי"ם", שהסתופפו בצילו אלפי אנשים. שאלוהו לשם מה צריך הוא קהל גדול כל כך? השיב, שכדי שיצאו קומץ של בני-עליה, נחוץ שתהיה להם סביבה טובה והמוני חסידים, אפילו מפשוטי עם, חברו כדברי המדרש "אחד מאלף". הוסיף ה"בית ישראל" בענין זה, שבאופן זה יש השפעה מיוחדת מכח זכות הרבים, וכן כתוב (איוב לו, ה) "הן א-ל כביר ולא ימאס, רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס (ברכות ח, א). ומרגלא בפומיה: הצדיק מקבל את עיקר כוחותיו מן המתקרבים אליו. וכך היה מפרש את דברי משה רבינו אלינו: "עמדו לבית המדרש כשהיה תינוק ומיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה', ועל כך נאמר עליו "אשרי יולדתו" (רע"ב אבות ב, ח). מעתה הפלא ופלא: עד עתה חשש רבי יהושע שאולי לא היתה כל תועלת במה שאמו הביאתו לבית המדרש בקטנותו. הואיל ואינו לומד ואף אינו שומע! אך כששמע את ה'מרגלית טובה' שנדרשה בבית המדרש שיש שכר למביאי הטף, הבין שכל גדולתו בכך שנכנסו לאוזניו דברי תורה ובכך הוא מתקדש, הבין שכל גדולתו היא בגלל 'יולדתו', ואמר: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!" (להתעדן באהבתך)

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" (כט, ט)

כתב רש"י בסמוך, למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות? לפי שעם ישראל הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו? התחיל משה מפייסם: אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו. עכ"ל. כי על כן, כך דרכיו ומדותיו של הקב"ה: א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, נושא עוון ופשע. וכמו שהאריך בביאור עניין זה הרמ"ק בספרו תומר דבורה (פרק א). אם כן, על האדם ללמוד מדרכיו ומדותיו של הקב"ה, כמו שדרשו חז"ל מן הפסוקים "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט) ו"לדבקה בו" (דברים יא, כב) – מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא סובל ומאריך אפו למכעיסיו, כן על האדם לסבול רעותיו של חברו ולהעביר על מידותיו, היינו שלא ידקדק למדוד מידה למצערים אותו, אלא (רש"י ראש השנה יז, א).

"תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ"

הִנֵּה שׁוּב אָנוּ נְצָבִים כָּאן, מְמַשְׁשִׁים אֶת שׁוּלֵי גְלִימַת הַשָּׁנָה. הַסְפִירָה לְאָחוֹר בְּעִיצוּמָהּ, כַּלָּם מִתְכּוֹנְנִים לִיּוֹם הַרַת עוֹלָם - הַיּוֹם בּוֹ יִוָּלֶד הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ וְתֵרֵד רוּחַ חָדָשָׁה וּנְקִיָּה. זוֹהִי בְּהַחְלֵט נְקַדַּת זְמַן מַשְׁמָעוּתִית. עוֹד שָׁנָה חָלְפָה לָהּ בִּיעָף, מוֹתִירָה אוֹתָנוּ מוּל מִשְׁקְעֵי הַפְּצָעִים שֶׁהִשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ. תְּחוּשָׁה פְּנִימִית זְרֶמֶת לְבָלָנוּ: "הִגִּיעַ הַזְמַן לַעֲבֹר כְּבָר, מַסְפִיק סָבַלְנוּ. הִגִּיעַ הַזְמַן לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּתָּנָה הַחֲדָשָׁה, אֶת שנת תשפ"ז, הַחֲלָקָה וְהַלְבָּנָה". אָכֵן, לֹא חָוִינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַטוֹבָה בְּיוֹתֵר, אֲבָל עֵינֵי כְּלָם נְשׂוּאוֹת כָּרֵגַע אֶל הָעָתִיד הַמַּזְהִיר. הַבְּרָכָה שֶׁהֲכִי קוֹלַעַת לַמַּצָּב הַזֶּה הִיא: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תֵּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ". כַּמָּה זְמַנִים קָשִׁים עָבַרְנוּ, נוּ, לֹא הִגִּיעַ הַזְמַן לַהֲפֹךְ דַּף? הַאִם לֹא הִגִּיעַ הַזְמַן לְקַבֵּל אֶת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה בִּבְרָכוֹתֶיהָ?

אֲבָל הָאֱמֶת, שֶׁהַשִׂיחַ הַזֶּה נִשְׁמָע קְצָת יוֹתֵר מִדַּי אַגְרֶסִיבִי. בְּלָל לֹא בָּטוּחַ שֶׁמִּתָּר לָנוּ לְדַבֵּר כָּךְ. וְכִי כְּבָר הִסְתַּיְמָה הַשָּׁנָה שֶׁכָּךְ אָנוּ מְקַלְלִים אוֹתָהּ? וּבִכְלָל, הַאִם עָבַרְנוּ שָׁנָה כֹּה קָשָׁה שֶׁאָנוּ מַתִּירִים לְעַצְמֵנוּ לִקְרֹא לָהּ 'קְלָלָה'? אָז נָכוֹן שֶׁחָוִינוּ קְשָׁיִים, אַךְ כָּל עוֹד הִיא לֹא הִסְתַּיְמָה - מִנַיִן לָנוּ הָרְשׁוּת לִנְהֹג כָּךְ? וְכִי לֹא רָאִינוּ אֶת יַד ה' בַּמִּלְחָמוֹת וּבַיּוֹמְיוֹם? וְכִי לֹא קִבַּלְנוּ מִמֶּנּוּ מַסּוֹת שֶׁל מַתָּנוֹת, חֲסָדִים וְרַחֲמִים בַּשָּׁנָה זוֹ? רַק שְׁאֵלָה: שַׁמְתֶּם לֵב לְכַמּוּת הַשְּׁנּוּיִים הַכַּבִּירִים שֶׁהִתְחוֹלְלוּ כָּאן בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה? כַּנְרְאֶה שֶׁאָנוּ, שֶׁמְצוּיִים בְּתוֹךְ הַסִּיר הַגּוֹעֵשׁ, לֹא שָׁמִים לֵב לְמָה שֶׁקּוֹרֶה בּוֹ. בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה הָעוֹלָם הִתְהַפֶּךְ בְּצוּרָה דְּרַסְטִית, וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה שִׁנּוּיִים מַקִּיפִים עָבְרוּ עָלָיו: תָּכְנִיּוֹת שֶׁהִתְהַפְּכוּ בְּן-לַיְלָה, קְשָׁרִים שֶׁנִּבְנוּ וְנִסְדְקוּ, זָוִיּוֹת רְאִיָּה שֶׁהִתְחַלְפוּ, וְהַרְבֵּה-הַרְבֵּה סִבּוֹת שֶׁהוֹבִילוּ לַמַּהְפֵכָה הַגְּדוֹלָה שֶׁמִּסְתַּכֶּמֶת בְּשִׁלְהֵי הַשָּׁנָה הַיּוֹצֵאת. תִּסְתַּכְּלוּ סְבִיבְכֶם: בַּבַּיִת - יֶלֶד שֶׁהָיָה אֶתְמוֹל תִּינוֹק וְהַיּוֹם כְּבָר מְדַבֵּר בְּמִשְׁפָּטִים; בַּמִּשְׁפָּחָה - שִׂמְחָה שֶׁהִתְהַפְּכָה לְאֵבֶל, אוֹ אֵבֶל שֶׁהִתְהַפֶּךְ לְנֶחָמָה; בַּפַּרְנָסָה - עֵסֶק שֶׁקָם אוֹ עֵסֶק שֶׁנָפַל; בָּעוֹלָם הָרָחָב - סֵדֶר יָשָׁן שֶׁמִּתְמוֹטֵט וְסֵדֶר חָדָשׁ שֶׁמְנַסֶה לָקוּם תַּחְתָּיו. בִּמְעַט אֵין תְּחוּם אֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר הַשָּׁנָה בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיָה. אִם נְקַפֶּל אֶת כָּלָם לְמִשְׁפָּט אֶחָד, הֲרֵי שֶׁהָעוֹלָם עָבַר מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד - לִרְשׁוּת הָרַבִּים. כְּדֵי לְהָבִין אֵיךְ כָּל זֶה קָרָה וּמָהוּ פֶּשֶׁר הַהִתְהַפְּכוּת, עָלֵינוּ לַחְזֹר לְאָחוֹר בְּגַלְגַל הַשָּׁנִים. הַכֹּל הִתְחִיל אָז, כְּשֶׁעָלָה בּוֹ רָצוֹן לִבְרָא אֶת הָעוֹלָם שֶׁהַיְצוּרִים בּוֹ יַעַבְדוּ אוֹתוֹ וְיִתְפַּרְסֵם שְׁמוֹ. הָעוֹלָם הַזֶּה נוֹצַר מִנְקְדָּה אַחַת שֶׁל חִבּוּר לַבּוֹרֵא, וּלְלֹא הַנְּקֻדָּה הַזְעִירָה הַזּוֹ לֹא יוּכַל הָעוֹלָם לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו. וְאָז זֶה קָרָה. פִּתְאוֹם הִתְקַבֵּל שְׁנוּי בַּתָּבְנִית: אָדָם הָרִאשׁוֹן חָטָא.

"הקהל את העם והנשים והטף" (לא, יב)

מסופר בגמרא בחגיגה (דף ג.): "מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום?" אמרו לו שרבי אלעזר בן עזריה דרש בפרשת 'הקהל'. שאל רבי יהושע: "ומה דרש בה? 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים לשמוע, טף למה באין? נשים באות ללמוד, טף כדי ליתן שכר למביאיהן", אמר להם: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!" וצריך להבין, מדוע שמח רבי יהושע על אמרה זו כמוצא שלל רב? ביאר באופן נפלא בספר 'שער בת רבים': יש להבין את עצם הדרשה אם הטף אינו לומד ואף אינו שומע, מדוע יש שכר למי שמביא אותו? מה תועלת יש בהימצאות הטף? - אלא על כרחך צריך לומר שאף שהטף אינם מטים אוזנם לשמוע את דברי התורה, מ"מ נפשם קולטת דברי קדושה ומזדככת! והנה ידוע שאמו של רבי יהושע היתה מביאתו כל מאמץ שנעשה כדי לקרב את הבן לתורה, גם אם אינו נושא פירות הנראים לעין, מכל מקום יש לו תועלת בכך, הוא מעורר את ההשפעה מלמעלה, ועל ידי כך זוכה הבן לקבל שפע של תורה. זהו השכר המובטח להורים, המביאים את ילדיהם הרכים להקהל. אמנם, אין הילד עדיין מסוגל לקלוט, אבל מסירות נפש יש כאן. בבוא הזמן יקצור הילד את הפירות של מסירות הנפש הזה, הוא יגדל בתורה, ואין לך שכר גדול מזה להורים! (ע"פ שפת אמת)

"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע וגו'" (לא, יד)

איתא במדרש (ילקוט שמעוני רמז תתקמ"א): ביום מיתת משה נתייחד הדיבור ליהושע. כשסים הדיבור, שאל משה את יהושע: מה אמר לך ה'? אמר לו יהושע: וכי כל ארבעים שנה שהיית לומד עמי שאלתי אותך מה דיבר עמך ה'? מיד אמר משה: טוב אלף מיתות ולא קנאה אחת! והדבר תמוה, וכי עלתה קנאה בלבו של משה רבנו ע"ה? וביאר הגאון מבילנא זצ"ל: הקב"ה רצה שמשה רבנו יסתלק מן העולם בנפש חפצה. משה התפלל תפילות רבות וביקש שאף על פי שהגיעה עת הנהגתו של יהושע, הוא מוכן להיות כתלמיד ליהושע, ובלבד שיכנס לארץ ישראל ולא ימות. אולם, צרה גרועה יותר מזו היא כאשר הקב"ה מסתיר מן האדם את ההרגשה שהקב"ה רחוק ממנו, וכך הוא משוכנע שהוא קרוב, על אף שהוא בעצם מרוחק מאוד... וזהו "הסתר אסתיר" - הקב"ה יסתיר גם מעם ישראל את הסתר הפנים בעצמו, והם לא ידעו כלל וכלל שהם רחוקים. עונש כזה הוא גרוע הרבה יותר, שכן לא ניתן להתמודד איתו, משום שהאדם אינו משקיע מאמצים מנת להתקרב לבוראו.

הן קרבו ימיך למות (לא, יד)

אמר לו רבי יחזקאל: רבי אייזיק, כלום אין מקומי מוצא חן בעיניכם? מדוע הלכתם למקום אחר? השיב רבי אייזיק: וכי עלה על דעתכם שאתפוס את מקומכם? לא עלה על דעתי לעשות כדבר הזה! כל מה שרציתי הוא לראות איך בן אדם מסוגל לוותר על המקום שלו [הנכבד] ולתתו לאחר, לאחר שראיתי בעיניי, במשך ארבעה ימים, כיצד ויתרתם בלב שלם על מקומכם, למדתי את שרציתי ללמוד, ויכול אני כבר לשבת במקום אחר.

הַחֵטְא

אָמַר הַרַהַ"צ רַבִּי אֲשֶׁר פְרַיְנְד זצוק"ל, לֹא הָיָה עֶצֶם זֶה שֶׁאָכַל מִן הָעֵץ הַנֶּאֱסָר. הַחֵטְא הָיָה בָּזֶה שֶׁלֹא הִכִּיר בַּבּוֹרֵא - שֶׁלּא הִכִּיר בְּכָךְ שֶׁהַבּוֹרֵא הִבְשִׁיל אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיָּקוּם עַל רַגְלָיו וְיִתְחַבֵּר אֵלָיו. וּמֵאוֹתוֹ חֵטְא וְאֵילָךְ - הַכֹּל כָּאן הִשְׁתַּנָה. מַרְשׁוּת שֶׁל יָחִיד, הָעוֹלָם נֶהֶפַךְ לִרְשׁוּת שֶׁל רַבִּים. כְּשֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן חָטָא, בִּמְקוֹם לִרְאוֹת אֶת הַיָּחִיד שֶׁנִּמְצָא כָּאן - הוּא בָּחַר לְהַאֲשִׁים אֶת אִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל' (בראשית ג, יב). הוֹפּ! דְּמוּת נוֹסֶפֶת הִצְטָרְפָה לַתְּמוּנָה. זֶה הָיָה הַשְּׁנוּי הָרִאשׁוֹן בָּעוֹלָם! בִּמְקוֹם שֶׁהַבּוֹרֵא יֵרָאֶה בְּכָל מָקוֹם, הוּא נֶהֶפַךְ לִמְעַרְכָּל וְרָחוֹק, וּמֵאוֹתוֹ יוֹם הִתְחִיל סֶדֶר יוֹם חָדָשׁ: פָּחוֹת בּוֹרֵא וְחִבּוּר - יוֹתֵר דְּמִיּוֹת, מְצִיאוּת וּרְאִיָּה שִׁטְחִית. וְהִנֵּה הַנְּקֻדָּה: לִפְנֵי הַחֵטְא הָיְתָה בָּעוֹלָם יִרְשׁוּת אַחַת' בִּלְבַד - הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ, בְּלִי שׁוּם תַּחֲנָה בָּאֶמְצַע. בְּרֶגַע שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִי', הוּא לֹא רַק הֵסִיט אַחְרָיוּת - הוּא פָּתַח פֶּתַח שֶׁדַּרְכּוֹ נִכְנָסוֹת עוֹד וְעוֹד דְּמִיּוֹת' אֶל תּוֹךְ הַיַּחַס שֶׁבֵּין הָאָדָם לְבוֹרְאוֹ: אִשְׁתִּי, הַנָּחָשׁ, הַמַּזָּל, הַסְבִיבָה. וּמֵאָז, בִּמְקוֹם קֶשֶׁר יָשִׁיר וְחָשׂוּף בֵּין הַיָּחִיד לְבוֹרְאוֹ, יֵשׁ רַבִּים' שֶׁל גּוֹרְמִים שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַקְרֶדִיט אוֹ אֶת הָאַשְׁמָה תַּחְתָּיו. זוֹ מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל 'רְשׁוּת הָרַבִּים' - לֹא בְּיָדוֹ שֶׁל אֶחָד, אֶלָא מְפַזֶּרֶת בֵּין דְּמִיּוֹת רַבּוֹת. 5,786 שָׁנִים לְאַחַר מִכֵּן - שׁוּב חוֹזֶרֶת הַמְּצִיאוּת עַל עַצְמָהּ, וּבְאוֹתָהּ הַצוּרָה מַמָּשׁ. גַּם הַיּוֹם, בְּדִיּוּק כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָנוּ נוֹטִים לְיַחֵס אֶת הַהַצְלָחוֹת לְ'דְמִיּוֹת' אֲחֵרוֹת - לַבִּשָּׁרוֹן שֶׁלָּנוּ, לַמַּאֲמָץ, לַנְסִבּוֹת - וְלִשְׁכֹּחַ אֶת הַנְּקֻדָּה הָאַחַת שֶׁמִּמֶּנָּה הַכֹּל יָצָא. מָשָׁל זֶה - כְּמוֹ חֵטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן - אֵינוֹ מְתָאֵר יָחִיד אֶחָד בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אָדָם וְאָדָם, וְגַם אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמִּתְפַּתֵּחַ מִדּוֹר לְדוֹר וְשׁוֹכֵחַ בַּדֶּרֶךְ אֶת נְקֻדַּת מוֹצָאוֹ.

"ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (לא, יח)

מדוע כופל הכתוב "הסתר אסתיר"? מובא בשם ה"בעל שם טוב" הקדוש, שלפעמים מרגיש האדם רחוק מהקב"ה, והוא עושה מאמצים להתקרב. אולם, צרה גרועה יותר מזו היא כאשר הקב"ה מסתיר מן האדם את ההרגשה שהקב"ה רחוק ממנו, וכך הוא משוכנע שהוא קרוב, על אף שהוא בעצם מרוחק מאוד... וזהו "הסתר אסתיר" - הקב"ה יסתיר גם מעם

"והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" (לא, כא)

המגיד מדובנא המשיל את משלו: לעת ערב, כשהרוכל עם סחורתו בשוק כבר מכר את מרכולתו, ולא נותרו לו אלא שאריות בלבד, והוא נחפז הביתה, הריהו נוטל את מעט האגסים שבסל האחד ואת מעט השזיפים שבסל השני, ואת מעט התפוחים שבסל השלישי, ומערבבם ביחד, נותנם בערימה אחת, ומוכרם בחצי מחיר - שהוא רוצה להיפטר מהם מהר ככל האפשר. ולפיכך "והיה רבות וצרות", כשאתה רואה ערבוביה של צרות שונות ומשונות באות ויורדות על ישראל - סימן הוא, שכבר כלתה כל הסחורה, וכבר מגיעים אל השאריות, וזה הקץ ממש, עקבתא דמשיחא, נחפזים לחזור הביתה. ורבי שמחה בונם מפשיסחא היה מסיח לפני ריבונו של עולם: הבטחת לנו על ידי רבותינו: אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב (סנהדרין צח, ב), והרי גלוי וידוע לפניך, שאם נצטרך חלילה לדור שכולו זכאי, מי יודע אם יגיע פעם כזה! ובכן, ברי, שבסופו של דבר, על כורחה תבוא הגאולה בדרך השניה "בדור שכולו חייב", ואף זו דרך מתמשכת כך, ודאי משום שעוד מצויים בכל עיר יהודים יראים ושלמים שלא הגיעו עדיין חלילה למדרגה של כולו חייב, ובגללם הגאולה מתעכבת, ושואל אני ריבונו של עולם: מה איכפת לך, שעדיין מצויים מעט יהודים יראי שמים, ומפני מה תהיה מעכב בגללם את הגאולה?" (ע' פנים לתורה).

"ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (לא, יט)

יהודי בן תורה שאביו נסתלק לבית עולמו הגיע אל החזון איש להתייעץ עמו: זכויות עבור נשמת אביו להרבות רצונו לעילוי נשמתו. ועלה במחשבתו רעיון להקים גמ"ח להלוואות על שמו. אמר לו החזון איש: הן אמת שזו זכות גדולה לנשמת המת להקים גמ"ח על שמו, אבל אם מחפש אתה להרבות כמה שיותר זכויות עבור נשמת אביך, הנה לך רעיון: תקח בחור חלש בלימוד, תקבע איתו זמן ללימוד, ובלימוד הזה תבנה אותו, תעמידו על רגליו, ותקים את הבחור הזה להיות בן תורה, וכשהוא ישא אשה, הרי גם בניו יהיו תלמידי חכמים ובני תורה, ובכך עד סוף כל הדורות. והנה - הוסיף החזו"א - בעוד שבהקמת גמ"ח תסייע למספר מסוים של בני אדם, הרי על ידי שתלמד עם בחור חלש ותבנה אותו לבן תורה, הזכויות יתרבו כפל כפלים לנצח, ובכך יתרבו הזכויות עבור נשמת אביך יותר מגמ"ח. (מעשה איש)

תַּחְשְׁבוּ עַל תִּינוֹק

תַּחְשְׁבוּ עַל תִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד חֲסַר דַּעַת, וְאַט-אַט מִתְפַּתֵּחַ עַד לִנְסִיקָה שֶׁל גִיל הַבַּגְרוּת. פִּתְאוֹם מוֹצְאִים כּוֹכָב עוֹלֶה שֶׁמַּצְלִיחַ וּמְשַׂגְשֵׂג, וְיוֹדֵעַ לַעֲנוֹת עַל כָּל שְׁאֵלָה. הַאִם זֶה אוֹמֵר שֶׁעֲבָרוֹ נִמְחַק? וַדַּאי שֶׁלֹא. כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַיּוֹם מַגִּיעַ מֵאוֹתָהּ נְקֻדָּה רִאשׁוֹנִית שֶׁל שֵׁבֶל. נְקֻדַּת הַפְּתִיחָה נִשְׁאֶרֶת חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ - וְהִיא נְקֻדַּת הָאֵין-סוֹף שֶׁהִטְמִיעַ בּוֹ הַבּוֹרֵא כְּשֶׁנּוֹלַד... בִּרְאִיָּה שִׁטְחִית, יֵשׁ לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפָּאֵר. אַךְ אִם יַעֲמִיק טֶפַח, יְגַלֶּה כִּי כָּל מָה שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתוֹ הִיא הַנְּקֻדָּה שֶׁהִכְנִיס בּוֹ הַבּוֹרֵא. הָעֲבוֹדָה שֶׁל הָאָדָם הִיא לְהַחֲזִיר אֶת הַכֹּל לַבּוֹרֵא, שֶׁחָלִילָה לֹא יִגְנֹב לְעַצְמוֹ שׁוּם קְרֶדִיט. כָּל הַצְלָחָה בַּשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת רָשְׁמָה הֶשָּׂג, אַךְ יֶשְׁנָם גַּם שְׁנּוּיִים מִסּוּג אַחֵר: הַכְּאֵבִים... הַבּוֹרֵא שׁוֹלֵחַ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ כְּאֵבִים וְהִתְמוֹדְדִיּוֹת בַּחַיִּים בְּחִנּוּךְ, בְּשִׁדּוּבִים, בְּפַרְנָסָה, בְּעִסְקָה שֶׁנּוֹפֶלֶת אוֹ בְּסָפֵק שֶׁלֹא נִפְתָּר. כָּל כְּאֵב - הוּא כּוֹאֵב וְצוֹרֵם. וּכְתוֹצָאָה מִמֶּנּוּ נוֹצְרִים בָּנוּ שִׁנּוּיִים. אָנוּ מִשְׁתַּנִּים לְפִי הַקְשָׁיִים. נוֹלַדְנוּ מִמַּחְצֶבֶת הָאֵין־ סוֹף, וְעִם פְּרִיחָתֵנוּ הַכְּאֵבִים מַפְצִיעִים. הֵם תָּמִיד יִהְיוּ שָׁם. מָה עוֹשִׂים מוּלָם? הַאִם יֵשׁ דֶּרֶךְ לְהִפָּטֵר מֵהַשְּׁנּוּיִים הַלָּלוּ? אָמַר רַבִּי אָשֶׁר: לֹא! מֵהַכְּאֵבִים לֹא מִתְפַּטְרִים, הֵם תָּמִיד יִהְיוּ כָּאן צְמוּדִים לְלִבֵּנוּ. הַכֹּל תָּלוּי לְאָן אָנוּ לוֹקְחִים אוֹתָם. אָנוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹת בָּהֶם נֶטֶל וּקְלָלָה, וְנוּכַל לִרְאוֹת בָּהֶם נֶכֶס יָקָר וּבְרָכָה מֵאֵת הַבּוֹרֵא! בִּרְאִיָּה שִׁטְחִית הַכְּאֵב נִרְאֶה כִּקְלָלָה, אַךְ מִצַּד הָאֱמֶת - רַק הוּא מְחַבֵּר אוֹתָנוּ לַבּוֹרֵא! בִּלְעֲדָיו הָיִינוּ מַמְשִׁיבִים לִחְיוֹת בְּאַשְׁלַיַת הָאֵגּוֹ וְהַשְּׁלִיטָה הָעַצְמִית. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים שְׁנוּי, זוֹהִי הַהִזְדַּמְנוּת לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לְקַבֵּל זֹאת כִּבְרָכָה וּלְתַכֵּן אֶת מַעֲשֵׂה אָדָם הָרִאשׁוֹן. "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תֵּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ" - 'שָׁנָה' הִיא לְשׁוֹן 'שִׁנּוּי'. תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ - אֵלּוּ הַקְלָלוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ בְּמוֹ יָדֵינוּ גָּרַמְנוּ לַשְּׁנוּיִים לְהִתָּפֶס כִּקְלָלוֹת, בִּזְמַן שֶׁהֵם מְשַׁגָּרִים אֵלֵינוּ מֵהַבּוֹרֵא כְּבְרָכוֹת! כָּעֵת זוֹ הַהִזְדַּמְנוּת לְאַחֵל: שֶׁנַפְסִיק לִרְאוֹת בַּ'שְׁנּוּי' קְלָלָה. הִגִּיעַ הַזְמַן שֶׁבְּכָל שִׁנּוּי נִמְצָא אֶת הַבְּרָכָה וְהַהִזְדַּמְנוּת לִחְיוֹת עִם הַבּוֹרֵא! תֵּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ, אָמֵן! (מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה - סְפִּינְקָא)