משמעות
הנפש והחינוך ע"פ התורה
תשפיע על האחר
זה היה מפגש הכנה לראש השנה למתפללי בית המדרש. שם מתפללים אברכים ובחורים טובים וחשובים. אבל יש שם גם סגנון שונה, בני נוער פחות מחוברים. והשאלה עלתה: כמה אדם רגיל צריך להשקיע בשאר המתפללים? מה עושים עם הבחורים המתמודדים? האם להאיר להם פנים? לתפוס קשר אישי ולהשפיע? או שכל אחד יחשוב על עצמו וילדיו בלבד? הבאנו את דברי החתם סופר (חת"ס החדש) בפרשת נצבים שמחלק בין שני סוגי צדיקים:
"האדם צריך לראות שלא לבד שהוא עצמו ישלים את נפשו ולעבוד את ה' אלא עליו גם להשתדל לזכות הרבים וללמדם דרכי ה'. כי זה החילוק בין חנוך לאברהם: חנוך ראה רק להשלים נפשו ולדבק עצמו בה' - אבל לא השגיח גם על אחרים. וזה שנאמר: "ויתהלך חנוך את האלוקים", שכל מידותיו היו לדבק עצמו - ולא להשגיח על אחרים. "ואיננו כי לקח אותו אלוקים" - לאחר שלקח אותו - לא היה עוד בעולם. חנוך היה צדיק מושלם, "התהלך את האלוקים", אבל רק בשביל עצמו. "לא השגיח על אחרים" ולכן -"איננו" - כשנפטר, לא נשאר ממנו כלום בעולם. מה שאין כן אברהם אבינו, שאצלו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". השגיח גם על בני דורו להכניסם תחת כנפי השכינה. ועל ידי זה גם לאחר פטירתו מן העולם - נשאר גם כן בזה העולם. על ידי בניו ותלמידיו אשר הלכו בדרכיו -והיה כמו שאברהם אבינו הוא בעצמו כאן - ועובד את ה'.
"הנסתרות" מול "הנגלות"
החתם סופר ממשיך ומפרש את הפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו" היינו מי שעושה מעשים טובים בנסתר - מזה אינו יודע רק ה'. ובוודאי גם על זה יש שכר גדול. אבל עכ"פ בזה אינו מזכה רבים. אבל "והנגלות" -דהיינו שעושה מצוות ומעשים טובים בגלוי - בזה הוא "לנו ולבנינו" שעל ידי זה גם בניו ואנשים אחרים ילמדו. "לעשות את כל דברי התורה הזאת". והיא עד עולם - שגם אחר שנפטר נשארים בניו ותלמידיו ותלמידי תלמידיו עד סוף כל הדורות".
לסיכום אנו למדים:
- אל תהיה חנוך. חנוך היה צדיק מושלם אבל רק לעצמו. "ואיננו" - כשעלה, לא נשאר הימנו כלום.
- תהיה אברהם. אברהם השגיח גם על אחרים. ולכן -"כאילו הוא כאן" - הוא נשאר לעד.
- הבחור המתמודד בביהמ"ד: הוא צריך אותך. חיוך. הארת פנים. מילה טובה. זה לא "לזכות הרבים" - זה להיות אברהם.
- "הנגלות" - לנו ולבנינו. כשאתה עושה טוב בגלוי - אחרים לומדים. וזה "עד עולם".
- לקראת ראש השנה: אל תגיד רק "תזכני בדין". תגיד "תזכני לזכות את הרבים." זה ההכנה הטובה ביותר. חיוך לבחור. מילה טובה. הזמנה לסעודת שבת. קשר אישי. אתם לא "מזכים רבים"- אתם עושים את עצמכם אברהם. ואברהם "נשאר לעד". "הנסתרות לה' אלוקינו - והנגלות לנו ולבנינו עד עולם." תעשו בגלוי. תשפיעו. ותישארו עד עולם.
התבוננות במשנת האירה
מיסודות החינוך הוא להרגיל את הילדים להרגלים טובים של קיום תורה. הרגלים, לא מספיקים. ולכן כתוב: "שימו לבבכם לכל הדברים". ובמדרש: צריך שיהיה עינו ולבו לדברי תורה - היינו שיהא עובד ה' בלב, ועינו ולבו תמיד שם - כי היא חיינו. ומסיים: "ואשר תצוום את בניכם" - יצוו גם בניהם לשמור ולעשות. הכתב סופר מדייק: "שימו לבבכם" - עינו ולבו לדברי תורה. לא רק "עשייה" - אלא "לב! ורק אם יש לב - "יצוום גם בניהם", בלי לב העברה לדור הבא. חידוש חריף: מי שמקיים מצוות רק מהרגל - לא ילמד את בניו! למה? כי אין לו מה להעביר! הוא עצמו היה פורק עול - אלמלא ההרגל. אין אהבה, אין יראה - רק הרגל והרגל לא עובר בירושה. הפתרון: "כתבו לכם" - מחדש! כל אחד אף על פי שיש לו ספר תורה מאבותיו מצווה לכתוב משלו (סנהדרין כא ע"ב). "כל הכותב לו ספר תורה כאילו קיבלה מהר סיני" (מנחות ל ע"א). ונראה להמתיק: מצוות כתיבת ספר תורה - שכל אחד מצווה לכתוב תורה מחדש - להראות כי אינו מקיים התורה משום מנהג אבותיו שהרגילו אותו. אבל שמקבל עליו התורה והמצוות בכל לבו מחדש. ויפה אמרו: כל הכותב ספר תורה "כאילו קיבלו מסיני - שבזה נראה כי היה מקבלו מסיני כשהיה עומד בתחילת קבלתו. ואמר רבא: אף על פי שיש לו ספר תורה מאבותיו - מצווה לכתוב משלו שלא תהיה התורה כ'מצות אנשים מלומדה' מאבותיו. והכתב סופר מוסיף נקודה חדה: והנה מי שמקיים המצוות משום שהרגילו אותו אבותיו בהם - אם היה עומד לפני הר סיני לקבל עליו עול התורה - לא היה רוצה לקבל התורה! כי אפילו עכשיו שכבר קיבלוהו - אינו מקיים רק מפני שאבותיו קיבלו והרגילו אותו בהם. מזה נראה כי נפשו חשקה בתורה, ומלמד בנו ומגדלו לתורה למען ילך אורחות חיים - כאילו קיבלו מהר סיני שאם היה עומד שם, היה מקבל עליו עול התורה מחדש. החידוש הנפלא: הרגלים טובים. הם יוצרים מסגרת. אבל הם לא התכלית - הם הבסיס. הרגלים טובים להתחלה. הרגל לבד לא מספיק. "זה לא ילמד בניו - כי אין לו מה להעביר." הרגל לא עובר בירושה. מה כן מעביר? עין ולב, "שימו לבבכם שיהא עינו ולבו לדברי תורה." לב - לא הרגל. לקראת ראש השנה: "כתבו לכם" תקבלו מחדש. לא מהרגל. לא מאביכם. מכם. מחדש. כאילו מסיני. ולכן: הנואם הראשון צדק - הרגלים טובים חשובים. אבל הכתב סופר מזהיר: הרגל לבדו לא מספיק! "מצות אנשים מלומדה" מהרגל תורה שלא עוברת לדור הבא.
שו"ת - למה הקב"ה מסתתר?
השאלה?
"למה אני מרגיש לפעמים שהקב"ה מסתתר ממני?" שאלה שכל אדם שואל. רגעים שה' נראה רחוק. שהתפילה לא זורם. שהחושך גובר. "איפה אתה, ריבונו של עולם?"
התשובה!
הרבי מנחם מנדל מווארקא (מובא בקונטרס זיקוקין דנורא) הופך את השאלה למשל ילדים שהוא שמשחקים בהסתר ומחבואים. שהתשובה פשוטה ועמוקה כאחד: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יז). הוא שמשחקים בהסתר ומחבואים. אם פיקח הוא הילד - הרי הוא הולך אחר הקול. ומחפש את חברו המסתתר - עד אשר מוצאו. זהו עניין הסתר פנים: הקדוש ברוך הוא אומר: "ואנוכי הסתר אסתיר פני". ואתה, בן אדם - חפש ומצא אותי! אם בר דעת הוא - הרי הולך אחר הקול. מבקש את האלוקים - עד שהוא מוצאו. הקב"ה לא נעלם -הוא מסתתר! ומהמחבוא הוא קורא: "חפש ומצא אותי!" סופר החדש בפרשת וילך: שלוש מדרגות בקיום מצוות "יש שלוש מדרגות במקיימי מצוות ה': יש עובד מאהבה. ויש עובד מיראה. ויש אשר אין עושים רק מפני שרגילים בהם - והרגל נעשה טבע. ומנהג שנהגו אבותיהם מקטנותם בידיהם - ככל עניין ודבר רשות שרגיל אדם בו מקטנותו. וקרא (ישעיה כט, יג): "ותהי יראתם אותי - מצות אנשים מלומדה". הכתב סופר מגדיר שלוש מדרגות והשלישית היא הבעייתית: מדרגה א': עובד מאהבה - הלב חושק בתורה. הוא מקיים כי הוא רוצה. מדרגה ב': עובד מיראה ירא מה' ומקיים מחויבות. הוא מקיים כי הוא מחויב. מדרגה ג': רגיל בלבד - "אין עושים רק מפני שרגילים בהם", "ככל עניין ודבר רשות שרגיל אדם בו מקטנותו" - כמו כל הרגל אחר. "מצות אנשים מלומדה". הבעיה: הרגל לא מעביר "מי שעובד מאהבה או מיראה מלמד לבניו: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. אבל מי שאין בו אחד משניים אלו, רק משום שכבר רגיל והרגל נעשה לו טבע, וקשה לו הפרישה, זה לא ילמד לבניו תורה ולא ירגיל אותם בה! כי גם הוא כבר היה פורק עול התורה והמצוות - אם לא שהיה רגיל בו."
מה זה אומר לך?
אבל מי שמלמד בנו תורה - "נראה כי נפשו חשקה". מי שהלב שלו חושק - היה מקבל גם בסיני. "כאילו קיבלו את מהר סיני" - כאילו עומד שם עכשיו ומקבל מחדש.
הרבי מווארקא מלמדנו:
- ההסתרה - משחק, לא עזיבה. ילד שמתחבא - לא עזב את המשחק! הוא בתוך המשחק. הוא רוצה שימצאו אותו. הקב"ה לא עזב אותך אדרבה הוא מחכה שתחפש.
- הוא קורא! "הילד המסתתר קורא ממחבואו" - הקב"ה לא שותק! הוא קורא אליך מתוך ההסתרה. "אנוכי" - אני כאן! "הסתר אסתיר" - אבל "אנוכי" קודם - גם בהסתרה יש "אנוכי".
- "אם פיקח הוא" - הבחירה שלך. ילד טיפש שומע את הקריאה - ולא מחפש. ילד פיקח -"הולך אחר הקול". "מבקש את האלוקים - עד שהוא מוצאו". לא מוותר. מחפש. עד שמוצא.
התשובה לשאלתך:
לקראת ראש השנה: ההסתרה הוא הזמנה לחפש. אתה מרגיש שהקב"ה מסתתר? זה סימן שהוא קורא לך! "חפש ומצא אותי!" ההסתרה היא לא עונש - היא הזמנה. לא ריחוק - משחק. ומי שפיקח -"הולך אחר הקול, מבקש את האלוקים - עד שהוא מוצאו".
פרה אמון רייבאן
הלכתא לשבתא
אין לסמוך על הנכתב כאן להלכה למעשה ובכל מקרה יש לשאול שאלת רב, והדברים לא נכתבו אלא לעורר לב המעיין.
- כתוב בשו"ע סי' רס"ב סעי' א' יסדר שולחנו וברמ"א ויהיה שולחנו ערוך כל יום השבת.
- כתוב בבאר היטב סק"א האר"י ז"ל הקפיד מאוד לאכול על שולחן של ארבע רגליים דוגמת שולחן המקדש ומובא בספרים שהקפידו עפ"י הזוה"ק (רע"מ עקב רע"ג:) שיהיה ד' רגליים ולא יותר. ולכן הקפיד גם שיהיה השולחן בצפון והנרות בדרום (וע"כ נהג האר"י לסדר גם י"ב חלות על השולחן). ומובא במקור חיים שבכלל זה שיהיה גם הכסא של ד' רגליים ומשום עונג שבת כמה שיותר נוח. (ועיין עוד בזה בספר פסק"ת)
