איך משכנעים את השופט?

איך היה בשואה!!!

מורי ורבותי היה לי דוד שעבר את השואה, קראו לו רבי אליהו רייזמן ז"ל, והוא סיפר לי: "עברתי את הגיהנום של החיים. מיד אחרי היותי בר מצוה הלכתי ללמוד בישיבת פאפא. לשם הגיעו הגרמנים והיו מעבידים אותנו עבודת פרך. הייתי ילד בר מצוה, התמודדתי לבד, תבין איזה קושי עברתי! אחר כך לקחו אותנו לאושוויץ, שם ראיתי את הקב"ה הולך איתי יד ביד. עברנו ליד מנגלה, לא ידעתי מי הוא, שמעתי אדם שצורח 'לינקס' - כלומר שמאלה, ו'רעכטס' - ימינה. אני עומד לידו, הוא שואל אותי בצרחות: 'וויפל יאר ביסטו?' - כלומר בן כמה אתה? לא הבנתי מה זה משנה לו. ואז, כביכול, קול לוחש לי באוזן: 'תגיד שש עשרה, תגיד שש עשרה'. אמרתי: שש עשרה. טוב, רעכטס, ימינה. כל הסיפור הזה היה מוזר בעיניי, רק אחר כך הבנתי שבכך ניצלתי. אם הייתי אומר את האמת, הייתי נשלח לתאי הגזים רח"ל. לא היה לי הרבה זמן לחשוב".

חיי היומיום במחנה העבודה והלאה!!!

"העבודה בגטו הייתה משחק ילדים לעומת המחנה. תאר לעצמך: כל יום קימה בארבע לפנות בוקר, הליכת קילומטרים רבים ברגל, 'ארוחת בוקר' ספל מים חמים, ארוחת צהרים מרק עם כמה עשבים, וארוחת ערב - כיכר לחם לשנים עשר אנשים. וכל היום אתה צריך לסחוב משקל עצום ולהעלותו להר; מי שנפל היה חוטף מכות רצח, סבל איום ונורא. פעם אחת עמד לידי הרבי מקלויזנבורג, הוא היה נראה כצל גוף מוצק מאוד, אבל הוא לא הצליח לסחוב את המשקל העודף ונפל. הוא חטף כאלה מכות, כולנו היינו בטוחים שהוא מת, אבל פתאום הוא התחיל להתרומם. צעקנו: 'הוא חי!'. זו הייתה הפתעה גדולה. תבין איזה סבל פיזי ונפשי עברנו שם".

מעשה בתפוחי אדמה רקובים

ואז דוד שלי אומר לי: "אני רוצה לספר לך סיפור שעד היום השאיר בי רושם. אתה יודע, כל הזמן חשבנו על דבר אחד, והוא פרוסת לחם; זה היה החלום הכי מתוק של כל אחד ואחד מאתנו. יום אחד אני וחבריי מצאנו מטמון אדיר - תפוחי אדמה רקובים! אתה מבין? רקדנו מאושר. הצלחנו להבריח אותם למקום העבודה, ושם אכלנו בחשאי מבלי שהגרמני יתפוס אותנו. רבותי, כשהוא מספר לי זאת, אני רואה את הפנים שלו - הם פשוט מוארות! והוא אומר לי: 'אוי, זה היה כזה טעים! אתה לא מבין, כזה דבר מתוק כמו ששלח לי אז ה' לא טעמתי בחיים שלי. עד היום הטעם המתוק של תפוחי האדמה הללו בפה שלי. אני עד היום לא גומר להודות לקב"ה על הטוב שעשה עמי, אז ששלח לי כאלה תפוחי אדמה רקובים אבל מתוקים'".

איך מתרגשים מתפוח אדמה טריים

אנו מתפוחי אדמה טריים לא מתרגשים, בעצם. ובעידן השפע של ימינו, גם לדברים המתוקים ביותר כבר התרגלנו. הכל נראה כמובן מאליו, וכבר מחכים ליעד הבא. אך האמת שזה פספוס של החיים. כי אם ר' אליהו הצליח להתחבר לקב"ה ברגש עמוק מתפוח אדמה רקוב, למה שלכל הפחות אנו לא נתרגש ונתחבר לקב"ה מהדברים הטובים והטעימים?

איך הגיב השופט ברגע

אני רוצה לספר לכם סיפור נוסף. השבוע נלב"ע יהודי צדיק בשם רבי אברהם מוס זצ"ל, מוקיר רבנן ורחים רבנן, עובד ה' בכל ליבו, שעבר את שבעת מדורי הגיהנום בשואה. סיפר לי בנו ר' משה: "אבי היה בטבעו אדם מאוד מסודר, לא אהב בלגן, ולמשל, בסעודת פורים בביתו הוא לא אהב שצדים משתכרים, משתוללים, מקיאים וכו' - זה הפריע לו. שנה אחת היה בלגן יוצא מהרגיל; כשהלכתי איתו אחרי הסעודה להתפלל מעריב באיצקוביץ, ראיתי שהוא היה קצת מעוצבן מהבלגן שהיה בבית. ואז שאלתי אותו: אבא, איך היה פורים במחנות?. אבא שלי עבר שם מצבים לא פשוטים; למשל, פעם אחת כשהם היו עוד ברכבת לכיוון אושוויץ, באחת התחנות הדלת נפתחה, ונכנס גרמני ואמר שאם לא יתנו לו את כל הזהב שיש להם הוא יורה בהם, ואת הרובה הוא הניח על אבא שלי - כלומר, אתה השעיר לעזאזל הראשון. תבין איזה טראומה זה עשה לאבא שלי! ואני בכוונה שואל אותו איך היה אצלכם בפורים".

"אמר לי: 'איזה פורים ואיזה נעליים? לא היה לנו כלום, אבל מצות משלוח מנות הצלחנו לקיים - כל אחד נתן לשני את פרוסת הלחם שלו, ויצאנו ידי חובה, ובכך הסתכם כל הפורים'. אמרתי לו: 'ותראה מה היה לך כאן: שולחן כיד המלך, תראה כמה צאצאים, כולם בדרך ה', רוקדים ושמחים וצהלים!'. הוא הבין את הרמז. כשהוא חזר הביתה, אמא שלי שאלה אותו: 'איך אתה מסכם את סעודת הפורים בביתנו?'. הוא ענה במאור פנים: 'היה שמח ביותר!'. מה קרה? כשהוא נזכר במה שהיה להם אז, בתוך רגע הוא הבין שלמרות כל ה'אי-סדר' יש לשמוח ביותר". רבותי, וכאן שאלת השאלות: איך אנו מגיעים לשמחה גם במצבים של אי-נוחות?

עסק שלם בשביל תאנה אחת

בפרשת ביכורים מלמדת אותנו את הדרך לשמחה, אומרת התורה: ראית תאנה שהתחילה להתבשל, תקשור אותה בגמי ותקדש אותה בקדושת ביכורים. ואחר כך, כשזה בשל, אתה עוזב את כל עיסוקיך וענייניך ומצטרף לעוד קבוצה גדולה שגם הם מביאים את הפירות הבשלים שלהם. אתה הולך לעיר שבה גר ראש המעמד, אתה לן ברחוב, ובבוקר אתה צועד יחד עם כולם. אתם לוקחים שור ששותפות לקרבן, ולחביבות המצוה את הקרניים שלו אתם מצפים בזהב. איש שיודע לנגן בחליל מנגן לפניכם, וכל הדרך קורא בקול שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. בדרך מצטרפים אליכם עוד אנשים עם ביכורים, וכולם צהלים, ששים, שרים ושמחים. קרוב לירושלים מעטרים את הסלים עם פירות רבים ויפים, וכשמגיעים לירושלים הכהנים והגזברים יוצאים לקראתכם, וכל בעלי אומניות שבירושלים עוצרים ממלאכתם. הגעת לבית המקדש, אתה נוטל את הסל של הפירות על כתפך אפילו אתה מלך, ומביא לכהנים. וכשהלויים רואים אותך הם מתחילים לשיר: ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. כל זה בשביל תאנה אחת? וזה פלא, וכי בשביל תאנה אחת עושים כזה טראסק, ועוד על הבאת כמה פירות צריכים הלויים לומר ארוממך ה' כי דליתני? זה פלא.

מעשה "בטשולנט" מופלא!!!

רבותי, אני רוצה לענות על השאלה, אך קודם לפתוח בסיפור ששמעתי מהרב שמעון יוסף מלר. לחפץ חיים היה אחיין בשם רבי חיים יצחק פופקו שהיה גר בארה"ב, והעיד עליו רבי מרדכי שקרמן שהוא היה האיש הכי קרוב לחפץ חיים. חמש שנים לפני פטירתו כרתו לו רגל, ואז הוא קנה חלקת קבורה בהר הזיתים ושלח את הרגל הכרותה לקבורה שם. כשהוא נפטר, הביאו אותו לקבורה בחלקתו שבהר הזיתים יחד עם הרגל הכרותה. סיפר לי הרב מלר: היות ואני הכרתי אותו היטב, אני ורבי מרדכי צוקרמן שהיה ידידו הטוב עוד מראדין, זכינו לטפל בו לפני קבורתו. עכשיו תשמע סיפור מבהיל: הבנים נשארו בארה"ב, ועל כן בשבעה התקשרו אליו לנחם בעד לנחם. ר' מנחם בער אומר לי: הקדמת אותי, רציתי להתקשר אליך. שאלתי אותו למה, ואז הוא סיפר לי סיפור מדהים: אבא שלי הביא מהמלחמה מזוודה מלאה מכתבים נדירים מהחפץ חיים ומור' חיים עוזר. בין המכתבים היתה זרוקה שם שמעטא גדולה ישנה, לא הבנתי אף פעם מה היא עושה שם. יום אחד סדרתי את המזוודה, החלטתי שאני זורק את השמעטא לפח. אבא שלי ראה אותי לוקח אותה, שאל אותי להיכן, אמרתי לו לפח. הוא נזדעזע, אמר לי: השתגעת? השמעטא הזאת יותר חשובה ויותר יקרה מכל המכתבים הנדירים של החפץ חיים! אמרתי לו: מה יש בשמעטא הזאת? אמר לי: אני אבספר לך מה שלא ספרתי לאף אחד.

החפץ חיים נפטר לפנות בוקר, החברא קדישא בקשו מבחורים שיבואו לעזור בטהרה. אני שהייתי אחיינו ומקורבו מיד באתי, זה היה רגע קשה, מורי ורבי שוכב מת ואני לידו. אחרי שנגמרה הטהרה לקחתי את המגבת שהחברא קדישא נגבו אותו ושמרתי אותו בתוך המזוודה. אתה מבין? זה לא שמעטא, זה המגבת שאיתה נגבו את החפץ חיים אחרי הטהרה. ואז אבא שלי הוסיף משפט: כשאני אסתלק מהעולם אני מבקש ממך שתקבור אותי יחד עם המגבת. אמרתי לו: בטח. מאז כל כמה חודשים הוא שאל אותי: מנחם בער, אתה זוכר את המגבת? אל תשכח, זה חשוב לי מאוד. והנה כשעשו את הטהרה לאבא שלי, בקשתי מהחברא קדישא שאני רוצה להיכנס לבד עם אבא. הם הסכימו ויצאו, ואז פתחתי את התכריכים ועטפתי את הגוף שלו במגבת הזאת וסגרתי את התכריכים. לא עזבתי את גופת אבי עד שראיתי שמכניסים אותה לארון, ועד שהארון נכנס למטוס כדי להיות בטוח ששום דבר לא השתנה. והיות ואתה זכית את אבי, אם כי היית בפתיחת הארון, רציתי לוודא שאף אחד לא נגע במגבת. אמרתי לו: תהיה רגוע ואל תדאג, אף אחד לא נגע במגבת.

הרגלי נשארה שלמה

ואז אמרתי לו: ר' מנחם בער, אם כבר אנו מדברים, רציתי לשאול אותך, בקבורה שמנו לב לתופעה מאוד מעניינת. הרי הרגל הכרותה של אביך הובאה לקבורה חמש שנים לפני פטירתו, והיא היתה קבורה בחלקה בתוך קופסא. אני נוכחתי לראות כיצד החברא קדישא מוציא את הרגל הכרותה מתוך הקופסא ומניח אותה בתוך החלקה, ושמנו לב שהרגל היתה כבדה, שלמה, ומסריחה! הרי הרגל מאז חמש שנים, איך היא נשארה שלמה, מריחה וכבדה כמו שעכשיו ממש כרתו אותה? יש לך הסבר? כשאני גומר לשאול, אני שומע את ר' מנחם בער בוכה. אמרתי לו: מה קרה? אמר לי: אני רוצה לספר לך, כאשר עמדו לכרות את הרגל, אבי ביקש מהרופאים שימתינו בכריתה, ואז הוא ביקש ממני שאקח מנה יפה של טשולנט ואביא את המגבת מהר לבית חולים. לא הבנתי למה הוא צריך את המגבת, וכשהגעתי אמר לי אבא: תעטוף את הרגל מכל הצדדים עם המגבת לקצת זמן, ורק אחר כך כרתו את הרגל. עכשיו אני מבין היטב מה עשתה המגבת לרגל.

בואו ונתרגש

רבותי, אני רוצה לשאול כל אחד לחוד: בואו ונניח שלאחד מצאצאי החפץ חיים יש כזאת "שמעטא" סגולית, ומכולם הוא בוחר לתת לך ורק לך, הלוא רמת הריגוש שלך תגיע לשיאים. אומרת התורה: "ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך", הכוונה שהקב"ה כביכול ירד משמי שמים, צמצם את אורו, והפעיל מערכות ענקיות כמו שמש, ירח, אוויר, אדמה, גשם, חמצן ופחמן, בשביל לייצר לך בהשגחתו הפרטית המדויקת תאנה טעימה, מריחה, מזינה ומשביעה, בשביל שלך יהיה לאכול משהו טעים ומזין. במקביל, הוא ברא לך מערכת עיכול ומערכת בליעה וטעם, כדי שזה יהיה טעים ומזין. כמו כן, הוא הוציא אותך ממצרים כדי שתוכל לברך ולהודות לו כמו יהודי, ואז, חוץ ממה שתרגיש מיוחד במה שאתה מחובר אליו, עוד תקבל שכר של נצח נצחים. הוא גם הכניס אותך לארץ ישראל, כדי שהתאנה תטעין אותך מקדושת ארץ ישראל. זה מרגש! אלא שהיצה"ר מכבה רגשות, ואנו רואים זאת כמובן מאליו.

עצירת ההתרגשות

אומרת התורה: אני רוצה שתתרגש, ולכן תיקח את התאנה הבודדת הזאת, תעלה אותה לירושלים בקול המון חוגג, מתוך שירים וריקודים, שירי הודאה ושמחה. לא על משכורת שמנה או הצלחה כבירה, אלא על תאנה שהבשילה. ושם תגיד לקב"ה: באתי להודות לך בביתיך, להגיד לך תודה על התאנה שאמנם בשוק היא שווה פחות מפרוטה, אבל באמת היא שווה מיליארדים וערכה לא יסולא בפז. ולכן אני צעדתי, פזזתי, רקדתי ושרתי, כי כשנותנים לי כל כך הרבה, אינני משחית וכפוי טובה כמו ארמי אובד אבי, שבא יעקב לביתו, העשירו והצילו לאין הכר, ובמקום להכיר טובה הוא רודף אותי בעשרות רמאויות ונוכלויות, וכשיעקב בורח הוא מחפש לחטוף באכזריות ולעקור את הכל. ואחר כך, כשנפגש עם עשו, הוא מוציא מבלי להתבלבל משפט מסליד: "הבנים בני, הבנות בנותי, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא". אלא אני מכיר בשפע שנתת לי, ואני מתרגש ממנה ונותן את עצמי למי שהביא לי אותה, ולכן אמרו הלויים: "ארוממך ה' כי דליתני".

אהבת ה' אלי באלפי פרטים

כל דבר טוב שיש לנו, אנו צריכים להפעיל את רגש ההתלהבות. מערכות הגוף שלי עובדות, כמה ניסים מתרחשים בהם בכל רגע! העיניים הללו הם לא כלליים, הם מכוונים בהשגחה ברורה ומדויקת מאהבת ה' אלי, עובדה שיש כאלה שהמערכות אצלם חורקות ואלו אצלי עובדות. כל מכשיר חשמלי שמשמש אותי, אני מחזיק אותו ביד ואומר: מאות פועלים עבדו על חלקי המכשיר הזה, יערות נכרתו, ספינות נסעו, מטוסים טסו, מערכות חובקות עולם, והכל היה מיוחד בשבילי כדי שאני אוכל ליהנות. כל דבר שיש לנו, עבדו על זה רבים בשבילי. כשאנו מתלהבים ומבינים על מה יש להתלהב, אז זה מרגש.

היצר מפחד מרגשות התודה

האגו מבלבל לנו את הראש: ממה אתה מתלהב? יש לכולם! עזוב, זה דמיונות. עזוב. לאחרים יש דברים הרבה יותר טובים. כל אלה הן סיסמאותיו של היצה"ר. דרך זו אכן מפרידה אותו מאתו; האדם שחי בתודה והודאה מלחיץ אותו מאוד, הוא יודע שההודאה האמיתית של האדם מביאה אותו להכנעה מוחלטת, הוא מרגיש בידיים של אבא אוהב, והוא מקבל מה' אהבה ונותן בחזרה, הוא חי בביטחון מלא ובשמחת חיבור אמיתית. ההודאה האמיתית מנטרלת דיכאונות ורחמים עצמיים, היא מביאה שמחת מצוות מתוך חיבור אמיתי. על אדם כזה אין צורך לאיים ב"אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך", משום שהוא שמח לעשות את המצוות. ההודאה מחזקת לו מאוד את כוח התפילה, הוא מרגיש עד כמה הקב"ה גדול ורחמן, הלב שלו נהיה חם, הוא מעניק לנו כל רגע בלי סוף, ולכן הוא מסוגל לבקש על הכל מכל הלב מבלי לחשוש ולפחד, ובכך הוא מקיים את תכלית הבריאה.

כל הצרות של כלל ישראל נבעו מכפיות טובה

ולכן, בכל הכוח מתאמץ היצר להכחיד את הרגשות החיוביים עם כל מיני תירוצים ומחשבות דמיוניות וחושבות על פחד, שליטה וכוח. הוא מנפח את האגו ולא נותן לשחרר ולהמתין בציפייה ובתפילה, כביכול "אני ה' בארץ", וממילא רגשות התודה נעלמות ובמקומן יש מחשבות של שליטה. אומר הקב"ה: אם אתה חושב שאתה בעל הבית, אני לא שם, תסתדר לבד. איך כותב המהר"ל? אסור לעשות טובה למי שאינו מכיר בטובה. לזה היצר מחכה. בהסתכלות הצרה והשלילית מתוך כפיות הטוב, הצליח השטן לחולל את כל הצרות של כלל ישראל: בכך הוא גרם לחטא העגל - "מתאוננים ומתאווים", ולחטא המרגלים - והמשפט "אתם בכיתם בכיה של חינם, אתם תבכו בכיה לדורות" מתבסס על שמו. ומאידך מידה טובה: ככל שמתחברים בכל דבר לטוב של הבורא, כך הטוב מתחבר אליו.

גדולי האומה רואים את את הטוב בכל מצב

לכן אנו רואים בגדולי האומה בכל הדורות כמה התאמצו להכיר בטוב ולחפש אותו בכל דבר, גם בדברים שחיצונית אינם נראים טוב. הם עשו זאת הן בקשרים אישיים והן בקשר עם הבורא. הנה אמרו חז