סיפור לשבת קודש
לע"נ יעקב בן מיכל
הלב של כל המצוות
סיפר המגיד מישרים הרב מיכאל גרינוולד שליט"א:
יום אחד דרשתי בישיבה אחת בנושא של זהירות מדיבורי חולין בבית הכנסת. לאחר הדרשה ניגש אלי בחור אחד ואמר:
"יש לי בעיה בלב, מה אני צריך לעשות", שאל אותי.
"תשמור על הפה בזמן התפילה בבית הכנסת", עניתי לו.
"כמה זמן אני אצטרך להקפיד על זה?", שאל.
"כל החיים", עניתי לו בחזרה.
"כל החיים להקפיד על זה? מה, תמיד אני אצטרך להיזהר ולא לדבר?", ניסה לעמוד איתי על המקח.
"אתה עושה משחקים עם הלב? אתה יכול לעשות מה שתחליט, אבל רק תשמע לפני כן סיפור קצר".
סיפרתי לו מה שהתרחש בהזדמנות אחרת, כאשר באתי לדרוש. לאחר הדרשה ניגש אלי אברך וסיפר שבנו התעלף ארבע פעמים בתלמוד תורה. עשו לו בדיקות וגילו ליקוי נדיר של שני וורידים הסמוכים ללב. מאחר שסוג הבעיה הזה מאוד נדיר, אין הרבה ידע בנושא, ואין כמעט ניסיון מעשי בטיפול. עסקנים מנוסים אמרו להורים המיוסרים, שיש רק רופא אחד בעולם שיכול לטפל בבעיה על ידי סוג של צינתור.
נסע האברך עם בנו לרופא הזה, אך הטיפול לא הצליח. נסעו אליו ההורים פעם שניה ושלישית, אך ללא כל הצלחה. בפעם הרביעית הם חיכו ליד חדר הטיפולים, אך הרופא הודיע להם בצער שגם בפעם הזאת הוא לא נחל הצלחה. הרופא עוד הוסיף ואמר לאב, שעליו להתכונן נפשית לגרוע מכל, כי עלול להיות דום לב בכל רגע.
מיד לאחר ששמע את הבשורה הקשה, אמר האב לאשתו שהוא מקבל על עצמו לא לדבר בשעת התפילה. עמדו שניהם ובכו וביקשו מהבורא יתברך רחמים.
פתאום פתח הרופא חלון קטן וצעק: "מזל טוב, מזל טוב". הם הביטו בו המומים ומבולבלים, מזל טוב? מה קורה כאן?
"רק רגע, עוד כמה דקות תוכלו להיכנס אל הילד", אמר. כאשר קרא להם הרופא להיכנס, פניו האירו מרוב שמחה. "כששמעתי את הבכיות שלכם", הוא אמר, "החלטתי להתקשר לרופא אחד שהוא מומחה גדול ביותר, ואני הייתי בעבר תלמיד שלו. התייעצתי איתו והוא אמר שיש אפשרות לעשות צינתור באופן אחר. עשיתי כפי שהציע, וברוך ה' זה הצליח, ומאחר שזה הצליח - יש לילד שלכם לב חדש, ואתם יכולים לחזור הביתה בלי דאגות".
את כל זה סיפר לי האברך בשמחה גדולה. שאלתי אותו: "אתה יודע מה הקשר בין לב לבין זהירות מדיבור בתפילה?" והשבתי בעצמי מדברי האר"י הקדוש, שאומר שאם אדם עובר על מצוה חס ושלום הוא פוגם באיבר שכנגד המצוה. כאשר מתקנים את האיבר הרוחני, מתרפא האיבר הגשמי. כתוב במהרש"א "אנוכי ה' אלוקיך" זה הלב של כל המצוות. מי שחפץ לקיים כראוי מצוה זו של אנוכי ה' אלוקיך, שלא ידבר בשעת התפילה. והוספתי: "אתה תיקנת את הלב שלך, קיבלת על עצמך שלא לדבר בשעת התפילה, שזה הלב של כל המצוות, והקדוש ברוך הוא נתן לבנך לב חדש".
עד כאן הסיפור האמיתי עד הפרט האחרון, שסיפרתי לבחור הישיבה ש"עמד על המקח".
הבחור שמע את הסיפור, שם את ידו על פיו ואמר: "אני לא מדבר יותר בשעת התפילה". הוא ידע שאסור לו לשחק עם הלב. הבעיה שלו היתה מאוד לא פשוטה, הרופאים אמרו שהריאות שלו מתכווצות באופן חריג והלב גדל באופן חריג, והוא עלול לקבל דום לב בכל רגע נתון. רגע אחד אולי הוא יילך בשלווה ברחוב, וברגע הבא יהיה מוטל חסר הכרה על המדרכה.
השיחה איתו התקיימה ביום חמישי בשבוע. ביום שלישי שלאחר מכן הלך הבחור לבדיקות.
"היי, בחור, מה קורה לנו כאן?" שאל הרופא בתמיהה, "עברת טיפולים שלא יודעים לי? אני לא מבין, הכל תקין אצלך, איך זה?"
איך זה? - הוא תיקן את הלב של כל המצוות, וקיבל על עצמו שלא לדבר בשעת התפילה, והקדוש ברוך הוא נתן לו לב חדש, תקין.
הזלזול, החלום והתיקון
את הסיפור הבא סיפר בשיעורו מגיד המישרים הרה"ג ר' מאיר אקער שליט"א, אשר שמע אותו מבעל המעשה בעצמו, וכך סיפר:
נסעתי לאשדוד כדי להשתתף בשמחת בר מצוה של 'תום' - אחד מחניכי 'בנינו'. הגעתי לשמחה, והנה אני רואה יהודי בשנות החמישים לחייו המסתובב באולם ממש כבעל השמחה, מקבל את פני האורחים ומחלק כיבוד. כאחד שמכיר את המשפחה ונמצא הרבה בקשר איתם, רציתי לדעת מי הוא האיש הקרוב כל כך לשמחה וטורח כל כך, שהכל יהיה על הצד היותר טוב. ניגשתי לתלמידי היקר - חתן בר המצוה, ושאלתיו על אותו יהודי האם הוא דוד שלו או קרוב משפחה.
לשמע שאלתי ענה לי החתן בהתרגשות: "אה, יהודי זה היה ידיד קרוב מאוד לאבי ז"ל, אני מציע לך לגשת אליו, יש לו סיפור נפלא ונורא על הקשר שלו לאבי ז"ל, גש אליו והוא יספר לך את כל העניין". ואכן כך עשיתי.
ניגשתי אל האיש, והוא השיב לי שכעת הוא עסוק בקבלת האורחים, ואם ירצה ה' כשיתפנה יספר לי.
בסוף השמחה, כאשר סוף סוף התפנה 'בעל השמחה', התיישבנו בצד והוא החל לגולל באוזניי את סיפורו:
"אני הייתי ידיד טוב של אבי החתן דנן. היינו יושבים ביחד בבית המדרש בתפילות שבת קודש, וכיהודים יראי שמים נזהרנו שלא לדבר בעת התפילה כפסק השו"ע. אך בעת שירת 'לכה דודי' היינו יושבים כל שבוע ומדברים על דא ועל הא, והורינו היתר לעצמנו שעל זה לא נפסק בשו"ע שאסור ואין זה בגדר 'מדבר בשעת התפילה'. חלפו ועברו הימים ולצערי נחלה ידידי ז"ל ומצבו התדרדר עד שלא עלינו נתבקש לישיבה של מעלה.
ויהי כעבור זמן מפטירתו, ובלילה אחד נתגלה לי בחלומי והנה אני רואה איך שידיו ופניו מלאים בצרעת ושחין באופן נורא ומבהיל. הזדעזעתי מאוד לראותו בכך ושאלתיו בחלום על מה ולמה הגיע לך כך.
בשברון לב הוא סיפר לי: כל זה הגיע לי על כך שהייתי מדבר עמך בעת שירת 'לכה דודי' בבית הכנסת, וכעת כיון שאני כל כך צרוע ומוכה שחין איני יכול להגיע למקומי ולהיכנס לשום היכל, וכך אני נע ונד בעולמות...
ככה דיבר אלי האיש, וברוב תחנונים ביקש ממני שאעשה ככל יכולתי לטובת נשמתו.
ויהי בבוקר ותפעם רוחי למראה החלום, וישבתי וחשבתי מה אני יכול לעשות לטובת נשמת ידידי ז"ל שיבוא על תיקונו. החלטתי שמשבוע זה ואילך אסתובב בכל שבת בבתי המדרשות שבעירי לעורר את אחינו בני ישראל על גודל חומרת שיחה בבית המדרש בשעת התפילה, וכן אספר להם על חלומי, ויהא זה לזכות ולעילוי נשמתו של ידידי ז"ל.
ואכן כך עשיתי. מאז, התחלתי לכתת רגליי בכל שבת לבית מדרש אחר בכל קצוות העיר ולעודד את מתפלל בית המדרש. אמנם בליבי ייחלתי וציפיתי לראות אות וסימן מן השמים, שאכן אני מסייע בטרחתי זאת לנשמת ידידי ז"ל. עבר זמן רב, ועדיין לא ראיתי שום סימן.
כעבור כחצי שנה מאז שהתחלתי בפעולות הללו ברוב טרחה ויגיעה, והנה לילה אחד שוב אני רואה את ידידי, והפעם פניו זוהרות באור יקרות, ואין שום סימן מכל הצרעת והשחין שנראו עליו בחלום הראשון. הוא הודה לי על כל מה שעשיתי למענו ובישר לי שברוך ה' כבר הגיע למקום מנוחתו בזכות פעולותיי לעורר יהודים על האיסור החמור שלא לדבר בשעת התפילה. (עלון מורא מקדש)
בבי"כ מותר לדבר רק עם בורא עולם!
הנביא יחזקאל אומר על תקופת הגלות: "ואהי... למקדש מעט". ודרשו על כך חז"ל במסכת מגילה (כט ע"א): אלו בתי כנסיות ובתי מדרשיות. ובמצודת דוד על פסוקי הנביא כתב: אשרה שכינתי בבתי הכנסיות שלהם, ועם כי רחקו מן מקדשי, שהוא המקדש הגדול בירושלים, יהיה להם במקומו מקדש מעט. ע"כ.
בבית הכנסת שורה השכינה, ויש בו מן החיוב של 'מורא מקדש', שעליו נצטווינו: "ומקדשי תיראו".
השולחן ערוך (או"ח קכד, ז) כתב: לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה. ואם שח - הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו. עכ"ל. ובמשנה ברורה (ס"ק כז) כתב: אוי לאנשים שמשיחים בעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסיות נחרבו בשביל עוון זה, ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על זה. עכ"ל.
בפסוק בישעיהו (כו, כ) נאמר: "לך עמי... בחדריך ו... דלתיך". הנביא אומר לנו, שבעת הפורענות נהיה "בחדריך" עד יעבור זעם, ועל ידי כך נינצל. לאלו 'חדרים' אנחנו יכולים להמלט? רש"י אומר: בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות.
אך לא די להימלט אל החדרים המוגנים, כדי להינצל צריך גם "וסגור דלתך". איזו דלת צריך לסגור? בילקוט שמעוני מובא, שצריך לסגור את הפה! הרד"ק במקום מפרש פסוק זה על מלחמת גוג ומגוג, על הצרות הנוראות שיהיו בתקופה הסמוכה לביאת גואל. אדם שיימלט לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות, וישכיל לסגור שם את פיו מלדבר דיבורים בטלים - יינצל מהפורענויות הנוראות.
רק רגע, בואו נבין - איך בדיוק זה 'יעבוד' האם כל אחד יקבל פקס אישי, מיד כשישוגר לאוויר נשק גרעיני, ואז הוא ירוץ לבית הכנסת? האמת שלא, אפשר גם בלי פקס. ובלי התרעה. איך זה? איך יידעו לרוץ ולתפוס מחסה?
מחסה? אין צורך להיבהל. אם הפה סגור, ולא מדברים בתפילה. יש שמירה על האדם כל היום ובכל מקום, השמירה היא לא רק בשעת התפילה ולא רק בבית הכנסת. יש לאדם הזה שמירה תמידית של הקדוש ברוך הוא. בואו נוכיח שהשמירה היא גם בחוץ ולא רק בבית המדרש.
שוב אני רואה את ידידי, והפעם פניו זוהרות באור יקרות, ואין שום סימן מכל הצרעת והשחין שנראו עליו בחלום הראשון. הוא הודה לי על כל מה שעשיתי למענו ובישר לי שברוך ה' כבר הגיע למקום מנוחתו בזכות פעולותיי לעורר יהודים על האיסור החמור שלא לדבר בשעת התפילה. (עלון מורא מקדש)
בילקוט שמעוני מובא עניינה של אישה אחת, זקנה מאוד, שנראה כאילו מלאך המוות 'שכח' לקחת אותה בזמנה... היא האריכה ימים ושמחה בחלקה, אבל המשיכה להאריך ימים עוד ועוד, עד שכבר לא היה לה כוח להמשיך. הגיעה האישה הישישה לרבי יוסי בן חלפתא, ואמרה לו: "קצתי בחיי". שאל אותה רבי יוסי: "איזה דבר טוב עשית בחייך?" רבי יוסי רצה לברר, על שום מה זכתה לאריכות ימים כל כך מופלגת. סיפרה לו הישישה, שבכל יום ויום, על אף נטל שנותיה, היא הולכת לבית המדרש. אמר לה רבי יוסי, שאם שלושה ימים ברציפות לא תלך לבית המדרש, תסור ממנה הזכות והיא תיאסף אל אבותיה. שלושה ימים נמנעה הישישה מללכת לבית המדרש, ולאחר יום השלישי נפטרה...
קידוש ה' גדול היה, כאשר ראו כולם את כוחו של בית המדרש. ואנחנו צריכים להבין: האישה הזאת היתה כל הזמן בבית המדרש ולא יצאה משם? לא, היא יצאה בהחלט. היא הלכה הביתה, ואכלה, וגם הלכה לשוק לקנות מתנות לנינים ולבני הנינים. אם כן, מדוע לא תקף אותה מלאך המוות בשוק או בפינת האוכל? משום שלמלאך המוות לא היתה שליטה עליה, גם בהיותה מחוץ לבית המדרש. הזכות של בית המדרש הגנה עליה בכל מקום, בכל עת.
רק משהוסרה ההגנה של בית המדרש, יכול היה מלאך המוות לשלוט בה. עכשיו שוב נעצור ונשאל: מלאך המוות יכול או לא יכול להיכנס לבית הכנסת? מצד אחד, הגמרא אומרת, שכשם שמלאך המוות אינו יכול להיכנס לעיר לוז (שכל אנשיה דוברי אמת, ואין בה שום דבר שקר), כך אין מלאך המוות יכול להיכנס לבית הכנסת. וכן נאמר בגמרא בקידושין (דף ל): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". אולם במסכת בבא קמא (דף ס) אומרת הגמרא, שאם יש מחלת דבר בעיר, השטן מחביא את כליו - לא פחות ולא יותר - בבית הכנסת. האם הוא יכול להיכנס, או לא יכול? מהי התשובה על סתירה? לכאורה יש לומר: בבית כנסת שלא מדברים בו בשעת התפילה, מלאך המוות לא יכול לדרוך. אם יש דיבור בשעת התפילה, מלאך המוות שרוי ומצוי שם. המילה "דיבור" מורכבת מהאותיות "דבר" רח"ל. ויהי רצון שנזכה כולנו להתחזק בשמירת קדושת בית הכנסת ובית המדרש. (כבוד בית ה')
(מתוך הספר בך בטחנו מאת הרב צבי נקר050-4124-438 גמור
