הקשב!

על 'פירמידת הוויכוח'

נְקְדַּת מַבָּט

יצאתי מהמוסך מלא תסכול. הפעם בתוך שבוע שאני במקום. הגעתי בסך הכול עם רשרוש קטן ברכב. אבל בכל פעם המוסכניק 'מגלה' מחדש את הבעיה. פעם זה המיסבים [אין לי מושג מה זה] פעם המוט מייצב [גם לא...] פעם תפוחי ההגה [?!] ועכשיו... זה בכלל תושבות בולמי הזעזועים. אם רק היו מותקנות בגופי תושבות כאלו... כלומר, מתוקנות... אפשר שהייתי יוצא נינוח יותר מהמוסך. אבל תושבות בולמי זעזועים יש רק לרכבים. וגם הן מתקלקלות מדי פעם. הייתי מתוסכל. התקשרתי לאחד מחברי בשביל לספר לו... לשפוך את הלב. התחלתי מהתחלה, על הרעשים שבני המשפחה חשבו שעוד מעט הרכב מתפרק, וממש אסור לנסוע כך... והביקור הראשון במוסך... כמה כסף שילמתי, ואיך גיליתי אחרי שעה שרימו אותי והרעשים בעינם. על הביקור השני והתשלום הנוסף... עוד לפני שהספקתי להגיע לפעם השלישית ולפני ששיתפתי אותו ברגשותיי... הוא התפרץ... "כן. ככה זה אצל כולם... גם לי קרה פעם..." ואז הוא החל 'לשטוף' אותי בהיסטוריית המוסכים שלו, למן הרכב הראשון, שהיה קיים כבר מייד אחרי החתונה. לא נעים. אני דיברתי 3 דקות. הוא כבר עשר... ועדיין לא נראה שהוא עומד לסיים את מעללי כל המוסכים שהוא ביקר בהם בארץ. התקשרתי לשפוך את מר ליבי, ומצאתי את עצמי מקשיב למר ליבו... הזדהות שלילית. אם גם לכם זה קרה, שביקשתם לשתף מישהו בצרה, ומצאתם את עצמכם 'מקשיבים' לצרות שלו, אתם לא לבד. לתופעה קוראים 'הזדהות', ולא בפן החיובי שלה. האדם מקשיב לצרתו של השני ומזהה את עצמו בסיפור. באותו הרגע, הוא מפסיק להקשיב לצד השני ונכנס לתוך עולמו שלו. בעולם השיח בין שני אנשים, ישנם מחסומי הקשבה רבים. ה'הזדהות' היא אחד מהם. ואם מדברים על שיח, שימו לב ל'פירמידת הוויכוח'. ממש כמו פירמידת המזון בה הבסיס מייצג את המזון הבסיסי שנדרש לגופנו, וככל שעולים בפירמידה, נפחו של המזון הפחות נצרך קטן... כך גם ב'פירמידת הוויכוח'.

זו כשחושבים בהיגיון על ויכוח או שיח בין שני אנשים, הם אמורים לנסות לשכנע את הצד השני בצדקתם, ואולי גם בטעות של השני, אלא שבאופן די מפתיע, בחלק הבסיסי ביותר של הפירמידה, המייצג את רוב השיחה, נמצא [תופים...] 'הדבקת כינוי'. בחלקו הגדול של הוויכוח אנחנו מדביקים לצד השני כינויים שונים. "כופר", "שקרן", "אתה כמו אימא שלך", או בגרסה החדשה: "קפלניסט" או "ביביסט". שום שיח על הנושא עצמו. כשעולים במעלה הפירמידה, נמצא 'ערעור סמכות'. המתווכח מערער על סמכותו של השני להביע דעה. "אתה לא מבין בזה בכלל". "מה לגברים ולבישול?" "מה לנשים ולטיפולי מוסך?" [אה...?]. עוד שלב בפירמידה, הוא 'ביקורת על נימת המתווכח'. 'תראה איך אתה צועק', 'למה רק אתה מתעצבן?'. ועדיין... שום מילה על מהות הטיעון עצמו. בשלב הרביעי משהו כבר מתחיל להיות קשור קצת לוויכוח עצמו. הצדדים מעלים את טענותיהם, אבל בתוספת האמירה ש"רק עלינו להתחזק בתורה ובמצוות ולהשאיר את ידיעת הקץ בידי בורא העולם לבדו. כשלא נשארות מילים או זמן להתווכח, הצדדים סוף סוף, מתחילים להניח ראיות לדבריהם. במעלה הפירמידה, רק במשפטים בודדים בלבד, כל צד מנסה להפריך את טענת הצד השני, כשממש במילים ספורות מתייחסים לנקודה המרכזית עליה חלוקים, וכל צד מדגיש מדוע לדעתו היא לא נכונה. כך אנחנו מתווכחים... מילא... כך אנחנו מקשיבים... זה ממש לא מילא...

מִתּוֹךְ הַפָּרָשָׁה

"ואמר הדור האחרון... וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה" (כט, כא). מיהו אותו 'דור אחרון' שעליו מדברת התורה? האם ניתן לדעת מתי הוא יגיע? חז"ל הזהירו: "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". אין בידינו לקבוע מיהו דור הגאולה או לחשב את הקץ. עם זאת, חז"ל תיארו סימנים שונים שיאפיינו את התקופה הסמוכה לגאולה. למשל, "אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו... הגליל יחרב והגבלן (הגולן) ישום". (סוטה ט, טו) בדורנו, בעקבות מצבי מלחמה ופינוי יישובים, רואים מציאות שבה משפחות רבות נאלצו לעזוב את בתיהן ולהתארח בערים אחרות במשך תקופות ארוכות. אומנם, אפשר לראות בכך דמיון לדברי חז"ל, אך אין באמת בידינו לקבוע מסקנות נחרצות. רק עלינו להתחזק בתורה ובמצוות ולהשאיר את ידיעת הקץ בידי בורא העולם לבדו.

בכל חג, נוסף לבני חו"ל "יום טוב שני'. מדוע, בשונה משאר החגים, בראש השנה גם בארץ ישראל ישנם שני ימים טובים? חז"ל קבעו שני ימים טובים משום שלא תמיד אפשר היה לסמוך על כך שיושבי הגלויות ידעו מבעוד מועד אימתי קידש בית הדין בירושלים את החודש. ממילא, לא ידעו האם היום ט"ו לחודש או שמא התקדש החודש יום למחרת, וכעת תחילת ט"ז לחודש. כיוון שראש השנה חל בתחילת החודש, גם ליושבי ארץ ישראל הרחוקים לא יהיה עדיין מידע מתי התקדש החודש. מסיבה זו, קבעו בתחילה כי במקום מושב בית הדין יעשו את ראש השנה יום אחד, ובשאר המקומות יעשוהו שני ימים. בהמשך גזרו החכמים שבכל מקום יחגגו את ראש השנה יומיים.

רק תקשיב

בימים אלו, בהם אנו פונים להקב"ה ומבקשים סליחה על המעשים שלנו, אנחנו בעצם מבקשים שיקשיב לנו. לא רק למילים שאנו אומרים, שלפעמים אנחנו בעצמנו לא מקשיבים להן, אלא בעיקר... ללב שלנו. אם אנחנו רוצים שהקב"ה יקשיב לנו, כדאי שנתחיל גם אנחנו להקשיב לאנשים שמסביבנו. לשתוק כשהם רוצים להגיד משהו. להקשיב לטיעון שלהם. לחשוב לפני שאנחנו מתפרצים. ובעיקר, להקשיב ללב שלהם. "סליחה. כל כך חשוב לי לשמוע אותך. אתה רחוק. חכה רגע. אני בא אליך". שמעתי מישהו פונה לחברו באחד הכנסים בהם נכחתי. קניתי. מתוך הוויכוח יתברר האמת (רבינו עובדיה מברטנורא אבות ה, יז)