טיב המעשיות

הבעש"ט הקדוש זי"ע, ולאחר מכן הפסיק לתקופת מה את נסיעותיו מחמת שחזקה עליו מצות אביו הרה"ק רבי יצחק מדרוהוביטש זצוק"ל, שציווהו לחדול מנסיעותיו מז'יבוז'ה. והעידו הצדיקים, מה שמקובל בידיהם מתלמידי הבעל שם, שאם היה עורך עוד 'נסיעה' אחת אל מרן הבעש"ט היה בכוחם להביא יחדיו את הגאולה השלמה, מחמת שהיו בבחינת התאחדות רוח ונפש של משיח צדקנו. [מעין הענין הנודע מהשתוקקותו הגדולה של הבעש"ט להיפגש עם האור החיים הק' זי"ע, שאם היו נפגשים היו מחישים את הגאולה, מתוך התאחדות רוח ונפש של משיח]. אלא דהיינו גופא היה חלק מגזירת אריכות הגלות, למנוע ממנו הנסיעה אל הצדיק, כדי שלא למהר את הקץ בטרם עת. [כשם שנמנעה נסיעתו של הבעש"ט הק' בזמנו אל ארץ ישראל כנודע].

אחד מן התלמידים שאל והקשה על כך לפני רבו הרה"ק רבי מיכלע, ממה שנפסק להדיא בתרומת הדשן (סימן מ) שאין לשמוע לאביו בדבר זה. וז"ל התרומת הדשן: "שאלה, תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה לפניו, ויזכה בתלמוד ללמוד הימנו. ואביו מוחה בו בתוקף, ואמר לו בני אם תלך לאותה מדינה שהרב שם תצערני עד מאוד, כי אדאג עליך תמיד ח"ו פן תהא נתפש, או יעלילו עליך כמו שרגילים באותו מדינה. מה יעשה תלמיד ישמע לאביו, או ילך כחפצו ללמוד תורה".

"תשובה, ייראה דאין צריך לשמוע כהאי גוונא לאביו, וראיה מהא דאמרינן וכו', אלמא לצאת לתלמוד תורה. אף על פי שמוצא ללמוד תורה במקומו, עדיף מכיבוד אב ואם, שהרי יעקב אבינו לא נענש על כיבוד אב ואם כל אותם שנים שלמד תורה בבית עבר כו'. ואין נראה לחלק בין כיבוד אב ואם, בין מה שאביו מיחה בידו ושמצערו במה שעובר על צוואתו, דהא תרווייהו מצות עשה שווה נינהו כבודו ומוראו כו'. ולענין לצאת לתלמוד תורה לפני רב שזוכה ממנו ללמוד תורה, שרינן לעיל טומאה דרבנן, אלמא עדיף ממורא דאב ואם" עכ"ל.

הרי שפסק לפנינו להדיא שאין חיוב לציית לאביו בדבר זה, [והפוסקים האריכו בשאלה זו והרבה חילוקי דינים נשנו בזה, עיין בדבריהם]. ומאחר שכל כך השפעת קדושה עצומה תליא באותה נסיעה, עד שבכוחה להחיש את גאולתם של ישראל, מדוע לא עבר על מצות אביו לנסוע אל היכלא דמלכא כאשר חפצה נפשו.

ענה על כך הרבי ר' מיכל, יתכן שאכן מצד ההלכה אולי מותר היה לי בזה להמרות פי אבא ולנסוע לשם. וכמ"ש בפרק קמא דעבודה זרה (יט.): "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו". - אך חוששני שכל אותה השפעה הגדולה שבנסיעה כזו תיפגם, מאחר שאבי הגדול יצטער בדבר, ושוב נמצינו מפסידים את כל עיקר תועלת השפעת הנסיעה, ודו"ק.

מובן לכל משכיל שדברים הללו הינם למעלה מהשגתנו, ויש בהם רזין טמירין עילאין המכוסים לפני עתיק יומין, ואין איתנו יודע עד מה. - אך מה שצריכים אנו ללמוד 'מוסר השכל' מטיב זה המעשה שלפנינו, עד היכן מגעת מצות 'כיבוד אב ואם', שדיבר הכתוב (איוב ח, ו-ז) 'אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה, כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךְ וְשִׁלַם נְוַת צִדְקֶךָ. וְהָיָה רָאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגָּה מְאֹד'. וכמובן היה מפזר כל ממונו לצדקה, ואף החזיק בבית מדרשו עשרה בטלנים כדין, שהיו בטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה, והוא היה מחזיק אותם ואת ביתם.

מלבד זאת היה לו 'ממונה', איש נאמן מתלמידיו ומקורביו, שהיה יוצא בשליחותו ונודד בערים לאסוף ממון לצדקה, והיה הרבי מורה לו תדיר להיכן לנסוע וכמה כספים עליו לגבות. בתקופה מסוימת נעשתה מלאכת גביית הצדקה קשה מאוד, וכראות הממונה הקשיים הגדולים הנערמים לפניו בעבודת הקודש, ניגש אל רבו הרבי ר' מיכל והתלונן על כך, באומרו שחפץ הוא לעזוב את שליחות זו. ביקשו הרבי שימתין קמעא, כי ברצונו לגשת אל המקווה. יצא אפוא הרבי למקווה, ובחזרתו אמר לתלמידו שגילו לו מן השמים בטבילת המקווה, שיותר יש נחת רוח למעלה באותה יגיעה שמתייגעים באסיפת הממון לצדקה, מכל החלוקה שמחלקים לעניים, ואף יותר מהחזקת ה'כולל' של העשרה בטלנים בעיר. כי ההילוך אחר הצדקה, והיגיעה שמתייגעים בה עם כל הטרחא והביזיונות הכרוכים עימה, מעלה נחת רוח ושמחה עד מאוד לפני כיסא הכבוד! ח"ו וכמה צריכים זהירות שלא לצער אביו ואימו. כי אף במקום שמצד ההלכה אולי הותר לו להמרות פי אביו, מכל מקום עצם הצער שמגיע לאביו או לאימו פוגם ומחסיר בשפע הגדול הנשפע בקדושה וטהרה, והדברים נוראים למתבונן.

מובא בספרים הקדושים אודות המגיד מזלוטשוב זצוק"ל, שהיה מטריח עצמו מאוד בשביל צדקה וחסד, ופעמים רבות היה יוצא גם ב'נסיעה' על פני ערים ועיירות כדי לקבץ ממון לצדקה או לפדיון שבויים, כדרכם של הרבה צדיקים בדורו. באחת מנסיעותיו הקשות, נשאל על ידי תלמיד נאמן שהתלווה אליו וראה בגודל טירחתו ומסירות נפשו בדבר, עד היכן מגעת חובה זו, הרי עם יישאר בעירו ובביתו יוכל לעבוד את השם יתברך בתורה ובתפילה ביישוב הדעת ובמנוחה, ובוודאי יעלה זה לקורח רוח גדולה בשמים, ולמה לו לצאת ולטרוח כל כך לטלטל עצמו בדרכים בשביל הצדקה.

הסביר לו רבו המגיד את טעמו ואת נימוקו, הנה בכל עבודה רוחנית שבעולם ישנם קשיים, כגון בתפילה הרי לא תמיד עולה כהוגן, ובתורה מתערבים לפעמים 'פניות' שונות, ואין זה מן הקלות כלל להגיש 'קרבן שלם' תמים בעבודת שמים. - אך במצות החסד, כשעוסקים וטורחים במצות הצדקה והחסד, מקובל בידי מפי מורי ורבי הבעש"ט הק' זי"ע, שאין בודקים כלום, ותיכף עולה המצוה לעילא, ומתקבלת ברצון ושמחה קדם אבוהון די בשמיא. וסברת טעמא דמילתא, כי בצדקה וחסד העיקר מה שאנו נצרכים הוא שהיהודי המקבל ייוושע מצערו ומצרתו, וכל שעשתה המצוה את פעולתה ויצא המקבל מן המיצר לא איכפת לן כלום בחיסרון דין 'לשמה‘ שמצד הנותן, והכל עולה ומתקבל לטובה.

בערוב ימיו של המגיד הק' מזלוטשוב זי"ע תלמידו הנאמן של הבעש"ט זצוק"ל זכה לעושר, וכענין שדיבר הכתוב (איוב ח, ו-ז) 'אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה, כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךְ וְשִׁלַם נְוַת צִדְקֶךָ. וְהָיָה רָאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגָּה מְאֹד'.

הַמַגִּיד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מִיכְל'י זְלוֹטְשׁוֹבֶער נִסְתַּלֵּק בְּעִיר 'יַאמְפּוֹלֶע' יצ"ו וְשָׁם מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד, וּבַעֲלוֹתוֹ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה יָצָא הַכָּרוֹז בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים 'הָבוּ יְקָר לְדִיוּקְנָא קַדִּישָׁא'. כְּמ"ש בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (ח"ב קצט.): "בַּד נַטְלֵי לֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ לְבֵי קִבְרֵי, בְּדֵין מַכְרְזִי עֲלוֹי. אִי אִיהוּ זַבָּאָה מַכְרְזֵי עָלֵיהּ וְאַמְרֵי הָבוּ יְקָר לְדִיוּקְנָא דְמַלְבָּא, יְיָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ' (יְשַׁעְיָה נז, ב). מְנָא לָן, דִּכְתִּיב (שָׁם נח, ח) וְהָלַךְ לְפָנִיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" ע"כ. תֵּיכֶף עָלָה וְנִתְעַלָּה וּבְהַאי קְטִירָא אִיתְקְטַר אֶל מְקוֹמוֹ הַנָּכוֹן לוֹ בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וּבִהְיוֹתוֹ אֶחָד מִגְּדוֹלֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר מִנּוּ אוֹתוֹ כְּדַיָּן בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה, בֵּין כָּל הַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים בְּנֵי הֵיכְלָא דְמַלְכָּא הַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בְּמַלְכוּת בֵּית דִּין הָעֶלְיוֹן. אֲבָל מֵחֲמַת עֹצֶם שָׂרָף קְדֻשָּׁתוֹ הָעֶלְיוֹנָה וּפְרִישׁוּתוֹ הָעָצוּמָה, שֶׁלֹּא פָּגַם מֵעוֹלָם בְּכָהוּא זֶה בִּקְדֻשַּׁת בְּרִית קֹדֶשׁ, הָיָה מַחְמִיר מְאֹד בְּדִין עֲבֵירוֹת הַלָּלוּ, כִּי לֹא הֵבִין כֵּיצַד מְסֻגָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם אֱלֹקִים קָדוֹשׁ וְטָהוֹר לִפְגֹּם בְּנִשְׁמָתוֹ וּלְטַמְּאָהּ בְּטֻמְאוֹת וְזוּהֲמוֹת אֵלּוּ, וּלְפִיכָךְ נִצְרְכוּ לְהַעֲבִיר אוֹתוֹ מִתַּפְקִיד זֶה כְּדֵי לִזְכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. - כֵּן הֵעִיד בּוֹ נִכְדּוֹ הַקָּדוֹשׁ הַמְפֻרְסָם רַבִּי שְׁלוֹמְקָ'ה מִזְוִויעֶהְל זי"ע, מִמַּה שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית אֲבוֹתָיו. [וְאַף הוּא עַצְמוֹ הָיָה זָהִיר וּמְקֻדָּשׁ עַד מְאֹד בִּקְדֻשָּׁה זוֹ כִּידוע, כַּאֲשֶׁר הרה"ק רַבִּי אַהֲרְלֶ'ה רַאטֶה זי"ע הָיָה מַפְלִיג בְּשֶׁבַח קְדֻשָּׁתוֹ הַרְבֵּה, וְאַף נִסְתַּלֵּק לְבֵית עוֹלָמוֹ בְּיוֹם 'יְסוֹד שֶׁבִּיסוֹד'].

זכותו הגדולה של בעל ההילולא תגן עלינו ובעדנו לכתיבה וחתימה טובה

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ – תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ