האבנבנאל (בראשית י) עומד על כך שהאופי האנושי מחולק אף הוא לפי ששלשת בני נח, שם נקרא על שם היותו מאנשי השם, שיסודות החכמה הגיעו ממנו, ויסודות החכמה הגיעו מבבל אשור הודו והמזרח, ורק לאחר שפרס כבשו את בבל ויון כבשו את פרס נוצר פילוסופיה ביון מכח החכמה שהועברה אליה ע"י כיבוש אסיה, וכן חכמות שהועברו לרומא ויוון ע"י צפו בנו של אליפז בן עשיו שמלך על רומא ויוון. אולם האברבנאל [ראה הנידון ההלכתי על זהות רומא] מציין שני עובדות מעניינות שנובעות מכך שחכמת יפת אינה עצמאית, לאחר שרומא כבשה את יון היא הפסיקה להעמיד פילוסופים, ובנוסף כיון שהחכמה הגיעה ממקור הזר, והם עצמם היו נבערים מחכמה לפני הכיבוש, אריסטו והבאים אחריו כפרו בכל דבר שהם לא הצליחו לממש אותו בצורה מוחשית, כיון שהחכמה לא הגיעה מעצמם, אין להם הרגשת הלב לקלוט את יסודות הדברים, והם קולטים רק מה שמוכח בעיניהם. ולפיכך חכמת יפת תלויה ועומדת בכך שבני שם מעורבים בפיתוח החכמה.
מאידך כח היופי הוא כוחה יפת. ולכן הם מרשימים ביופי ובהנהגה מסודרת. ואילו בני חם הם שטופי זימה בלי תכנון ורצון של שררה, ולכן הם נכנעים עובדי אדמה כשהמטרה שלהם הוא לקבל כאן ועכשיו את התאוה שהם להוטים אחריה.
המלבי"ם (דברי הימים א' א ד) עומד על כך שהפסוקים בפרשה ובתחילת דברי הימים, מאריכים בביאור תולדות העמים, ומקורם של שבעים האומות בעולם, והוא מבאר שיש לנו חשיבות גדולה להכיר את הדברים, משום שהדבר בא ללמד אותנו שיש שישנם 3 סוגי אנשים בבריאה, יש את האנשים שהם עובדי השם, והם בניו של שם. יש אנשים שהם כולם חומר ותאוה, ואין בהם עבודת השם ונימוסים, והם בניו של חם. ויש אנשים באמצע, לעיתים הם נמשכים אל עובדי השם, ולעיתים הם נמשכים אל החומר ואל התאות. והם בניו של יפת.
רש"ר הירש (בראשית ט כז) עומד על כך שהשמות של בני נח מורים על אופי הבריאה:
- שם – פירושו אדם שכל דבר מוגדר אצלו ונקרא בשם.
- יפת – הוא משורש 'פת' וכולל את ה'פתי' או 'פיתה' כלומר אדם שניתן לפתותו בקלות, וזה היסוד של המילה 'פתוח', כלומר בקלות ניתן לחדור לליבו. גם 'פתאום' ו'פתע' מורים על חוסר הכנה.
- חם – משורש 'חמם 'המם' הוא שיא של חושניות לוהטת.
וכיון שיש תועלת גדולה בלשונו, נעתיקו: "רבה המהומה בעולם ממעשי ידיו של חם; הרי זו אותה חושניות, הרותמת את ערכי הרוח והנפש למרכבת שם תהילתה, המקיימת את תחום הרוח רק כפרוזדור לתאות החושים. הרי אלו אומות היוצאות לכבוש, להאביד ולהרוס, לאכול ולשתות. אומות הולכות ובאות, וכל עצמן אלימות גסה, חושניות, בהמיות.
אך באות גם אומות אחרות, המקדישות את כוחותיהן ליופי, המטפחות אמנות ונוי אסתיטי. הן מכירות אידיאל נעלה, שאליו יתעלה האדם. הן מורות לאדם להיות חס על היפה, לפרוש מעטה נועם על החושניות הגסה, לעסוק גם בעבודת הרוח על יסוד הנועם והנוי: בשירה, במוסיקה, באמנות יוצרת. אומה המטפחת ערכים אלה, - הלוקחים את הלב ומדברים על הנפש, - מגשימה את אפיו של יפת.
אולם, חינוך האדם על ידי חוש היופי איננו תכלית עליונה. התרבות פוסחת על שתי הסעיפים, - אם קנה המידה למעשי האדם הוא סיפוק נפשו שלו, אם אין אידיאל מחוץ לאדם, המזהיר באור עצמו. רק הכרת האמת והטוב המוחלט תביא את האדם למרום ייעודו. אומה המטפחת את ערכי הרוח וכך תורמת את תרומתה להכרת האמת, מגשימה את אפיו של שם ומקדמת את ישע האדם.
אם נתבונן עתה במציאות ההיסטורית, נוכל לומר: שיא הפריחה של יפת הוא יון; שיא הפריחה של שם הוא עבר, העם העברי, עם ישראל, - הקורא בשם ה' בין אומות העולם. עד היום הזה - רק מיפת ומשם, מיון ומישראל יצאה תרבות והוראה לעולם. כל אוצרות הרוח של האנושות - מקורם בשם ויפת; וגם היום, כל התפתחות נוספת של תרבות וחינוך היא המשך לתרומתם; וגם תרומתה הרוחנית של רומא באה מידי היונים. יפת הביא עידון אסתטי; שם האיר את הרוח וזיכך את המוסר. תרבות יון ותורת ישראל היו גורמים אדירים ופעילים - במלאכת חינוך האדם; לעומתם היה כל שאר העולם כחומר גלמי סביל".
