אבא, מסתכלים עליך!
התורה מעידה על נח: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". אולם, בהמשך, כאשר הקב"ה מצווה עליו להיכנס לתיבה, משתנה הנוסח: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" – התואר "תמים" הושמט באופן פלאי. מדוע?
ה"כתב סופר" מאיר את הדברים בביאור מופלא ונוקב: התואר "צדיק תמים" נאמר על נח שלפני הולדת בניו. אולם לאחר שנולדו בניו – ובהם חם, שלא הלך בדרך הישר – נוצר פגם מסוים בנח עצמו.
אנו מכירים היטב את הכלל "ברא מזכה אבא" (הבן מזכה את האב), שכן לאב יש זכות במעשיו הטובים של בנו שאותו גידל לתורה וליראת ה'. אך מסתבר שהמשוואה פועלת גם בכיוון ההפוך: "ברא פוגם אבא". פגמיו של הבן מעידים, ולו במעט, על חיסרון כלשהו אצל האב, שכן יש לו חלק בדרך שבה בחר בנו. משום כך, נח כבר לא יכול היה להיקרא "תמים".
יש בדברי הכתב סופר חידוש עצום. הרי הרחוב בדור המבול היה פרוץ, מושחת ומלא כפירה; לכאורה, איזו טענה יכולה להיות כלפי נח על כך שבנו הושפע מאווירת הדור? מכאן אנו למדים מסר מהדהד: למרות הכל, אפילו בדור קלוקל כל כך, תמיד נותר שורש וחלק מסוים השייך לאב בדרך שבה הולך בנו.
רעיון זה מתקשר היטב לתופעה בולטת בסוף פרשת בראשית ובסוף פרשתנו. התורה מונה את שלשלת הדורות מאדם ועד נח, ומנח ועד אברהם. בכל דור, מקפידה התורה לחלק את שנות חייו של האדם לשתי תקופות: כמה שנים חי עד הולדת בניו, וכמה שנים חי לאחר מכן. נשאלת השאלה: מדוע התורה אינה מסתפקת בציון מניין שנות חייו הכולל?
בספר "קול רם" מובא בשם הגאון רבי משה פיינשטיין בעל ה"אגרות משה", שהתורה טומנת כאן יסוד גדול: אינם דומים ימי חייו של האדם לפני שנולדו לו בנים, לימי חייו לאחר מכן. מרגע שאדם הופך להורה, מוטלת עליו החובה לדקדק במעשיו שבעתיים, שכן מעתה בניו נושאים אליו עיניים ולומדים מהנהגתו. שנות חייו הראשונות, בהן אולי לא דקדק כל כך בדרכיו, אינן דומות לשנים שלאחר הולדת ילדיו – שנים בהן כל פסיעה שלו דורשת שימת לב מיוחדת למפעלותיו ולדוגמה שהוא משדר.
האחריות מחייבת. מצוות חינוך אינה מסתכמת בהטפת מוסר או בלימוד תיאורטי; עיקר החינוך הוא הדוגמה האישית. עלינו, המבוגרים – הורים ומורים – להוות מודל חי לחיי תורה ומצוות, לאהבת התורה ושקידתה, ליראת שמים ולתפילה זכה. עלינו לתת את הדעת ל"נראות" של מעשינו כלפי חוץ.
קחו למשל את שעת התפילה. כאשר אנו מקילים ראש חלילה, ומדברים במהלך חזרת הש"ץ או קריאת התורה – מלבד עצם האיסור החמור שבדבר – אנו מחריבים את מעלת התפילה בעיניהם של בנינו ותלמידינו. ילד שרואה הנהגה כזו, מחלחלת ללבו התובנה שתפילה אינה עניין כה חשוב, ושאפשר בקלות לעסוק במקביל בדברי חולין. שום שיחת מוסר לא תתקן את הרושם של פגימה זו.
אמנם נכון, הרחוב של ימינו משפיע עמוקות, וגם לחברה ולחברים יש משקל רב. אך אין בכך כדי לפטור אותנו מחובתנו לשים לב לדרכנו ולדוגמה שאנו מקרינים, כי בנפשנו הדבר.
