הנה טעמה הפשוט של מצות פריה ורביה הוא יישוב העולם. אך בדברי חז״ל ובתורת הסוד והחסידות נמצאת במצוה זו פנימיות עמוקה יותר: הולדת ילד היא הורדת נשמה מאוצר הנשמות, וכל נשמה שיורדת מקרבת את הגאולה. ונעיין בסוגיות שבהן נאמר הדבר.
א. מקור הדברים
בגמרא (נדה יג ע״ב; וכן יבמות סב ע״א, ועבודה זרה ה ע״א) אמר רבי יוסי: "אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף" שנאמר "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו נז, טז). ובנדה (שם) נאמר בברייתא שגרים ומשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח. ופירשה הגמרא שהכוונה ל'דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו', כלומר נושאים קטנות שאינן ראויות ללדת. ורש״י (שם) מפרש: 'והוא ראוי להוליד, נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה'. נמצא שהגמרא עצמה מקשרת בין קיום מצות פריה ורביה לבין בוא המשיח.
[וראוי להוסיף, שבאותו פרק בישעיהו (נז, ה) נאמר "שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים", ובגמרא (נדה יג ע״א) דרשו זאת רבי יצחק ורבי אמי על מי שמאבד זרעו לבטלה, כמי שאינו מביא ילדים שהיו יכולים להיוולד. ונמצא שאותו פרק בישעיהו נדרש הן על אובדן ילדים שלא נולדו (פסוק ה), והן על הנשמות שמחכות לרדת (פסוק טז).]
ב. מהו "הגוף"
רש״י (נדה יג ע״ב) מפרש: 'שבגוף – חדר, כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים'. ובעבודה זרה (ה ע״א) פירש: 'אוצר יש ושמו גוף, ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם'. כלומר, כל הנשמות שעתידות לרדת לעולם נבראו מבראשית, והן שמורות באוצר הנקרא 'גוף'. וכל לידה מורידה נשמה ממנו, עד שהאוצר יתרוקן.
ג. פריה ורביה וקירוב הגאולה: מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן
בגמרא (יבמות סב ע״א) נחלקו אמוראים במי שהיו לו בנים ומתו: "רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּם". ורב הונא אמר שקיים, 'משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף'. כלומר, מי שהוליד ילד, גם אם הילד מת, כבר הוציא נשמה מהגוף. ורבי יוחנן אמר שלא קיים, כי "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ בָּעֵינַן, וְהָא לֵיכָּא" (ישעיהו מה, יח). והגמרא העלתה את דברי רב הונא בתיובתא, וההלכה כרבי יוחנן.
ויש לעיין: אם ההלכה כרבי יוחנן, מה נשאר מן הטעם של רב אסי, שהוא גם הטעם לדברי רב הונא?
ד. קושיית התוספות: 'אילמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים'
והתוספות (נדה יג ע״ב) הקשו: הרי אמרו בגמרא (שבת קיח ע״ב) 'אילמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים', ואיך יתכן אם עדיין לא כלו כל הנשמות? ותירצו: "הַרְבֵּה הָיוּ יוֹלְדוֹת בְּכֶרֶס אֶחָד". ובתוספות הרא״ש (שם): או שאותה גזירה בטלה בזכות שמירת שתי שבתות, או שהיו יולדות הנשים 'ששה בכרס אחד', כדי למהר לכלות את הנשמות.
ובחידושי אגדות (נדה יג ע״ב) כתב על כך: 'אולי שהוא כענין שאמרו שהיתה אשה אחת יולדת במצרים ששים ריבוא בכרס אחד; והוא משה שהיה שקול ככל ישראל'. 'כן אם יזכו ישראל תלד אשה בענין זה ס׳ ריבוא בכרס אחד, שהנולד יהיה כששים ריבוא נשמות שבגוף'. ועל פי זה פירש את הפסוק: 'כי רוח אחד מלפני יעטוף – כנשמות הרבה שאני עשיתי בגוף, כי אותו רוח יהיה שקול ככל אותן נשמות'. 'ורוח נאמר על מי שיש לו מעלה יתירה', כמו שנאמר 'ונחה עליו רוח ה׳', 'ולזה אמר רוח בלשון יחיד, ונשמות בלשון רבים'.
ה. פנימיות הענין בחסידות
בספר אור לשמים (כי תשא) כתב על דברי הגמרא: "כִּי הַחֶדֶר שֶׁהַנְּשָׁמוֹת בּוֹ נִקְרָא גּוּף, וְכַאֲשֶׁר אָדָם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה מְתַקֵּן הַכֹּל הֵן מַה שֶּׁעָשָׂה בְּגִלְגּוּל זֶה אוֹ בְּגִלְגּוּל אַחֵר, וְאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל עוֹד פַּעַם אַחֶרֶת, וְיֵצְאוּ נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת מֵאוֹצַר הַנְּשָׁמוֹת". כלומר, כלות הנשמות שבגוף אינה רק ענין של מספר, אלא קשורה גם לתיקון הנשמות שכבר ירדו.