אל תנקו את המראה

כשאני מבקר את הזולת, ייתכן שהבעיה קיימת בכלל בתוכי, והשני הוא רק 'מראה'. איך יודעים?

התייעצתי פעם עם איש מקצוע חינוכי לגבי אתגר מסוים עם אחד מילדיי. הוא הדהים אותי בתגובה שלו: "אתה בטוח שהבעיה קיימת אצל הבן? אולי היא מתחילה בך ואתה נאבק נגד 'שדים' הקיימים בתוכך?" ייתכן שהתסכול מהבן רק משקף את הקושי שלך מול עצמך, ואם זה כך, אתה עלול לגרום יותר נזק מתועלת. מוטב שתעזוב את הנושא ותשאיר לאחרים את הטיפול בו".

התובנה מאירת העיניים מופיעה כבר בגמרא (קידושין ע/ב): "כל הפוסל – במומו פוסל". אדם ביקורתי שמזהה חיסרון אצל האחר, משקף את החיסרון הקיים כבר בו. הצדיק רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מגדולי תלמידי הבעש"ט, מוסיף הסבר בשם רבו ('מאור עיניים' לפרשת חוקת): "מי שרואה רע בחברו, הוא כמו שמסתכל במראה: אם פניו מטונפים רואה במראה כך, ואם פניו נקיים – אינו רואה במראה שום דופי".

מי הבעיה?

הזולת הוא 'מראה' דרכה אנו רואים את עצמנו. פסיכולוגים קוראים לזה 'השלכה'. לכל אדם יש צדדים אפלים שהוא קובר בתוכו, מדחיק אותם בבושה, כדי לשמור אנרגיות חיוביות לחיים. אולם הביקורת נגד הזולת מאפשרת לטפל בבעיה בלי לשאת במחיר שלה. הוא יורק אש על החולשות של השני ובכך מתגונן נגד האכזבה מעצמו.

לכן המיקוד בבעיות של הזולת יהיה כמו לנקות את המראה במקום לנקות את האדם העומד מולה. הדבר לא יסיר את הלכלוך המזדקר מול העיניים.

הרבי מליובאוויטש ממריא לגבהים רוחניים בהבנת שורש תופעת 'המראות' (לקוטי שיחות /כד): "הזולת נשלח מהשמיים כדי לעורר את זה שרואה את החיסרון, לתקן עניין הדרוש תיקון אצלו. הרי 'על כל פשעים תכסה אהבה', ו'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו', לכן מזמינים את הזולת מהשמים שיראה בו את החיסרון הזה וכך יבין הרואה מה שהוא זקוק לתקן בעצמו".

ואולי לא? שמא הבעיה קיימת אצל הזולת ואני שליח מהשמים כדי להוכיח אותו? הרי מצווה בתורה כתובה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"? כשאני מזהה בעיה רוחנית אצל הזולת, הדבר מחייב אותי לעורר את הזולת לתקן עצמו, מתוך תפיסה הגורסת כי אני נשלחתי להיות המדריך שלו! ובקיצור: האם אני הבעיה והוא הפתרון או ההפך?

הרבי מליובאוויטש מציג כלל אצבע שאי אפשר לטעות בו (שם/27). עליי לבחון מה צד את העין שלי: החיסרון או הפתרון. אם אני חש משיכה אל החולשה עצמה, ומגדף ומרעיש נגדה – ברור שהיא קיימת בתוכי לפני שהופיעה אצל הזולת. אולם אם אני מדלג מעל הטינופת ומציע פתרון פרודוקטיבי – משמע כי נשלחתי מהשמים לעורר את תשומת לב הזולת למתרחש אצלו.

תפסיק לדבר!

מול אנשים המדברים בבית הכנסת בתפילה, ישנם שני מיני תגובות: אחד ניגש בשקט ומבקש להפסיק עם הדיבור. שני תולה מודעת קיר ענקית: "אי אפשר להתפלל ככה". הראשון נקי מבעיית הזלזול בתפילה ונשלח מהשמים כדי להוכיח את האחר. השני נאבק עם השדים בתוכו ומשליך אותם על כלל הציבור.

כך מספרת התורה בסוף פרשתנו: חם גילה את נח מתגלגל בשכרותו ומוטל מבוזה. חם גיחך בקול, לעומת שם ויפת שכיסו בעדינות את אביהם ושמרו על כבודו. התורה מאריכה בלשונה: "וילכו אחורנית... ופניהם אחורנית, וערוות אביהם לא ראו". שם ויפת צעדו אחורנית כדי לא לראות את נח חשוף וכשהגיעו עד אליו והסתובבו כדי לכסותו, סובבו את פניהם שוב לצד השני כדי לא להביט בקלונו.

מהי מטרת המילים האחרונות: "וערוות אביהם לא ראו"? לאחר שנאמר כבר פעמיים "וילכו אחורנית... ופניהם אחורנית", ברור שלא היו יכולים לראות ערוותו! כאן מודגש ההבדל היסודי בין הבנים: חם התמקד בטינופת עצמה, מה שהעיד על רמתו העצמית הפגומה, ואילו שם ויפת דילגו מעל הלכלוך וזיהו בעיה מעשית הדורשת תיקון. זו הוכחה ברורה לאופי הטהור והנקי שלהם.