רבי הלל מפאריטש היה ידוע כמי שדואג לכך שלא יעבור עליו יום בו יאלץ לומר בברכת המזון "על נהרות בבל". אם היה זה ראש חודש או יומא דפגרא הרי שנפתרה בעייתו, ואם לאו, דאג הוא לאורחים על שולחנו ובזכותם פטר עצמו מלומר מזמור זה. באחד הימים קרה ולא מצא רבי הלל שום סיבה בגינה יוכל לומר "שיר המעלות", לא היה זה יומא דפגרא ואף אורח לא היה בנמצא, חשב רבי הלל מה לעשות ומצא עצה – היום האורח לא יהיה אלא המזמור "על נהרות בבל" בכבודו ובעצמו, ועם כזה 'אורח', ממילא ניתן לפתוח ב"שיר המעלות"...
חודש החגים מאחורינו. עומדים אנו כבר בחודש מר-חשוון, ימים בהם מתחילים לומר תחנון, אך הרבי, רועם של ישראל, עדיין מותיר אותנו נעלים וקשורים לרוממות חודש החגים ותחילתה של שנה.
שבת פרשת נח, בדומה לשבת בראשית, איננה עוד פרשה בסדר הפרשיות. זוהי שבת כללית. אם שבת בראשית כוללת בתוכה את כל ימות השבוע הראשון של השנה שבו כל יום מכוון על אותו היום במשך השנה כולה, הרי ששבת פרשת נח אוצרת ומסכמת בתוכה את ימי השבוע לאחר תומם, לאחר שכבר נעשו ופעלו בהם. זוהי השבת הראשונה לעבודה בפועל בעולם. במילים אחרות: שבת בראשית היא ה'יבכחי' של ימות השנה, בעוד שבת נח היא ה'בפועל'.
ננסה לפשט את הדברים תוך עיון בפרשיות השבוע: פרשת בראשית עוסקת בבריאה כפי שהיא מצד הקב"ה, אשר הוא אמר ויהי – קיום הבריאה 'בכחי'. פרשת נח, לעומת זאת, עוסקת בקיום העולם מצד עצמו לאחר כריתת הברית עם נח, אשר פעל בעולם וביררו – קיום העולם בפועל. ביטוי לעבודה זו ניכר בתוכן הכתובים "בראשית ברא אלוקים" לעומת "ונח מצא חן בעיני ה'". 'אלוקים' זוהי דרגה שמשמעותה "בעל היכולת ובעל הכוחות כולם" – הדגשת כוחו של הקב"ה בדרגה השייכת לעולם ומתלבשת בו. לעומת זאת הויי' היא דרגת אלוקות שלמעלה מהעולם. נח, בעבודתו בעולם הביא לכך שאור 'הויי'' שלמעלה מהעולם יתגלה בשם 'אלוקים'. לא זו בלבד, אלא שיהא ניכר לכל כי "הויי' הוא האלוקים" – גם הצמצום, ההעלם וההסתר הוא למעשה הקב"ה בעצמו.
עבודה זו של נח באה לידי ביטוי בבריאה כפי שהיא מתוארת לאחר המבול "לא ישבותו". בעולם מוגבל היינו מצפים שסיבובם של גרמי השמים יהיה מוגבל אף הוא, אך גילוי שם 'הויי'' שבעולם מביא למצב בו "לא ישבותו" – גילוי אין סוף שלמעלה ממדידה והגבלה. כך הוא אף בהבטחת הברית "את קשתי נתתי בענן" – בעוד הענן מהווה הסתרה על אור ה' הרי שהקשת מהווה השתקפות אור השמש בענן. הדבר מרמז על גילוי השמש – אור הויי' – בתוך ההעלם עצמו.
כיוון שעוסקים אנו בשבוע הראשון לעבודתנו בעולם, חובה עלינו להוריד את הנאמר לפסים מעשיים. כאשר עובדים אנו בעולם את עבודתנו הגשמית תוך התעסקות עם הגשמיות עלינו לדאוג שיורגש הקשר עם הקב"ה, ועבודתנו אינה אלא כלי שרת לגילוי אלוקות בעולם.
כתוצאה מעבודה זו באופן של שבת נח, מגיעים אנו אל שבת פרשת לך לך – הליכה באין ערוך לעומת מצבנו הקודם. הליכה שעל ידה מתגלה מעלתו האמיתית של היהודי ואמיתיות שמו של הקב"ה מאידך – הויי שלמעלה מהעולם.
שבת תשובה
שבת נח, בהיותה שבת הכוללת את ימי השנה כולה, הבאים עלינו לטובה, אמורה, מטבעה, להוות שבת של חשבון צדק על העבודה בפועל. הרבי מכוון אותנו אודות מה להתמקד בחשבון צדק זה – עבודה בפועל שעיקרה הוא גילוי שם הויי' בעולם – הוי' הוא האלוקים.
בשונה מחודש אלול בו התשובה וחשבון הצדק הוא על העבר, הרי שבת פרשת נח מהווה את חשבון הצדק על הימים הבאים. עבודת תשובה העוסקת במעשה בפועל יכולה להוביל את האדם להתעסקות עם הפרטים הקטנים והנחותים ביותר, פרטים שכל מהותם תחומי חיים מדודים ומוגבלים. אך יכולה להיות גם עבודת תשובה אחרת. כזו המעלה את האדם לדרגה עליונה ביותר; עבודה בה האדם משקיע את ראשו ורובו בלימוד התורה ובעבודת התפילה כך שכל העניינים הבלתי רצויים מתבטלים מאליהם. עבודה כזו אמנם נעלית יותר אך לא מודגש בה תיקון הפרטים עצמם.
כמו תמיד מוצא הרבי את דרך המלך בשילוב בין השתיים – שלימות התיקון של כל ענייניו הפרטיים תוך התעסקות בהם יחד עם התעלות לדרגה נעלית יותר. לתקן כל פרט ופרט בהתאם לדרגתו החדשה, הנעלית.
במילים אחרות, כשאדם יודע שההתעסקות בתיקון הפרטים הנחותים היא לצורך עליה למקום נעלה יותר, הרי שאז מתגלית ההתקשרות שלו עם הקב"ה, כדוגמת שם הויי' הנמשך בשם אלוקים. חשבון צדק שכזה נעשה לא מתוך צער הירידה, אלא מתוך שמחה ותענוג שכן ירידה זו היא צורך עליה.
הדבר מודגש כאשר חיים עם הזמן ומחודש תשרי המושבע במועדות מגיעים אנו אל תחילתו של חודש חשוון, ימים אשר התחנון טרם שגור בפינו, ימים בהם קל לשמוח. עבודת תשובה זו, הבאה מתוך שמחה, נכונה לכל שנה שהיא, על אחת כמה וכמה נכונה היא בדורנו, בדור בו אנו עומדים לאחר גמר וסיום מעשינו ועבודתנו.
עבודת תשובה זו הבאה מתוך שמחה, נכונה לכל שנה שהיא, על אחת כמה וכמה נכונה היא בדורנו, בדור בו אנו עומדים לאחר גמר וסיום מעשינו ועבודתנו. נכונה העובדה כי לכל אחד מאתנו יש עוד אי אלו פכים קטנים לתקן אך זהו חולי חיצוני וקל אשר אינו פוגע בקומה השלימה של עם ישראל. קומה זו עומדת הכן, מוכנה, מושלמת ומזומנת לקבלת פני משיח צדקנו ואין בכוח חולי פעוט זה או אחר בכדי לדחות את הקץ. יותר מכך שלימות העם כולו מסייעת אף לחוליים הפרטיים אשר ירפאו למפרע כאילו לא היו, ומפרשת נח עוברים אנו לפרשת לך לך – הליכה מיידית ומהירה לגאולה האמיתית והשלימה.
לאלו בינינו שלא תפסו למה הרבי מתכוון באמרו כי אנו לאחר גמר ושלמות מעשינו ועבודתנו, בא הרבי ומסביר ברחל בתך הקטנה – כבר כלו כל הקיצין, כבר עשו תשובה ואין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו. אם כך הדברים בשנת תשנ"ב, על אחת כמה וכמה שכעת, חי"י שנים לאחר מכן, הרי ש"כלו כל הקיצין"!
דומין ללבנה
קיום העולם באופן עליו דיברנו קודם לכן כי "יום ולילה לא ישבותו" תלוי במהלך השמש והירח. לעם ישראל קשר מיוחד ללבנה שכן ישראל "דומין ללבנה ומונין ללבנה ועתידין להתחדש כמותה". קשר זה בא לידי ביטוי בקידוש הלבנה בכל חודש. קידוש הלבנה משמעותו קבלת פני השכינה. בזמן הגלות אין אנו זוכים לראות את פני ה' ולכן מקדשים אנו את החודש. בעת קידוש הלבנה נזכרים עם ישראל כי יגיע יום בו יתחדשו כמותה, אז יזכו לראות אלוקות ולהללה.
במיעוט הלבנה נרמזים מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, בחידושה של הלבנה מרומזת הגאולה העתידה לבוא. קידוש הלבנה בא לרמוז שהתחדשותו של עם ישראל תלוי בעשיית דירה לו יתברך, המשכת שם הויי' שלמעלה מהעולם בשם אלוקים, אז אז נגיע אל שלימותה תאוותו של הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.
כאשר מקדשים את הלבנה יש לעשות זאת בכוונה מיוחדת לזירוז התגלותו של מלך המשיח. בכוונה זו ממלאים אנו אחר הציווי המופיע בקידוש הלבנה "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם", כאשר תיכף ומיד "ייראה אל אלוקים בציון" ו"ויראה אל פני האדון הויי'" בגאולה האמיתית והשלימה, או אז יוכר לעין כל כי "הויי' הוא האלוקים".