ב

"וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן" (יא, לב)

-רש"י-
בחרן – הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום בעולם:

כוונת רש"י היא, שהנו"ן ההפוכה באה לרמז ל"חרון", והיינו, שבנוסף להפירוש הפשוט של תיבת "חרן" – שם מקום, יש בה גם משמעות של חרון-אף, ומזה למדנו על "חרון אף של מקום בעולם".

אך צריך ביאור איך נכנס לכאן אברם ("עד אברם חרון אף של מקום בעולם")? הרי בפסוק זה מדובר על תרח – "וימת תרח בחרן"!

[ואכן, הרד"ק פירש כלפי תרח: "נו"ן מחרן מלופפת, ודרשו בו להודיע כי בחרון אף הא-ל מת תרח, שלא עשה תשובה"].

עד כאן!

ויש לבאר, שרש"י לשיטתו:

רש"י סובר שתרח עשה תשובה זמן ממושך לפני מותו - תרח מת בהיותו בן מאתיים וחמש שנים, ולפחות שבעים שנה קודם לכן כבר עשה תשובה; שכן פירש רש"י על מה שנאמר לאברם: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" – "אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבא אליו?! ללמדך שעשה תרח תשובה", והיינו, שבשעת הדיבור אז הוא כבר עשה תשובה, והיה זה בהיות תרח בן מאה וארבעים שנים.

ולכן אין לפרש את ענין ה"חרון אף" ביחס לתרח עצמו בשעת מיתתו ("וימת תרח בחרן") – שהרי כבר עשה תשובה אז, ועל כרחך שהכוונה היא ל"חרון אף של מקום בעולם" בכלל.

[ומודגש בזה שרש"י אינו מעתיק ב'דיבור המתחיל' את תיבת "תרח" מן הכתוב, אלא רק תיבת "בחרן" בלבד – ללמדך שאין לזה שייכות עם תרח דוקא].

אמנם מעתה נשאלת השאלה: אם אכן הכוונה ל"חרון אף" על אותו הדור בכלל, איך זה שייך לפסוק דידן המדבר על "וימת תרח בחרן"?!

על כך מפרש רש"י – "עד אברם חרון אף של מקום בעולם":

הנו"ן ההפוכה, המדגישה את ה"חרון אף", באה כאן בתור הקדמה להפסוק הבא, שבו מתחילה פרשת לך לך: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך גו'". והיינו, שעד לבואו של אברם היה "חרון אף של מקום", והוא בא והפסיק זאת – על ידי שהאיר את העולם באלקות, "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם".

עצירה, חלוקה והפסקה

וליתר ביאור:

הנו"ן ההפוכה (אינה משמשת רק כדי להדגיש את המילה "חרן", אלא) משמשת כאן כסימן סיום והפסקה. נו"ן זו היא אות סופית, המציינת סוף וסיום; ומבין האותיות הסופיות גופא, הרי צורתה היא קו ארוך המדגיש את החלוקה שבין שני הצדדים, בין מה שלפני הקו לבין מה שלאחריו.

ולהוסיף, שבצורת אות זו מודגשת החלוקה באופן של הפסק גמור – שאין אפשרות לעבור מצד זה לצד אחר כלל, לא כמו האות קו"ף, על דרך משל, שבה יש נקודה פנויה באמצע (בין הרי"ש שלמעלה לקו התחתון) ואין זה הפסק גמור ומוחלט.

[אך יש להעיר, שבאמת כן הוא גם באותיות נוספות שהן סופיות - ך - ף – ץ; אלא שבהן קיים ציור נוסף על הקו, שזה מורה על כך שיש בהן עוד תוכן מלבד ענין ה"הפסק" בלבד, ואילו בנו"ן ההפוכה אין שום תוכן נוסף, וכל ענינה הוא קו ארוך שמפסיק ומחלק בין שני צדדים].

ונמצא שהנו"ן ההפוכה באה להפסיק ולחלק בין סיום פרשת נח לבין תחילת פרשת לך לך. בעמידתה בין שתי הפרשיות, היא מבטאת ואומרת: עד כאן היה חרון אף של מקום, ומכאן ואילך אין עוד חרון אף.

וזהו שנוקט רש"י: "עד אברם חרון אף בעולם" – הנו"ן מלמדת כי החרון אף מסתיים בסוף פרשת נח, ומאברם ואילך – שעליו מספרת פרשת לך לך – מתחילה תקופה חדשה.

זָקן – וכסיל...

ועדיין צריך ביאור:

לשם מה צריך להציב נו"ן הפוכה, ובכך לספר ("לומר לך") כי במשך עשרת הדורות שעד אברהם היה חרון אף בעולם – והרי זה דבר המובן מעצמו מתוך כל מה שלמדנו בתורה על הנהגתם של דורות אלו: כיון שהם חטאו, עבדו עבודה זרה וכו', מובן שהקב"ה לא היה שבע רצון כביכול מהנהגתם והיה "חרון אף" בעולם!

והביאור בזה:

בפרשתנו מפורטים שנות חייהם של האנשים שבדורות הללו, ואנו רואים שהם התברכו באריכות ימים מיוחדת, הרבה יותר מ"מאה ועשרים שנה". ויכול איפוא התלמיד לחשוב, כי אמנם היו להם חטאים רבים, אבל יחד עם זה הם הצטיינו במדה טובה אחרת שהביאה לכך כי הקב"ה כן ירצה בהם ויברך אותם באריכות ימים.

וכדי לשלול סברא זו בא הכתוב ומלמדנו – על ידי הנו"ן ההפוכה – שאינו כן, אלא "עד אברם חרון אף של מקום", והקב"ה באמת לא היה מרוצה מהנהגתם כלל; וזה שהם האריכו ימים הוא אכן דבר שאינו מובן לנו, אלא שכך עלה ברצונו של הקב"ה.

[ואולי יש לבאר (בדרך הפשט), שמובן הדבר שאדם הראשון צריך להאריך ימים ביותר, בהיותו יציר כפיו של הקב"ה; וככל שהולכים הדורות ומתרחקים מאדם הראשון, נעשית חלישות וירידה כו' עד להאריכות ימים שבדורותינו אלה, ודו"ק].