בירור הלשון "וקנינא מיניה" בצוואה ובכתובה ושטרות
ובו יבואר: א. האם קנין סודר בכליו של קונה או בכליו של מקנה. ב. האם אחר יכול לתת סודר עבור הקונה. ג. מדוע נהגו שהסודר של אחד העדים. ד. איך חל חלות קנין סודר על ידי עדים, האם העדים זוכים ומזכים לקונה, או שזוכה מיד הנותן. ה. גוי שעשה הרשאה על ידי ישראל, והישראל נתן את הסודר, האם קונה הגוי. ו. מה ביאור הלשון "וקנינא מיניה".
הנידון
מה הוא ביאור הלשון של הצוואה: "ואמרתי להם הוו עלי עדים על כל האמור לעיל, וקנו ממני בקנין גמור אגב סודר במנא דכשר למיקניא ביה, על כל הנ"ל ועבור כל הזוכים הנ"ל שבצוואה זו, באופן המועיל ביותר". וכן בלשון העדים שכותבים: "אנו החתומים מטה מאשרים בזה שהמצווה הנ"ל... בהיותו בדעה צלולה ומרצונו הטוב אמר לנו הוו עלי עדים על כל הנ"ל, ובפנינו חתם על שטר זה, וזכינו בשטר זה עבור הזוכים המפורטים לעיל, וקנינו ממנו בקנין גמור אגב סודר על כל האמור לעיל, וזכינו עבור כל הזוכים הנ"ל, כמפורש בשטר זה".
תשובה
לפי שיטת הסמ"ע והש"ך וסיעתם, העדים שנותנים את הסודר הם קונים מיד הנותן, כיון שנתנו את הסודר, ומזכים לזוכים, כמו מי שמגביה עבור חבירו. ולשיטתם, לשון "וקנינא מיניה" הוא כפשוטו, שקנינו מיד הנותן עבור הזוכה.
ולפי שיטת הלבוש, הטורי זהב וסיעתם, העדים לא קונים כלל, אלא נותנים את הסודר עבור מישהו הקונה, וכדין עבד כנעני. וכמו שאמרו בקידושין: "הילך מנה והתקדשי לפלוני, מקודשת מדין עבד כנעני", כך בדיוק חל קנין סודר על ידי העדים. ולשון "וקנינא מיניה" פירושו, שנתינת הסודר היא כעין קנין של העדים עבור הזוכה, אבל לא בפועל. ויש בזה נפקא מינה להלכה בדין עדים שנותנים סודר עבור גוי שקונה, כמבואר בפנים.
ביאור התשובה
סודר של קונה
לפני שנבאר מה הוא הלשון "וקנינא מיניה", יש להקדים איך נעשה קנין סודר. והנה ביארנו בסימן תקצח, שעל פי הלכה הקונה נותן סודר למקנה, ועל ידי זה קונה, כמבואר בחושן משפט (קצה, א). ומבואר עוד שם, שאפילו אם הקונה לא נתן את הכלי למוכר או לנותן, אלא אחר נתן לו כדי שעל ידי זה יקנה לקונה, קנה הקונה והמקבל. [א. ה. בכל מקום שכתבתי כאן קונה ומוכר הוא הדין נותן ומקבל במתנה.] דז"ל המחבר בחושן משפט (קצה, ג): "הקנה אחד כלי למוכר, כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר, זכה הלוקח, אפי' הקנהו שלא בפני הקונה, ואף על פי שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח" עכ"ל. ומקורו בבבא בתרא (קנב, ב), שהעדים נותנים הסודר וכותבים "וקנינא מיניה". מבואר שלאו דוקא הקונה נותן את הסודר, אלא העיקר שהמקנה יקנה סודר כדי להקנות לקונה. כלל הדבר, שקנין סודר חל שלא בפני הקונה, וגם בסודר של אחר שנותן למקנה שיקנה לקונה.
ומסיים שם הרמ"א: "הגה: ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של עדים, אפילו בפני הקונה, לפי שרוב הקניינים הן שלא בפני הקונה (טור בשם הרא"ש)" עכ"ל. פירוש, כדי שלא יבואו לטעות שסודר של עדים לא מהני, תיקנו שתמיד יהיה בסודר של עדים. ולאו דוקא של שניהם, אלא של אחד מהעדים.
העולה מזה: קנין סודר נעשה על ידי סודר של הקונה שנותן למקנה. אבל גם אחר יכול לתת סודר שיקנה לקונה, ולכן נוהגים תמיד לקנות בסודר של עדים, לפי שרוב הקניינים הן שלא בפני הקונה.
לשון "וקנינא מיניה" בכתובה ובצוואה ובכל שטר
והנה לשון הצוואה שכותב המצווה הוא: "צוואה זו נעשתה בפני עדים כשרים החתומים למטה, ואמרתי להם הוו עלי עדים על כל האמור לעיל כו', וקנו ממני בקנין גמור אגב סודר במנא דכשר למיקניא ביה, על כל הנ"ל ועבור כל הזוכים הנ"ל שבצוואה זו" ע"כ. ומקור לשון זה הוא בבבא בתרא (קנב, ב), שהעדים כותבים בשטר "וקנינא מיניה". ויש לחקור מה כוונת הלשון, האם העדים קונים ומקנים, או שנתינת הסודר נקראת "וקנינא מיניה".
העולה מזה: בלשון "וקנינא מיניה" בכתובה ובצוואה ובכל שטר יש לחקור מה כוונת הלשון, האם העדים קונים ומקנים, או שנתינת הסודר נקראת "וקנינא מיניה".
שיטת הסמ"ע והש"ך בביאור קנין העדים בסודר
והנה כתב המחבר בחושן משפט (קכג, יד): "יכולים לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים, ובלבד שיזהר מלכתוב בה: וקנינא מיניה, דאין שליחות וזכייה לעובד כוכבים, אלא יכתוב: וקנה העובד כוכבים" ע"כ.
פירוש, הרשאה היא מינוי שליח לדון עם הצד השני במקום המשלח. וכדי שהצד השני לא יאמר לו "לאו בעל דברים דידי את", צריך להקנות למורשה חלק בתביעה, כדי שיהיה לו כוח לדון עם הצד השני. וכתב המחבר, שכאשר ממנה מורשה גוי, צריך להקנות לגוי שלא על ידי עדים, כי העדים אינם יכולים לזכות חלק מהתביעה עבור הגוי, שאין שליחות וזכייה לגוי. לכן לא יכתבו העדים "קנינא מיניה", שמשמע שהם קנו מהמרשה עבור הגוי המורשה, אלא יכתבו העדים שהם מעידים שהגוי קנה מהמרשה, ולא שהם קנו עבור הגוי.
וכן מבואר בש"ך (שם, ס"ק לא), וז"ל: "ובלבד שיזהר כו'. דקנינא משמע שהעדים קנו מהישראל ושוב נעשו שלוחים לזכות לעכו"ם, ואין זכייה לעכו"ם, אלא יכתוב וקנה העכו"ם, והיינו שקנה העכו"ם עצמו בחליפין" עכ"ל. הנה מבואר שסובר הש"ך, שבאמת מי שנותן את הסודר נקנה לו החפץ, והוא זוכה עבור הזוכה, ממש כמו שעושה הגבהה כדי לזכות לאחר, כך העדים נותנים סודר למקנה, והעדים זוכים מהמקנה עבור הקונה.
וכן היא שיטת הסמ"ע, שכתב בביאור דברי המחבר (שם, ס"ק כא) וז"ל: "דהעדים נותנין סודר שלהם להמקנה, והם זוכים להקונה עבורו, כי זוכין לאדם שלא בפניו [וכמ"ש הטור בשם הרא"ש [קדושין פ"א סי' ל"ה] לקמן בסימן קצ"ה [סעיף ז'] שכן היה רוב הקנינים גם בזמניהם, כיון דמדרך העולם ליקח עדים להקנייה כדי שלא יבוא הכחשה ביניהם, ואגב שמייחדים עדים לזה נוהגין ג"כ העדים לעשות הקנין בסודר שלהם להזוכה], ואז כותבין העדים קנינו מפלוני המקנה לפלוני הזוכה במנא דכשר למיקני ביה [וכמו שאנו נוהגין דכותבין כן בשטרותינו]. וזהו שסיים בטור וכתב דבהקנה להגוי ע"י, אין כותבין בהרשאה וקנינו מיניה [דהוי משמע דהקנה המרשה להגוי ע"י העדים], דהא אין העדים נעשים שלוחים לזכות להגוי ע"י, אלא יכתוב וקנה הגוי, ור"ל שהגוי באמת עושה הקנין חליפין בעצמו, ויכתבו העדים כן בהרשאה שקנה הגוי, וק"ל. זהו נ"ל פשוט בדברי הטור והמחבר בענין זה, דכתבו שיזהר מלכתוב וקנינא מיניה" עכ"ל.
ולפי דבריהם, הלשון בצוואה ובשטרות מדויק, שהעדים כותבים שהם קונים מהנותן עבור הזוכה. וזה מדויק מאוד בלשון. ולכן, לפי הסמ"ע והש"ך, אי אפשר להקנות לגוי, כיון שזכייה מטעם שליחות, ואין שליחות לגוי. וגם בנתיבות המשפט (שם, חידושים ס"ק ה) ובאורים ותומים (שם, ס"ק יב) הביאו את דבריהם. וכן פסק החכם צבי כדלהלן.
ולשיטתם, מי שנותן את הסודר למקנה הוא הקונה מהמקנה, וזוכה עבור הקונה. ולכן אסור לעדים לתת סודר למרשה כאשר הגוי הוא המורשה, אלא הגוי ייתן סודר למרשה, כי העיקר הוא שנותן הסודר הוא הקונה, אלא שיכול לקנות עבור אחר.
העולה מזה: לשיטת הסמ"ע והש"ך ונתיבות המשפט והאורים ותומים ועוד, מי שנותן את הסודר נקנה לו החפץ, והוא זוכה עבור הזוכה, ממש כמו שעושה הגבהה כדי לזכות לאחר, כך העדים נותנים סודר למקנה, והעדים זוכים מהמקנה עבור הקונה.
ביאור שיטת הטורי זהב
אבל הטורי זהב סובר, שבאמת אין קנין סודר כקנין הגבהה ומשיכה, אלא קנין סודר הוא שעל ידי שהנותן קיבל סודר, הוא מקנה לנותן מטעם עבד כנעני. ולשיטתו, לא מי שנותן סודר, קונה, אלא למי שמתכון המקנה להקנות הוא הקונה על ידי סודר של אחר. ולפי זה גם במורשה גוי יכולים עדים לתת סודר, כדי שיקנה המקנה לגוי.
ובזה יתבאר לך היטב לשון הטורי זהב, שכתב וז"ל: "סעיף י"ד. שיזהר מלכתוב. לפירוש הסמ"ע סקכ"א דבסודר תליא מילתא של מי יהיה, היה להפוסקים להזכיר ענין הסודר ולא הכתיבה, וכי תימא דהא בהא תליא, דאם הסודר של העדים דוקא כתבינן וקנינא, הא ליתא, דהא בימי חכמי התלמוד היה הקונה נותן סודר, ואפ"ה היו כותבין הלשון וקנינא, כמו דאיתא בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א]. אלא נלע"ד, דיכולים העדים לתת סודר שלהם לגוי להקנות לו, רק שלא נכתוב בלשון השטר וקנינא מיניה, דהלשון מורה על שליחות שקנו בשבילו, דאין שליחות לגוי, אלא שיכתבו וקנה הגוי, דהיינו ע"י הסודר של העדים, שע"י קונה חוב פלוני, כלנע"ד ברור" עכ"ל.
ביאור דברי הטורי זהב, כמבואר לעיל, שהנותן סודר אינו קונה, אלא מי שמתכוון המקנה להקנות לו. ולשיטתו, גם במורשה גוי העדים נותנים את הסודר, והגוי קונה מהמרשה, אלא שאין לכתוב לשון "וקנינא מיניה", דלשון זה משמע שהעדים שלוחים של הגוי. ומביא ראיה גדולה מזמן חז"ל, שעוד לא נהגו שהעדים נותנים סודר, ואף על פי כן היו כותבים "וקנינא מיניה". מוכח דלשון זה אינו קניין סודר של עדים שקונים מהמקנה עבור הקונה, אלא הוא לשון שליחות.
העולה מזה: לשיטת הטורי זהב אין קנין סודר כקנין הגבהה ומשיכה, אלא קנין סודר הוא שעל ידי שהנותן קיבל סודר, הוא מקנה לנותן מטעם עבד כנעני. ולשיטתו, לא מי שנותן סודר, קונה, אלא למי שמתכון המקנה להקנות הוא הקונה על ידי סודר של אחר. ולפי זה גם במורשה גוי יכולים עדים לתת סודר, כדי שיקנה המקנה לגוי.
ביאור הגהת המגיה בטורי זהב
ועל דברי הטורי זהב כתב המגיה [א"ה. דברי הרב שגבו ממני]. וכידוע שהוא החכם צבי. וביאור דבריו, שהבין שנתינת הסודר של העדים היא כהבנת הסמ"ע והש"ך. לכן כתב שדברי הטורי זהב שגבו ממנו. וזה מבואר בקצות החושן, שכתב על הגהת החכם צבי בלשון זה:
וז"ל (קכג ס"ק ה): "אמנם דע דלכאורה יראה דסודר שנותנין העדים אינו אלא בתורת שליחות, אבל כתבנו בסימן קצ"ה סק"ט דעל כרחך אינו משום שליחות, מדכתב בשו"ע שם (סעיף י"א) אין קונין בשבת ואם קנו אעפ"י שעשו עבירה קנו, ואף על גב דכבר היה מנהג בזמניהם שהעדים נותנין סודר שלהם וכמ"ש בטור (שם סעיף ו' ז') בשם הרא"ש (קידושין פ"א סי' ל"ה), וא"כ אין שליח לדבר עבירה ואפילו במידי דרבנן. ולכן העליתי שמה דאין צריך שליחות, אלא כיון שנותנין סודר שלהם קנה מדין עבד כנעני, וכדאמרינן פ"ק דקידושין דף (ח') [ז'] (ע"א, ע"ש רש"י ד"ה וכן לענין ממונא) הילך מנה ויהיה שדך מכור לפלוני דקנה אותו פלוני מדין עבד כנעני. ובעבד כנעני אמרינן פ"ק דקידושין (כג, א) דאפילו בעל כרחו של העבד הוא משום דקבלת רבו גרמה, ואף על גב דקנין אינו בעל כרחו, מכל מקום כל שהוא רוצה אינו צריך שליחות וקנה ממילא על ידי סודר של העדים, וע"ש באורך. וא"כ הכא נמי מהני אפילו בעכו"ם, כיון דאינו צריך שליחות, וממילא קנה על ידי סודר של אחרים, וקבלת מקנה גורם. ולזה העיקר שלא לכתוב בלשון המורה שליחות, אלא שיכתבו וקנה הגוי, והוא קונה ע"י סודר של העדים, וזה ברור.
וכן משמע מדברי תוס' ישנים פ"ק דקידושין (ג, א ד"ה ואשה, הובא במהרש"א), וז"ל: שלא לכתוב וקנינא מיניה, דקנינא מיניה משמע שהעדים שלוחים לקבל הקנין, ואין שליחות כו'. ומשמע דאין הקפידא רק על כתיבה, שלא לכתוב בלשון שליחות, ודו"ק:" עכ"ל קצות החושן.
וז"ל בסימן קצה (ס"ק ט): "נראה דסודר שנותנין העדים לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא, דלא שייך שליחות אלא אם היה הקונה נותן סודר שלו ע"י שלוחו, אבל סודר שנותנין העדים מעולם לא זכה בו הקונה, אלא הא דזוכה הקונה ע"י סודר העדים היינו מדין עבד כנעני, וכדאמרינן פ"ק דקידושין דף (ח') [ז'] (ע"א, ע"ש רש"י ד"ה וכן לענין ממונא) הילך מנה ויהא שדך קנוי לפלוני דקנה אותו, ע"ש דאמרו וכן לענין ממונא, וכיון שמקבל הרב את הכסף יצא העבד לחירות אפילו בעל כרחו דעבד, א"כ אינו בתורת שליחות אלא קבלת המקנה גורם" עכ"ל.
הנה מבואר ששיטת קצות החושן כשיטת הטורי זהב, שנתינת סודר העדים למקנה אינה קונה לעדים אלא היא כקנין עבד כנעני.
העולה מזה: החכם צבי סובר כשיטת הסמ"ע והש"ך, לכן כתב על הטורי זהב שדבריו נשגבו ממנו, ובקצות החושן מבאר את שיטת הטורי זהב, שסודר לא מקנה לנותן, אלא למי שמתכון המקנה להקנות כעבד כנעני.
שיטת הלבוש כשיטת הטורי זהב
ובזה יתבאר היטב שיטת הלבוש, שגם כן סובר כשיטת הטורי זהב, וכתב שהבעיה בגוי היא רק בלשון, אבל יכולים עדים לתת סודר עבור גוי, אבל לא לכתוב "וקנינא מיניה", שיהיה משמע הלשון שיש שליחות לגוי. שכתב (שם, סעיף יד): "לקמן יתבאר דחליפין קונה לכל אדם אפילו לגוי, לפיכך יכולין לשלוח הרשאה ביד גוי, שהרי מקנה לו אותו הדבר שיש לו גבי המחזיק על ידי חליפין וקנאו הגוי. אף על גב דקי"ל דשליח שוויה ואין שליחות לגוי כמו שיתבאר לקמן [סי' קפח ס"א], לא אמרינן דשליח שוויה אלא לענין שלא יוכל המורשה לעכב אותו הדבר, אבל לשאר דברים הוי הקנין קנין גמור. לפיכך גם הגוי קונה מה שכתוב בהרשאה, ובלבד שיזהר מלכתוב בה וקנינא מיניה, שמשמע שהגוי הקנה דבר לאחר, וקי"ל דאין שליחות וזכיה לגוי, שאינו יכול לזכות משלו לאחרים, אלא יכתוב וקנה הגוי, כלומר שהוא קנה מה שכתוב בהרשאה, ולקנות יש לו יד." עכ"ל הלבוש.
הנה הלבוש כתב שהבעיה היא רק בלשון "וקנינא", שלא יהיה משמע שהעדים שלוחיו של הגוי, אבל באמת עדים יכולים לתת סודר עבור הגוי והקונה, וחל הקנין מדין עבד כנעני. אבל הסמ"ע, לשיטתו, לא הבין כוונת הלבוש, ולכן כתב (שם) על דבריו: "נראה שלא דק לא בהענין ולא בהלשון", כשם שהחכם צבי לא הבין כוונת הטורי זהב.
העולה מזה: הלבוש סובר כטורי זהב, לכן כתב שהבעיה היא רק בלשון "וקנינא", שלא יהיה משמע שהעדים שלוחיו של הגוי, אבל באמת עדים יכולים לתת סודר עבור הגוי והקונה, וחל הקנין מדין עבד כנעני. אבל הסמ"ע, לשיטתו, לא הבין כוונת הלבוש, ולכן כתב (שם) על דבריו: "נראה שלא דק לא בהענין ולא בהלשון", כשם שהחכם צבי לא הבין כוונת הטורי זהב.
סיכום השיטות וביאור לשון "וקנינא מיניה"
נמצינו למדים, דיש מחלוקת גדולה בין גדולי עולם איך נעשה קנין סודר כאשר הסודר ניתן לנותן על ידי עדים. לפי שיטת הסמ"ע והש"ך, נתיבות המשפט, אורים ותומים והחכם צבי, מי שנותן את הסודר הוא בעצמו זוכה בדבר, וכאשר העדים נותנים סודר הם זוכים ומזכים לזוכה, ממש כמו שמזכה לאחד על ידי הגבהת מישהו אחר או משיכה וכדו'. ולשיטתם, כיון שאין שליחות לגוי, וזכייה מטעם שליחות, אם הישראל נותן הרשאה לגוי חייב הגוי בעצמו לתת סודר למקנה, וקונה בקנין סודר, אם יש לגוי קנין סודר. ונחלקו בזה, ואין כאן המקום.
אבל הלבוש, הטורי זהב וקצות החושן סוברים שאין קנין סודר דומה לקנין הגבהה כלל וכלל, אלא שהנותן שמקבל סודר מקנה על ידי קבלת הסודר לנותן הסודר. אבל אין הכרח שהמקבל בעצמו ייתן את הסודר, אלא אפשר שאחר ייתן עבור המקבל את הסודר, ומזכה המקבל לזה שאמר לו שיזכה לו, כדין עבד כנעני, שיכול אחד לתת כסף פדיון על מנת שהאדון יוציא את העבד לחירות. וכמו שאמרו בקידושין (ז, א): "הילך מנה והתקדשי לפלוני, מקודשת מדין עבד כנעני. עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה, האי גברא נמי, אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא" ע"כ.
ממש כך הוא קנין סודר שנותנים העדים. ולפי שיטתם, ישראל יכול לתת סודר לנותן שיזכה לגוי, כיון שנותן הסודר אינו זוכה כלל לגוי, אלא הנותן, שהוא מקבל הסודר, הוא מקנה למקבל. ולפי שיטתם, לשון "וקנינא מיניה" אין הכוונה שקנו ממש, אלא הכוונה שנתנו סודר עבור הזוכה, וזו הכוונה "וקנינא מיניה".
העולה מזה: נחלקו הפוסקים בגדר קניין סודר. לדעת הסמ"ע וסיעתו, נותן הסודר זוכה עבור הקונה, ולכן העדים בזה, אינם יכולים לתת סודר למקנה, אינם יכולים לזכות לגוי. אבל לדעת הטורי זהב וסיעתו, המקנה מקנה ישירות לקונה, מדין עבד כנעני, ולכן אפשר לתת סודר גם עבור גוי. ולשיטתם, "וקנינא מיניה" פירושו נתינת הסודר עבור הקונה, ולא זכייה עבורו.
דינים העולים:
- קניין סודר מועיל אף כשהסודר אינו של הקונה, אלא אדם אחר נותנו למקנה כדי שיקנה את הנכס לקונה, ואפילו שלא בפני הקונה.
- נהגו לעשות קניין סודר בכליו של אחד העדים, אף כשהקונה נוכח, כדי שלא יבואו לטעות ולחשוב שאין קניין מועיל בסודר של העדים.
- נחלקו הפוסקים בגדר קניין סודר הנעשה על ידי העדים. לדעת הסמ"ע והש"ך וסיעתם, העדים קונים מהמקנה וזוכים עבור הקונה. אבל לדעת הלבוש, הטורי זהב וקצות החושן, אין העדים זוכים כלל, אלא המקנה מקנה ישירות לקונה על ידי קבלת הסודר, מדין עבד כנעני.
- הנותן הרשאה לגוי, צריך להקנות לו חלק בתביעה כדי שיהיה בעל דין כלפי הנתבע. ולדעת הסמ"ע והש"ך, אין העדים יכולים להקנות לו על ידי נתינת סודר שלהם למקנה, שאין זכייה לגוי, אלא הגוי עצמו צריך לתת סודר למקנה, אם קניין סודר מועיל בגוי.
- לדעת הלבוש, הטורי זהב וקצות החושן, יכולים עדים ישראלים לתת סודר למקנה עבור גוי, והגוי קונה ישירות מהמקנה, שאין קניין זה צריך שליחות או זכייה עבור הגוי.
- בשטר הרשאה לגוי אין לכתוב "וקנינא מיניה", שמשמע שהעדים קנו עבור הגוי, אלא יכתבו "וקנה הגוי". ולדעת הטורי זהב וסיעתו, אף כשהעדים נתנו את הסודר והקניין חל, אין לכתוב לשון המורה שהעדים שלוחי הגוי.
- בצוואה ובשאר שטרות שכותבים העדים "וקנינא מיניה", לדעת הסמ"ע והש"ך פירושו שהעדים קנו מהמקנה וזכו עבור הזוכים. אבל לדעת הטורי זהב וסיעתו, אין הכוונה שהעדים עצמם זכו בנכסים, אלא שנתנו את הסודר שעל ידו הקנה המקנה לזוכים.
- אין צורך שהזוכה יקבל תחילה את הסודר לרשותו כדי שיחול הקניין עבורו. לדעת קצות החושן, אף שמעולם לא זכה בסודר, קונה את הנכס מדין עבד כנעני, שקבלת המקנה היא הגורמת לחלות הקניין.
- קניין סודר שנעשה באמצעות עדים אינו בהכרח מדין שליחות הקונה. ולדעת קצות החושן, מועיל אף במקום שאין שליחות, כיון שהקניין חל על ידי קבלת המקנה, ולא מכוח מעשה שליח עבור הקונה.
