ביאור בדרך אפשר - שבת פרשת נח, ד' מרחשון, ה'תשכ"ה

נאמר ב'שיר השירים':

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, כלומר, אהבת בני ישראל לקדוש-ברוך-הוא נמשלה לאש גדולה וחזקה שגם מים רבים לא יכבו אותה וגם נהרות לא ישטפו ויבטלו אותה, ומבאר רבינו הזקן ב'תורה אור' (ספר מאמרי חסידות שלו על פרשיות התורה בחומשים בראשית ושמות) דפרשתנו (די חסידישע סדרה - פרשת השבוע החסידית) ש"מים רבים" הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבּעניני עולם הזה כו' (שמטרידות ומייגעות את האדם וגורמות לו קשיים להיות מסור לעבודת ה'), ועם כל זה (למרות שהטרדות רבות) "לא יוכלו לכבות את האהבה", שהיא בחינת האהבה לה' המסותרת (שבדרך כלל היא נעלמת ונסתרת) שיש בכל נפש מישראל בטבע כו' (בשונה מאהבת ה' שמתעוררת ו'נולדת' על ידי התבוננות של האדם) (ועל-דרך זה בנוגע לאהבת הקב"ה לנשמות ישראל שגם היא נשארת בשלימותה ולא נפגמת למרות שבגלל ה"מים רבים" האדם מתקשה לעבוד את ה' כראוי), וה"מים רבים" הנ"ל (טרדות הפרנסה וענייני העולם הזה) לא יוכלו לכבותה (את אש האהבה לה' המסותרת בלבו של כל יהודי) מלהיות תמיד בבחינת אהבה גלוייה ונרגשת כו'. ואדרבה (לא זו בלבד שה"מים רבים" לא יכבו את האהבה אלא להיפך, הם יהפכו לגורם שמחזק ומגביר את האהבה לה' כי) על-ידי ה"מים רבים" הנ"ל (דווקא בגלל שאהבת ה' וההתמסרות לעבודת ה' היא עם צורך להתגבר על מניעות ועיכובים) נעשה תוספת עילוי בעבודה, שלכן נקראים ה"מים רבים" בשם "מי נח", נח - מלשון ניחא דרוחא (נחת רוח, והטעם לכך ש'מים' של טרדות שלכאורה מפריעות לעבודת ה' נקראים בכינוי חיובי, לשון המורה על נחת ועונג, הוא) כיון שעל-ידם נעשה תוספת עילוי (כי הצורך להתגבר על מניעות ועיכובים גורם לאדם להתאמץ ולהשתדל בעבודת ה' ובאהבת ה' ביתר שאת).

וכמשל הידוע (המבאר במקום אחר) ממים ההולכים וזורמים כו', שכאשר יש סתימה (כמו סכר ומעצור) שמונעת את הילוך המים (והזרימה נעצרת), הנה סוף-כל-סוף כשמצטברים ריבוי מים (מאחורי הסכר), הנה לא זו בלבד שהמים בוקעים את הסתימה (וזורמים מבעד לסכר), אלא אדרבה, שעל-ידי הסתימה נעשה הילוך המים בתוקף יותר (מאשר זרימת המים לפני שנבנה הסכר), ועד שגם הסתימה עצמה (אותם אבנים או עפר עצמם ששימשו מעצור מפני זרימת המים נסחפים בזרם החזק והסתימה עצמה) זורמת עם המים ומוסיפה בתוקף הליכת המים (הדברים הנסחפים עם הזרם מגבירים את עוצמת הזרימה, ונמצא שהדבר המונע עצמו לא רק שאינו מונע אלא מגביר). ועל-דרך זה בנוגע להעלם וסתימה ד"מים רבים" הנ"ל (של המניעות והעיכובים וההעלמות וההסתרים על עבודת ה'), דקאי (הכוונה ב"מים רבים" האמורים היא) על נפש הבהמית בכלל (עצם העובדה שלאדם יש נפש בהמית היא כבר מניעה והפרעה לעבודת ה') וטרדות הפרנסה בפרט (שהם מניעה עוד יותר גדולה וחמורה), שדוקא על-ידם (על-ידי המניעות והעיכובים) באה הנשמה (בסופו של דבר) למדרגת האהבה ד"בכל מאדך" (אהבה באופן של "מאד", ללא גבול).

והנה הדרך לזה (לבוא לידי כך) (שלא זו בלבד שה"מים רבים" של טרדות הפרנסה וענייני העולם הזה לא יכבו את האהבה לאלוקות, אלא אדרבה, שיעוררו אהבה עמוקה יותר מכפי שיש בלעדי זה) היא - "בא אל התבה", היינו, לבא ולהכנס בעומק ובכוונה הפנימית בתיבות התפלה (לפי המשמעות הפנימית שלה, התקשרות והתחברות של האדם המתפלל אל הקדוש ברוך הוא ומעוררת את ענין האהבה), כיון שתפלה פועלת ענין האהבה. וכמבאר באריכות ב'קונטרס העבודה' (מאת הרבי הרש"ב), שעיקר העבודה (הנקודה העיקרית והמרכזית של עבודת ה') הוא ענין האהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא (שאין עבודה חשובה ונעלית כעבודת האהבה), (והיינו, שענין היראה (יראת ה') אינו שייך לעבודת התפלה דוקא, שהרי יראה צריכה (ויכולה) להיות כל היום (ואין צורך בעבודת התפילה כדי לעורר ו'להוליד' רגש של יראת ה'), ואילו עבודת התפלה היא לעורר את ענין האהבה (שהוא ענין נעלה יותר, ויותר קשה להגיע לידי רגש של אהבה לה' מאשר ליראה)).

ב)

וממשיך ב'תורה אור' שם: וזהו טעות ה'בעלי עסקים' (הטרודים מאוד בענייני העולם הזה) שבדעתם שאין יכולים להתפלל כל-כך (בכוונה ובהתעוררות) כמו ה'יושבי אהלים' (שאינם טרודים בענייני העולם כמו בעלי העסקים), כי אדרבה, נהפוך הוא, שהם יכולים להתפלל יותר, כי יתרון האור הוא מתוך החשך דוקא כו' (ולכן דוקא מי שמתמודד עם מניעות ועיכובים יכול להגיע לעבודת ה' בתפילה בדרגה יותר גבוהה). וזהו גם מה שכתוב ב'אגרת הקדש' (שבספר התניא לאדמו"ר הזקן) שבשבתות וימים-טובים שגם 'בעלי עסקים' יש להם פנאי (שהרי בימי שבתות וחגים גם הם אינם טרודים בענייני העולם), הנה עליהם מוטל ענין עבודת התפלה ביתר שאת ויתר עז (עוד יותר מאשר על "יושבי אוהל" שעוסקים בעבודת התפילה כל ימות השבוע). ומובן, שבכדי שתוכל להיות עבודת התפלה בשבתות וימים-טובים כראוי, בהכרח שתהיה עבודה זו גם בימי החול, שהרי דוקא "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו שענייני השבת דורשים הכנה מערב שבת, וכמו בנוגע לאכילה דשבת כפשוטה (שהיא דורשת ומחייבת הכנה לפני השבת), כך גם בנוגע לתפלה דשבת (שאף היא דורשת ומחייבת הכנה לפני השבת), שהרי ישנה שייכות פנימית בתוכן ומהות העניינים בין תפלות דשבת וסעודות דשבת, כמבאר בחסידות שהתפלות דשבת הן בדוגמת ברכות על הסעודות (וכמבואר ב'דרך מצותיך' לאדמו"ר ה'צמח צדק': "כמו שבאכילת כהנים היו צריכים לברך תחלה, כדי שעל ידי זה יהיה המשכת אור אין סוף, ושיהיה לו כח להמשיך ע"י האכילה. כמו כן כדי שיוכל להמשיך ע"י עונג שבת את תענוג עליון הנ"ל צריך מקודם להתפלל בכוונה. שאם יאכל בשבת בלא תפלה בכוונה לא יעשה כלום, ויתפשט התענוג הגשמי של המאכל בחיצוניות... זולתי כאשר יתעורר תחלה בתפלה בקריאת התפלה בכוונה, אזי ימשיך אח"כ באכילתו את העונג העליון. כמו שהיה בבשר הזבח דכהנים הברכה תחלה, כמו כן בשבת הקריאה דתפלה הוא כמו ברכה על מצות האכילה בשבת") ולענייננו – כשם שסעודות השבת דורשות הכנה מלפני השבת, כך גם עבודת התפילה של שבת דורשת הכנה בעבודת התפילה של ימות החול. ומזה מובן, שגם בימי החול צריכה להיות עבודת התפלה (גם אצל 'בעלי עסקים') (אפילו שבימות החול טרודים בפרנסתם). אלא שבּימי החול, כיון שאין להם פנאי להאריך בתפילה, אזי העבודה אינהּ באריכות בזמן כל-כך, והעיקר היא הכוונה, טוב מעט בכוונה (בהתאם לפתגם "טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה") [ויש לומר אשר קצת אריכות (גם בזמן) צריכה להיות גם בימי החול, (אף על פי שעיקר האריכות בימות החול היא בכוונת הלב ולאו דוקא אריכות בזמן, מכל-מקום צריכה להיות גם בימי החול), ורק לא ירדו (בעלי העסקים שאין להם פנאי) לפני התבה, כיון שאינם יכולים להאריך כל-כך במידה רבה כזו עד שיוציאו גם אחרים ידי חובתם, דכיון שישנם כאלו שיש להם פנאי להאריך יותר מכפי שיכולים להאריך בעלי העסקים, כמו 'מלמדים' (מורים לתלמידים) או 'סמוכים על שלחן אביהם' (בחורים ואברכים שאינם צריכים לדאוג לפרנסתם), הרי מוטב (עדיף) שהם יהיו העוברים לפני התבה (ולא בעלי העסקים, אבל עם זאת גם בעלי העסקים צריכים להאריך בתפילה קצת לפחות גם בימות החול)].

מהאמור לעיל אודות חובתם של בעלי עסק לעסוק בעבודת התפילה באריכות, ומזה מובן הוראה נוספת, שאצל 'יושבי אהלים' הנה מלכתחילה אין מקום לטעות כזו (שאינם יכולים להאריך בתפילה), והיינו, שרק אצל 'בעלי עסקים' (הטרודים בפרנסתם) יכולה להיות טעות שאין יכולים להתפלל כל-כך באותה מידה של אריכות כמו ה'יושבי אהלים', אבל 'יושבי אהלים', הנה אפילו אצלם גופא, אף שאדם קרוב אצל עצמו, (עצמם, ובגלל נגיעות ופניות אישיות עלול לטעות) לא יכולה להיות טעות כזו מלכתחילה. ואם ישנם 'יושבי אהלים' שאינם מאריכים בתפלה משום מה, הנה מה'תורה אור' הנ"ל יודעים שאין נתינת מקום לטעות כזו שאינם צריכים להאריך בתפלה (אלא בוודאי עליהם להאריך בתפילה). ומה שיש כאלו שחושבים בטעות שכיון שכבר משך זמן (תקופה ארוכה) שאינם מאריכים בתפלה ואין מוחים על זה, הרי זו ראיה שמסכימים עם הנהגתם (שלא להאריך בתפילה), הרי כבר הובהר הדבר מאז, על-ידי רבינו הזקן ב'תורה אור', שאין נתינת מקום לטעות בזה, והרי זה ענין שבינו ובין רבינו הזקן (כלומר, אחריותו כלפי רבינו הזקן ואין לו ללמוד דבר מאי המחאה). ואם יש לו טעמים (סיבות וצידוקים) להנהגתו שלא להאריך בתפילה - זאל ער זיך אויס'טענה'ן (עליו להשמיע את טענותיו ו'להסתדר') עם רבינו הזקן, אם טענתו היא אמנם תירוץ (וצידוק אמיתי), או שאינה אלא אמתלא (והתחמקות ממילוי חובתו) [ואם הוא כזה שביכלתו אויס'טענה'ן זיך (לטעון את טענותיו ולהצדיק את עצמו) - הנה במקום לנצל זאת (את היכולת שלו לטעון טענות ולהרצות נימוקים) על ההמנעות מעבודת התפלה, מוטב לנצל זאת (את היכולת לטעון ולהשמיע נימוקים) על תוספת הבנה בחסידות כו']. ואכן למעשה צריכה להיות אריכות בתפילה גם בזמן ולא רק בכוונת הלב. ואלו שחושבים שיכולים לפעול זאת (את מה שפועלים על ידי אריכות התפילה) במיעוט זמן, על ידי כוונת הלב כדבעי אך בתוך זמן קצר, בנימוק של טוב מעט בכוונה - אין האמת כן, אלא כאשר ממעטים בזמן, אזי חסר גם בכוונה, ובאמת לאמיתו של דבר כדי להגיע לכוונת הלב כדבעי יש צורך בהתבוננות הדורשת אריכות זמן. והראיה שיש חשיבות רבה לאריכות הזמן, מדברי רבינו הזקן ב'אגרת הקדש' שיש להאריך בתפלה בימות החול "ערך שעה ומחצה, לפחות", ואם היו יכולים לפעול זאת (את התפילה כדבעי בכוונת הלב) במיעוט זמן, לא היה רבינו הזקן דורש - ובפרט בתוקף כזה - דוקא אריכות זמן. ועוד זאת יש עניין נוסף בנושא התפילה באריכות בנוגע ל'יושבי אהלים' (שאינם טרודים בפרנסתם), שאם הם אינם מאריכים בתפלה, הרי זה פועל גם על אחרים (שאינם 'יושבי אהל') שלמדים מהם (וסבורים שגם הם לא צריכים להאריך בתפילה), ובקל-וחומר: אם ה'יושב אהלים' שיש לו פנאי, מתפלל במשך זמן מסוים (שהוא זמן קצר ואינו מאריך בתפילה) - הרי מי שאין לו פנאי (והוא טרוד בעסקיו), יכולה להיות תפלתּו במשך זמן קצר מזה.

ג)

ויש להוסיף בבאור דיוק הלשון במאמר של רבינו הזקן ב'תורה אור' 'בעלי עסקים' ו'יושבי אהלים' (לשון רבים), ולא 'בעל עסק' ו'יושב אהל' (לשון יחיד). ובהקדמה, שאף שאין זה מה שכתב רבינו הזקן בעצמו, מכל-מקום כיון שה'צמח צדק' בחר 'הנחות' אלו (מאמרים כתובים, דברים שנאמרו בעל-פה ו'הונחו' על גבי הכתב מבין מאמרים רבים של אדמו"ר הזקן) והדפיסם ב'תורה אור' ו'לקוטי תורה', הרי זה בודאי בדיוק. ובפרט אשר (כ'אגרת הקדש' דה'צמח צדק' אודות המאמרים שבאו בספרים אלה) הרבה מהם שם רבינו ז"ל (אדמו"ר הזקן) בעצמו עין עיונו עליהם והגיהם (ולכן למעשה כן ראוי לדייק בלשונות של המאמרים הללו). וביותר יש לדייק מה שכתוב 'יושבי אהלים', לשון רבים, על-פי חסידות. דבשלמא מה שנאמר 'בעלי עסקים' לשון רבים, הרי זה לפי שהעסקים הם בעניני העולם, שזהו ענין רשות הרבים, טורי דפרודא (הרים של פירוד, כלשון הזוהר לגבי הקליפות והסטרא-אחרא שאינם בטלים לאלוקות ואינם באחדות), אבל '(יושבי) אהלים', שקאי (הכוונה) על אהלים של תורה, הרי התורה היא תורה אחת, ענין של אחדות, ולמה נאמר 'אהלים' לשון רבים? ויובן בהקדם הבאור במה שכתוב ביעקב אבינו:

"ויעקב איש תם יושב אהלים", ופרשו רבותינו ז"ל אהלו של שם ואהלו של עבר, (שהאהלים בהם ישב יעקב אבינו הם בתי מדרש ללימוד התורה ויעקב למד בהם, שמרומז הביטוי 'אהלים' בלשון רבים) שמרמז גם על תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כפי שמבאר ה'צמח צדק' ב'אור התורה' שאהלו של שם - קאי (הכוונה) על תורה שבכתב, דכל התורה שמותיו של הקב"ה, ואהלו של עבר - קאי (הכוונה) על תורה שבעל-פה, מלשון "עובר עלינו", (כלשון הכתוב שהאשה השונמית אמרה לבעלה אודות אלישע "כי איש אלוקים קדוש הוא, עובר עלינו תמיד", כלומר בא ומגיע אלינו), שהוא ענין המשכת וגלוי תורה שבכתב. ומלשון ה'תורה אור' בנוגע ל"טעות ה'בעלי עסקים' שבדעתם שאין יכולים להתפלל כל-כך כמו היושבי-אהלים", שמדבר אודות 'יושבי אהלים' בסמיכות ובאותו סגנון כמו אודות 'בעלי עסקים', מובן שבשניהם אותה כונה (יש ל'מאמר' אותה כוונה). והיינו, דכשם שבנוגע ל'בעלי עסקים' הכונה היא לא רק למי שיש להם כמה עסקים (לשון רבים) דוקא, אלא גם למי שיש להם רק עסק אחד, (וגם אותם ה'מאמר' ממריץ ומעורר להאריך בתפילה), כך גם בנוגע ל'יושבי אהלים' (שאצלם אין מקום מלכתחלה לטעות, כנ"ל) הכונה היא לא רק למי שיושב בשני האהלים דתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, (שדווקא הוא חייב להאריך בתפילה), אלא גם למי שיושב רק באהל אחד, היינו, שלימודו בתורה הוא רק באופן אחד, בתורה שבעל-פה לבד או בתורה שבכתב לבד, הנה גם אצלם אין מקום מלכתחלה לטעות הנ"ל (כלומר, החובה לעסוק בעבודת התפילה ולהתפלל באריכות לא מוטלת רק על 'יושבי אהלים' שעוסקים בשני חלקי התורה אלא גם על כל מי ששייך לסוג זה של 'יושבי אהלים' גם אם הוא עוסק רק בחלק אחד בתורה). והנה, החלוק (ההבדל) בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה הוא, שתורה שבכתב עיקרה אותיות (המילים עצמן), ולכן אפילו עם-הארץ שלא ידע מאי קאמר (שאיננו יודע מה הוא אומר, כלומר הקורא בתורה שבכתב ואיננו מבין אפילו את המשמעות הפשוטה של המילים) - מברך ברכת התורה בעליתו לקריאה בתורה שבכתב, ואילו תורה שבעל-פה עיקרה הבנה והשגה, ולא נוגע כל-כך האותיות (אין חשיבות מיוחדת למילים), ואדרבה, הסימן (וההוכחה) שהבין את הענין בטוב (בהבנה וקליטה טובה) הוא דוקא כאשר מבאר הענין באותיות שלו (במילים שלו, ואינו חוזר בדיוק על המילים ששמע). והיינו, שצריך להיות שמירת האותיות (המילים) גם בתורה שבעל-פה, ובכלל "חיב אדם לומר בלשון רבו", כי בלשון הרב יש עוד כמה וכמה ענינים שלא השיג (התלמיד) עדין, ואם ידע את הענין רק בסגנון שלו (רק כפי שהדברים נקלטו בשכל ובהבנה שלו), לא יהיו כלולים בזה כל הענינים הנ"ל שעדיין לא השיג, אבל הסימן לכך שהשיג על-כל-פנים חלק מהענינים הוא, כאשר מבאר הענין באותיות שלו דוקא. ועל-פי-זה יש לבאר ההוראה מלשון ה'תורה אור' "יושבי אהלים", לשון רבים. דהנה, ישנם החושבים שבכדי להתפלל באריכות יש צורך בריבוי מאמרים דוקא, (של חסידות דווקא), ולהבין אותם בטוב על-ידי לימוד בעיוּן וכו'. אבל כאשר מכמה סיבות לימוד החסידות אצלו הוא רק באופן ד'למגרס', ללא הבנה עמוקה, וגם לא למד ריבוי חסידות (אלא מעט יחסית) - אזי אינו שייך לעבודת התפלה. ועל זה באה ההוראה (מדיוק הלשון 'יושבי אהלים' לשון רבים, שההוראה להאריך בתפילה נאמרה לא רק למי שלמד מאמרים רבים בעיון, אלא) שאפילו מי שיושב באהל דתורה שבכתב בלבד, והיינו, שלומד חסידות באופן ד'למגרס', ועד לאופן שהוא על-דרך אמירת אותיות (אפילו מי שלומד חסידות בצורה של חזרה על מילים בלבד והוא רחוק מהבנה טובה ולימוד עיוני) - הנה גם אצלם בפשיטות גמורה, באופן שאין מקום לטעות, שיכולים לעסוק בעבודת התפלה כמו אלו שלימוד החסידות שלהם הוא באופן דתורה שבעל-פה, בעיוּן ובהעמקה וכו'. וגם זה היושב באהל דתורה שבעל-פה, שיש לו הבנה עמוקה בתורה (אל יטעה לחשוב שדי בכך – אלא גם הוא) - מוכרח לעבודת התפלה, וכמאמר חכמינו ז"ל כל האומר אין לי אלא תורה כו' ("אפילו תורה אין לו"), כי-אם תפלה גם כן (צריך שמלבד לימוד התורה תהיה תפילה באריכות גם כן).

ד)

וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה גו', שעל-ידי העסק בעבודת התפלה, הן אצל 'יושבי אהלים' והן אצל 'בעלי עסקים', (כפי שהוסבר לעיל באריכות שהדבר מוטל על כל הסוגים האמורים) הנה לא זו בלבד שמתבטלים ה"מים רבים", כל הטרדות המבלבלות (המאיימות לכבות את אש האהבה לאלוקות, ומונעות מעבודת ה'), שישנם לא רק אצל 'בעלי עסקים' אלא גם אצל 'יושבי אהלים' (שגם המניעות שאצלם עלולות למנוע מתפילה באריכות, והפסוק אומר שכל המניעות יתבטלו), אלא אדרבה, כאמור לעיל, שעל-ידי ה"מים רבים" נעשה תוספת עילוי בעבודה (כי עצם הצורך להתאמץ ולהתגבר על המניעות מביא בסופו של דבר לתוספת בעבודת התפילה). וזהו גם מה שכתוב בסיום הכתוב שסוף-כל-סוף מביאים ה"מים רבים" לידי כך ש"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" (אהבת "בכל מאדך") - בוז גו', כמבאר הענין ב'תורה אור' (ולהלן מקצת מהביאור: "ביתו הוא בחינת חכמה [ככתוב] בחכמה יבנה בית. הון ביתו הוא פנימיות... בחינת טעמי התורה והוא בחינת גן עדן העליון ותחתון... ואם יתן איש בחינת איש מלחמה שלהיות בחינת חכמה להיות נהנין מזיו השכינה בבחינת השגה הוא רק בחינת זיו והארה בלבד והוא ע"י בחינת איש מלחמה הוא רבוי הצמצומים עד שיוכל להיות בחינת חכמה זיו השכינה אבל בחי' אהבה הנ"ל ועמך לא חפצתי כו'. שלא על מנת לקבל פרס היינו עולם הבא גן עדן העליון וכו' כי אם ועמך למהותו ועצמותו יתברך... ואיך יוכל למשוך בחינת מהותו ועצמותו, הוא על-ידי המצוות... וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו בחינת גן עדן העליון ותחתון בחינת חכמה טעמי התורה בוז יבוזו לו שהוא רק בחינת זיו והארה בלבד אבל באהבה ועמך לא חפצתי... אליו ולא למדותיו, למהותו ועצמותו יתברך"). ועוד שזה מביא להענין ד"אחות לנו קטנה", (האמור בהמשך העניין ב'שיר השירים'), שהוא ענין ההתאחדות ד"אחותי", שהיא מדרגה נעלית ביותר, והיינו, שגם לאחרי האהבה ד"בכל מאדך" (עליה מדובר בפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה", כאמור לעיל), ישנן כמה מדרגות, הנה נוסף לזה שעל-ידי ה"מים רבים" באים לאהבה ד"בכל מאדך" כנ"ל, באים על-ידה גם לדרגא ד"אחותי" הנעלית עוד יותר מ"בכל מאודך". ועד שבאים למה שכתוב (בסיום הכתוב) "ביום שידובר בה" - שידובר ממילא ומאליו, (עניינו של הדיבור ממילא), שענינו בתפלה היא הדרגא ד"אדנ"י שפתי תפתח ופי (רק) יגיד (וימשיך) תהלתך" (ממילא, כתוצאה מהפתיחה על ידי הקדוש-ברוך-הוא), ובתורה הרי זה בחינת "אתמר" מלשון איתמר, שנלמד ממילא (וזהו התוכן הפנימי של הכתוב "עבודת הלוים ביד איתמר", כמבואר ב'לקוטי תורה': "ופירוש איתמר הוא בחינת צירופי אותיות התורה שאיתמר הוא מלשון איתמר שבגמרא שהוא לשון דבר הנלמד מאליו כו', (בלשון אידיש עס איז גילערינט געווארן [הדבר נלמד] שהוא לשון איתמר שנלמד ממילא) והוא כמו שכתוב ואשים דברי בפיך וגו' ודברי אשר שמתי בפיך וגו' שהוא דבר ה' המלובש בהלכה שמדבר בפיו..."), כמו שכתוב "תען לשוני אמרתך", כעונה אחרי הקורא (היינו שאלה הם דברי ה' שהלומד עונה ואומר אחריו).