נראה כי הרבי מלך המשיח מרפד בעבורנו את הנחיתה הקשה מחודש החגים הנעלה אל ימי החולין ומלמדנו כי אף שבת פרשת נח איננה כשאר שבתות השנה, אף היא בדומה לשבת בראשית - מהווה שבת כללית, המאפשרת לנו להגיע לחיי היומיום בכוחות מתוגברים
ידוע פתגם אדמו"ר הריי"צ בשם אדמו"ר הצמח צדק – "ווי מישטעלט זיך שבת בראשית אזוי גייט א גאנץ יאר"! איך שאדם מעמיד עצמו בשבת בראשית, כך יילך כל השנה. פתגם זה מציב את שבת בראשית כשבת כללית המשפיעה על השנה כולה. ממנה מתברכים כל הימים הבאים אחריה, ובהיותה החותם של חודש השביעי המושבע בכל, נותנת היא את הכח לכל השנה הבעל"ט.
נראה כי הרבי מלך המשיח מרפד בעבורנו את הנחיתה הקשה מחודש החגים הנעלה אל ימי החולין ומלמדנו כי אף שבת פרשת נח איננה כשאר שבתות השנה, אף היא בדומה לשבת בראשית – מהווה שבת כללית, המאפשרת לנו להגיע לחיי היומיומי בכוחות מתוגברים.
בעוד ששבת בראשית באה לאחר שבוע שחלקו היה ימי קודש וחלק ימי מעשה, הרי ששבת פרשת נח משלימה את שבוע ה"עבודה בפועל" הראשון בשנה. היא זו שמסכמת את ששת ימי המעשה שלאחר החגים אשר מהווים את תחילת עבודת החולין בשנה החדשה.
לשבוע הראשון יש משמעות מיוחדת, היות וימות השבוע מהווים נתינת כח לעבודה במשך כל ימות השנה – יום ראשון כולל בתוכו את עבודת ימי הראשון כולם, ועד שבת קודש פרשת נח הכוללת בתוכה את העבודה בפועל בכל השנה כולה.
כאשר אנו מתבוננים בתוכן שתי הפרשות הראשונות אנו מבחינים בקל במשותף ביניהן – בשתיהן מדובר על בריאת וקיום העולם – אם על ידי בריאת שמיים וארץ ואם על ידי שבועה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ. יחד עם זאת קיים שוני מהותי בין השתיים – בעוד שבפרשת בראשית מודגש כוחו של הקב"ה בבריאת העולם עד כדי מחיית היקום כאשר משהו אינו כפי רצונו יתברך, הרי שפרשת נח מדגישה את קיום העולם מצד עבודת האדם, את יכולת האדם לזכך את העולם, להעלותו לקדושה ובכך להביא לקיומו.
לאור זאת, לא ניתן להתעלם מהבדל מהותי נוסף השופך אור חדש על פעולתו של נח בעולם, ומהווה למעשה התוויית דרך לפעולתו של יהודי בעולם:
בבריאת העולם מוזכרת המילה "אלוקים" ל"ב פעמים. גילוי אור אלוקי בדרגה השייכת לעולמות – צמצום אורו יתברך. לעומת זאת, בפרשת נח אנו עומדים בפני חידוש עולמי – יונח מצא חן בעיני הוי'" – אור אלוקי שלמעלה מהעולמות, שנח על ידי עבודתו מגלה בעולם. במילים אחרות – מטרת עבודת האדם עלי אדמות היא לקחת את הדרגה האלוקית שלמעלה מהעולם, ולגלותה בתוך העולם המצומצם והמוגבל.
בסדר זה אנו רואים את התגלמות העבודה כולה – כאשר אדם עבד והצליח לגלות את שם 'הוי-ה' בעולם, הרי שביחס לדרגה גבוהה יותר אליה הוא מסוגל להגיע, נחשבת עבודתו הקודמת "רק" כשם 'אלוקים'. כעת עליו לשנס מתניו ולגלות אור נעלה יותר, וגם אז יצטרך בדרגתו החדשה לגלות אור גבוה יותר עד לקיום מצב של גילוי כח הפועל בנפעל "זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" – כי ב"כל בשר" מתגלה הכח האלוקי המהווה אותו וידעו כולם כי "הוי-ה הוא האלוקים".
חשבון צדק
אם חשבנו שיום החשבון וחודש החשבון מאחורינו, בא רועה ישראל ומנהיגו ומורה כי שבת נח שלפנינו לא מאפשרת מנוחה כלל ועיקר. בהיותה השבת הראשונה בעבודה בפועל, מצריכה שבת זו יתר עיון ובחינה מדוקדקת של מחשבת האדם, דיבורו ומעשיו, כשהמטרה היא לתקנם במעשה בפועל.
כאשר מדובר על מעשים שבין אדם לחברו אנו רואים במוחש כי עבודת החשבון חייבת להתבטא במעשה – אינו נמחל לו עד שירצה את חברו; אולם בעבודה שבין אדם למקום קיימות בפניו שתי דרכים לפעולה כשהשלמות היא השילוב בין השתיים –
האחת – חשבון נוקב של מעשיו ועבודתו, הגעה למסקנות והשתדלות לתקנם לפרטי פרטים, במעשה ולא רק במחשבה ובדיבור. עבודה כזו, בהיותה תלויה בפרטים הקטנים, מגבילה את האדם ומצמצמת אותו לפרטים אותם יש לתקן.
האחרת – מביאה את האדם להתעלות לדרגה נעלית יותר. לקדם עצמו מבחינה רוחנית בתורה ובתפילה עד שאין מקום ותוקף לכל המעשים אשר לא לה' המה. עבודה כזו לא מביאה לידי שלימות את תיקון הדברים שכן אין האדם מתעסק בהם כלל.
ניתן לומר כי העבודה הראשונה המצמצמת אותנו אל הפרטים הקטנים היא כנגד שם "אלוקים" בעוד שהעבודה השניה המעלה אותנו מעלה-מעלה מבלי להתעסק עם הפרטים – היא כנגד שם הוי'. המטרה היא, כמתבקש מפרשת נח, ליצור שילוב בין השניים – גילוי שם הוי' בשם אלוקים – חשבון צדק ותיקון הפרטים הקטנים, כאשר העבודה הכללית היא התעלות לדרגות נעלות יותר, ובמצב נעלה זה לפעול ולתקן את הדרוש תיקון. עבודה זו מעוררת באדם רגש של שמחה. או אז חודרת לתודעתנו העובדה שעם היותנו שקועים בתיקון פרטים נחותים עדיין קשורים אנו עם הקב"ה כפי שהוא למעלה מהעולם.
בהסתכלות גלובלית מקבלים הדברים זווית חדשה ומרגשת – עם ישראל הם קומה שלימה. מעמדם ומצבם של עם ישראל כעת הוא בדרגה ש"הנה זה בא", עם ישראל מוכן לגאולה, אנו נמצאים בדרגה בה בכל רגע יכול להתקיים בנו "וראו כל בשר כי פי ה' דיבר". נכון הוא כי ישנם עניינים פרטיים של כל אחד מאיתנו הצריכים תיקון, אך הדרגה הכללית של עם ישראל נעלית מכך ונותנת את הכח לפרט לתקן את הטעון תיקון עד שמ"נח" מגיעים ל"לך לך" – הליכה מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה. "לך לך", הליכה כפולה, הליכה שלא בערך.
להתחדש
כפי שראינו בעבר, הרבי מלך המשיח אינו מאפשר מנוחה. גם לא בשבת פרשת נח, ולאור האמור – בפרט לא בשבת זו. כאשר פרשת נח עומדת על הפרק, הרי שמאליו עולים דברי התורה על גרמי השמיים – "יום ולילה לא ישבותו".
כפועל יוצא מכך, הרבי מציב בפנינו את ההוראה השבועית – כללית מכאן ולהבא – זהירות בקידוש לבנה.
"ישראל מונין ללבנה שהן עתידין להתחדש כמותה" – הקשר בין הלבנה ועם ישראל לא מתבטא רק בדמיון החיצוני. הלבנה נמשלה לספירת המלכות – אין לה משלה כלום, כל אורה מתקבל מהחמה – ביטוי פנימי להמשכת שם הוי' בשם 'אלוקים'. לעתיד לבוא יקויים "והיה אור הלבנה כאור החמה" – גילוי שם הוי' בשם 'אלוקים'. שלימות היחוד בין השניים.
קידוש הלבנה מבטא בעבודת האדם את עשיית הדירה בתחתונים, את הכנת המקום לגילוי שמו יתברך, את הפיכת העולם למקום עליו ניתן לומר שנעשה בו לקב"ה נייחא דרוחא.
ואם בירידה לפרטים עסקינן – בא הרבי ומפרט במה מתבטאת זהירות זו: עריכת קידוש לבנה בבגדים נאים, ברחובה של עיר, ברוב עם ובמקומות בהם עד עתה לא עשו זאת, כשימת הדגש היא על החשוב מכל: קידוש לבנה לזירוז התגלותו של דוד מלכא משיחא.
"ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם אמן" אז ראו כל בשר כי פי ה' דיבר ויכירו הכל כי "הוי' הוא האלוקים".