חשבון של גאולה
הרה"ח אשר פרקש - משפיע בישיבת תומכי תמימים בואנוס איירס, ארגנטינה
בתוך הדגש העיקרי על עניני משיח, בשיחות תנש"א־תשנ"ב - ניתן לראות שהחל משלהי חודש החגים של שנת ה'תשנ"ב הרבי מתחיל לעסוק בענין של "לחיות משיח", ומוריד את הדברים לעניני 'עבודה' במעשה בפועל.
בשיחת ליל שמחת תורה תשנ"ב אומר הרבי: "בנוגע לעבודתו של יהודי . . שחדורה עם ענין הגאולה ומשיח. זאת אומרת, שהנהגתו של יהודי בכל הענינים בחיי היום־יום גם בזמן הזה תיכף ומיד לפני הגאולה - היא מעין ובדוגמת חיי והנהגת בני ישראל בימות המשיח ממש". בחסידות מבואר באריכות כיצד תהיה הנהגת האדם בפרט ומצב העולם בכלל לעתיד לבוא, וכאן אומר הרבי שכבר עתה צריך להיות כך, כאילו משיח כבר נמצא פה.
זו מעין 'יריית הפתיחה' בה מניח הרבי את היסוד לענין זה, ולאחר מכן במשך מספר שבועות פירט הרבי יותר בנושא. מבין השיחות, בולטת שיחת שבת פרשת נח ככזו המעניקה הדרכה מפורטת ומעשית בעבודת ה'.
העולם מוכן לגאולה
אחד הענינים המיוחדים שהתבארו בשיחה הוא, החיבור בעבודה שלנו של שתי הקצוות: מצד אחד "נסתיימה ונשלמה העבודה" ומשיח כבר נמצא בפתח, וכל שאר הביטויים בסגנון זה, ויחד עם זה - עדיין לא רואים את הגאולה בפועל ממש. כאשר מרימים את העיניים מהשיחות, רואים מציאות שלכאורה לא מתיישבת עם המבואר בשיחה.
מכמה וכמה מהחסידים פרצה השאלה הנוקבת: מהי בדיוק עבודתנו כעת? כיצד זה מסתדר עם עבודת התשובה והנפילות שבהם נכשלים מפעם לפעם? איך זה עולה בקנה אחד עם דברי הרבי, שהסתיימה העבודה?
על כך השיב הרבי תשובה נפלאה ויסודית, שמאירה במיוחד את תקופתנו הנוכחית - החילוק בין כלל ופרט:
כאשר מדובר על כללות העולם, הרי שכבר נסתיימה עבודת הבירורים, והעולם מוכן לגאולה בשלימות, וממילא אין שום דבר שמעכב את הגאולה. הדבר היחיד שנותר הוא רק ביאת משיח צדקנו בפועל ממש.
ומה שיש ענינים שנראים כסותרים לאמור לעיל, הרי זה ענינים פרטיים בלבד שאכן דרושים תיקון וכו', אך אינם סותרים כלל לכך שהכל מוכן. וממילא, ברור שלמרות כשמוכנים לביאת משיח - האדם כפרט צריך להמשיך בעבודתו.
ידיעה חשובה ומעודדת
נקודת חידוש נוספת בשיחה זו, הנוגעת בעיקר למעשה בפועל, היא החיבור בין שני הדברים:
הידיעה שהקומה הכללית כבר מוכנה לגאולה, ומשיח כבר נמצא ממש פה - מביאה לתוספת כח וזירוז בעבודת האדם כפרט, שלא יהיה בסתירה ח"ו לכל הענין, ואדרבה, שיהיה חלק מהענין.
– אגב, זכורני כי באותם ימים - זמן אמירת השיחות - נפגשו שני חסידים, פנה אחד לחבירו ושאל: "נו, מה נשמע?" ענה לו הלה: "מ'דארף תשובה טאן" [=צריכים לעשות תשובה]. שאל אותו החבר: "הרי הרבי מדבר על כך שהסתיימה עבודת הבירורים, ואיך אתה אומר שצריך לעשות תשובה?!" השיב לו חבירו: "אדרבה! הרי משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, ואם כן וודאי שצריך לעשות תשובה!" כלומר: ההסתכלות הנכונה היא שהזמן המיוחד שבו נמצאים, גורם תוספת חיזוק בעבודת ה' שלנו ולא חלישות ח"ו. –
כשהאדם יודע שזה שהוא צריך עדיין לתקן את עצמו, אין זה באופן כזה שהוא צריך לחדש בעצמו או בעולם, אלא אדרבה, הוא צריך רק לגלות בעצמו ובעולם את מה שכבר קיים - הרי ידיעה זו מקילה על העבודה, וממילא הכל נעשה ביתר קלות, בשמחה ובחיות, ובהתגברות על כל המכשולים.
חשבון גאולתי
מלבד הנקודות האמורות, ישנה בשיחה התייחסות מעניינת ויסודית לעבודת ה'חשבון נפש' בדורנו זה, כשעומדים רגע אחד לפני הגאולה הקרובה:
בהסתכלות שטחית, העבודה של 'חשבון נפש' נתפסת לכאורה כענין השייך בעיקר לזמן הגלות. "לחיות משיח" מתקשר ללימוד חסידות, ל"אין עוד מלבדו" וכו' וכו'; אבל 'חשבון נפש' לכאורה שייך לעניני עבודת ה' של זמן הגלות, שקשור עם נפילות וכשלונות וכו'...
למשכילים שבינינו, עלולה להיות ראיה לגישה הזו - מהמבואר במאמר ד"ה 'לא תהיה משכלה' תשי"ב, שהסיבה לכך שרבי יוחנן בכה רק בשעת פטירתו "באיזו דרך מוליכין אותי" - היא מכיון שבמשך כל ימי חייו היה עסוק עד כדי כך עם השליחות שהוטלה עליו, שלא היה לו זמן לעשות שום חשבונות. ומזה ניתן לכאורה לטעות ולהגיע למסקנא - שמי שעסוק בעניני השליחות ועובד על עצמו 'לחיות משיח', אין לו שייכות לחשבון נפש...
[להעיר: כבר קודם שיחה זו, הרבי שולל את ההסתכלות הזו. לדוגמא, בשיחת ש"פ משפטים תשמ"ב - שלושים שנה בדיוק לאחר אמירת המאמר - דיבר הרבי על הצורך והמעלה בעשיית חשבון צדק].
בשיחה זו, הרבי מדגיש שגם בתקופה גאולתית כזו צריך להיות חשבון נפש, ובאופן אחר לגמרי: זהו חשבון נפש שמתחיל מהסוף.
ראשית, יש להתמקד במטרה שאליה החשבון נפש מוביל - שנמצאים בימות המשיח, וממילא באיזה מעמד ומצב צריכה להיות הנהגתי בחיי היום־יום. רק לאחרי זה עלי לעשות את ה'חשבון נפש,' ולבדוק אם ההנהגה שלי הינה בהתאם למסקנת החשבון צדק.
מטרת החשבון היא, שהידיעה וההכרה בנוגע למעמד ומצב המיוחד בו נמצאים לא תשאר 'תיאוריה' אלא תתבצע בפועל ממש: להתבונן האם ההתנהגות שלי תואמת להנהגה של ימות המשיח.
בעבודה זו נדרש דווקא החיבור של שני הקווים יחד, ואי אפשר לזה בלא זה (בהתאם למהלך השיחה כולה, על החילוק בין ה'כלל' שמוכן לגאולה, ובין הפרטים שצריכים לתקן ולהשלים): מצד אחד לדעת את היסוד הכוונה והמטרה הכללית - לחיות את הענין של משיח וגאולה באופן פנימי, להרגיש את אחדות הוי' כפי שתתגלה לע"ל וכו'; ויחד עם זה צריך להיות החשבון הפרטי, האם ההנהגה שלי בחיי היום־יום מתאימה לזה במחשבה דיבור ומעשה, בלימוד התורה, בעבודת התפילה, בלימוד החסידות וכו'.
ובאופן זה, גם העבודה הפרטית אינה מצומצמת ומוגבלת ויבשה כפי ההגבלות שלו, אלא מיוסדת על הלהט, החיות והקאָך של משיח.
