דברי תורה מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א שנאמרו בסעודת שלישית פרשת נח תשפ"ז לפ"ק

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס וגו' (ו-יג). וברש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח.). ובמדרש (ב"ר לא-ו) חמס זה עבודה זרה שנאמר וכו', חמס זה גילוי עריות וכו', חמס זה שפיכות דמים וכו', חמס כמשמעו ע"כ. ויש להבין למה שלש עבירות הללו נקראים בתואר חמס, שמשמעותו גזל.

ונראה כי שפיכות דמים היא גזל, שגוזל מן האדם חיותו, ובוודאי שחמור יותר מגזול ממונו, והוי חמס. וכמו כן גילוי עריות, שמולידים ממזרים שאינם בני בעלה, ומתפרנסים כל ימי חייהם מגזל, שהאב חושב שזהו בניו, ועל כן נותן להם פרנסתם. וגם בסופן הם יורשים נחלתו, ואין הם בניו, ושפיר יש בגילוי עריות גם ענין חמס.

וכמו כן הוא בעבודה זרה, דאיתא בגמרא (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב (תהלים כד-א) לה' הארץ ומלואה, וכתיב (שם קטו-טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ומשני לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה [הרי היא לבני אדם]. וכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים וכו', וכאילו גוזל להקב"ה [את ברכתו] וכנסת ישראל [שכשחוטאו הפירות לוקין] וכו' ע"ש. והיינו כי הארץ ומלואה הכל לה', ואין אנו רשאים ליקח מהם רק כאשר נותן לנו רשות, והיינו לאחר ברכה. ואנו מברכים ומודים לה' על כל מאכל קודם אכילתו, ועל שאר הנאות שלא תיקנו עליהם ברכה, אנו מודים ומשבחים בתפלה (בברכת מודים) מודים אנחנו לך וכו', על נפלאותיך וטובותיך שבכל עת. והעובד עבודה זרה, שמאמין שיש עוד כוחות בעולם, הרי מחסר בברכתו והודאתו לה', והנהנה מעולם הזה בלא ברכה הוי גזילה, ושפיר כרוך בעבודה זרה ענין החמס.

ואמר ה' לנח עשה לך תבת עצי גופר וגו', צהר תעשה לתבה (ו-טז). וברש"י יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם (ב"ר לא-יא) ע"כ. ובתרגום יונתן איזל לפישון, וקח משם אבן טובה, ותשים אותה בתבה להאיר לכם ע"ש. והיינו דלעיל כתיב (בראשית ב-י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, שם האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההוא טוב, שם הבדולח ואבן השוהם ע"כ. אם כן שם היו אבנים מאירות, הבדולח (קריסט"ל, רש"י במדבר יא-ז), ואבני שוהם. ומבואר במדרש (ב"ר טז-ד) שהוא סובב ארץ ישראל, אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שהן נחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההוא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדולח, מקרא משנה תלמוד ותוספתא ואגדה ע"כ. ויש להבין למה היה הצוהר להאבה ממקום ההוא דייקא. – גם לבאר מה שנאמר להלן, ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים, 'כן עשה' (ו-כב), אשר לכאורה סיום הכתוב מיותר.

הנה ידוע מה שפירש מרן הבעל שם טוב זי"ע בדרך עבודה, צוהר תעשה לתבה, שרומז על המלה שנקרא תיבה, ותראה להאיר התיבה שתוציא מפיך, הן תיבות התפלה והן תיבות התורה שלומד, שיאירו הדיבורים היוצאים מפיך (הובא בדגל מחנה אפרים בפרשתנו). וביאר עוד, בא אתה וכל ביתך אל התבה (ז-א), שיכנס עם כל חושיו, אתה וכל ביתך, האברים עם המחשבה, אל תוך התיבות (הובא בבעש"ט עה"ת אות טו).

וביאורו, כי יש שמתפלל בכל יום שלש תפלות, ערב ובוקר וצהרים, לקיים מצות ה' להתפלל, והוא עושה זאת כמצות אנשים מלומדה, אבל יש תפלה שבאה מעומק הלב, שעה של דביקות בקונו, לשפוך שיח לבקש על נפשו וצרכיו, אשר הכל הוא בידו של הקב"ה. מצינו בגמרא (ברכות לב:) גדולה תפלה יותר מן הקרבנות ע"ש. ולכאורה בקרבנות יש עשרות מצות עשה מן התורה, ומצות תפלה נחלקו הפוסקים אם היא מצוה מן התורה או רק מדרבנן, ואיך יהיה מצות תפלה גדולה מן הקרבנות. וראיתי לבאר, כי הן אמת 'מצות' תפלה אינה יותר גדולה מקרבנות, והמתפלל רק עבור שיש מצוה להתפלל אין זו גדולה מקרבנות. אבל תפלה הבאה מעומק הלב, ואשפכה נפשי לפני ה', ודוגמת האדם שעומד בצרה וקורא בכל כוחו 'הצלה' שיבואו לעזרה, כן הוא צועק לה', שמאמין שהכל בא מאתו, ורק בידו הוא לעוזרו, אמונה זו הטמונה בתפלותיו, היא גדולה יותר מן הקרבנות. ועל זה אמרו, צוהר תעשה לתבה, שדיבורי מצוה היוצאים מפיו יהיו מאירים, התפלה תהא מעומק הלב, והתורה שלומד תהא לשמה, תורה אור, בלתי לה' לבדו.

עוד כתבו לרמז בזה, שצהר תעשה לתבה, רומות על שבת קודש, כי תיבות צה"ר ביחד עם תב"ה, בגימטריא שב"ת. וצהר תעשה לתבה, תחבר אותם יחד, וזה מציל מפני המבול (הובא במעינה של תורה). ויש לצרף זאת עם האמור למעלה, כי בימי החול האדם טרוד בטירדות שונות, פרנסתו ומסחרו ושאר דבריו, ואין לבו מוכן תמיד שיאירו אצלו התורה והתפלה, שיוכל לעשות צהר להבחה. אמנם כאשר בא שבת, יום מנוחה וקדושה, יומא דנשמתין, אין לו שום טירדות, אז היא התביעה על האדם לדבק אל קונו, שהתפלות יהיו מלה במלה מקרב לב בדביקות, להרבות בשירות ותשבחות לה', וביום שבת קודש היא היא הזמן של עשה תעשה לתבה.

ואמר הכתוב, אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו-ט), דאיתא בזה"ק בפרשתנו (ס.) כי נח רומז על שבת כמו שנאמר (שמות כ-יא) וינח ביום השביעי ע"ש. ואמר הכתוב 'אלה תולדות נח', מה הם התולדות שיוכל האדם להגיע אליו בשבת, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, זהו התולדה והתוצאה מן השבת, שכאשר אדם מקדש את השבת כראוי, זוכה להתעלות, אשר גם כאשר מסובב באנשי דור המבול, יוכל להשאר צדיק תמים.

אמנם אכתי צריך ביאור, למה רימז זאת הכתוב, אשר התורה והתפלה צריכין להאיר, וביתר ביום שבת קודש, כאן דייקא אצל עשיית נח את התבה, שהוצרך לעשות פעולות שיאיר אצלו אור בהתבה, שם גילה לנו הכתוב העבודה של להאיר את התיבות של תורה ותפלה ביום השבת קודש.

ונראה דאיתא במדרש (ב"ר יא-ב) ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב-ג), ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת, כמו שהוא דומה בשבת ע"כ. ויש לומר בטעם הדבר, דאיתא בגמרא (חגיגה יב:) אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר (איוב לח-טו) וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו, לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר (בראשית א-ד) וירא אלקים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיה ג-י) אמרו צדיק כי טוב ע"כ. אם כן אור הראשון נגנז לעולם הבא. והנה שבת היא אחד מששים לעולם הבא (ברכות נז:), אם כן יש בכל שבת חלק מהעולם הבא. וממילא גם מאור הראשון יש בשבת הארה אחד מששים. וזהו שאמרו ויברך אלקים את יום השביעי, שברכו באור, כי יכולים ליהנות מאור יום הראשון, ולכן אינו דומה אור פניו של אדם בשבת כמו שהוא דומה בימות החול.

אמנם יתכן שבימות החול נתלכלך בחטא, ויש בהאדם חלק רשע, מפגם עונותיו, ואיך יוכל לזכות להארה זו, הלא הקב"ה מנעו מן הרשעים, לכן אמרו חז"ל (ביצה טז.) נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא-יז) שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש ע"כ. וכולהו מתעטרין בנשמתין חרתין (זוה"ק ח"ב קלה:), ונשמה יתירה זו לא נפגמה, ועל ידה יוכל לקבל האדם מאור יום הראשון שנגנז לצדיקים. ומצות שבת היא להמשיך את אור השבת לימות החול, שצריכין להוסיף על השבת בצאתו מקודש לחול, ובזה יוכל להמשיך האור ההוא גם לימות החול.

וכתב בדגל מחנה אפרים (פ' בראשית) ששמע ממרן הבעל שם טוב זי"ע, שאור הראשון הקב"ה גנזו בתורה (עי' זוה"ק השמטות ח"א רסד.), ולכן משתמשין צדיקים בכל דור ודור באור ההוא, היינו על ידי התורה שיש בה אותו האור שיכולין להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו וכו' ע"ש. ובזרע קודש (ריש פ' חוקת) כתב, שזוהו הכוונה גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, להצדיקים שעתידין לבוא, שיהנו מאור ההוא אפילו בחייהם בעולם הזה ע"ש. ולכן שבת שהיא יומא דאורייתא (זוה"ק ח"ב פט.), מתגלה אור יום הראשון שנגנז בהתורה, ומאיר אורו ביום השבת.

ובזה נבוא אל המכוון, כי אור הראשון נגנז בשביל שאין הרשעים כדאים ליהנות ממנו, אמנם בעת המבול שנמחו כל באי עולם, ולא נשארו בעולם אלא צדיקים, נח ובניו, שפיר יתכן שוב ליהנות מאור יום הראשון, ואין צריכין לחלון בהתבה ולא לאבנים טובות, כי באור זו יכולין לראות מסוף העולם ועד סופו, וכעין שאמרו (תוספות שבת כב:) היה מסתכל בטפיח ויודע מה בתוכה, בחבית ויודע מה בתוכה. וזהו שאמר ה' לנח, 'צהר תעשה לתבה', שיכניס להתבה האור של יום הראשון, ובזה יאיר את התבה.

והנה נח למד תורה, וכמו שאמר לו ה', מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' (ז-ב), העתידה להיות טהורה לישראל (רש"י שם), ובהיותו איש צדיק תמים זכה ליהנות מהאור הגנוז שבתורה, להמשיך האור ההוא לתוך התיבה. וזהו הרמז שהלך לפישון הסובב את ארץ ישראל, אשר אין תורה כתורת ארץ ישראל, ומשם לקח הבדולח שמונח בהתורה, האור הראשון הנגנז בתוכה, ומזה יאיר לו כל השנה בהיותו בהתיבה. – ועל פי זה מובן מה שנרמז כאן דרך עבודה, צהר תעשה לתבה, שיש להכניס אור בתיבות היוצאים מפיו, ונרמז בו גם קדושת שבת, שכדי לזכות ליהנות מאור הראשון המונח נגנז בהתורה, יש להאיר תורתו להיות תורה אור, ואור זה זוכין בו בשבת יומא דאורייתא.

ובזה יתבאר מה שאמר הכתוב, ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים 'כן עשה', דלכאורה סיום הכתוב נראה מיותר. אך הענין הוא, דמצינו במצות הדלקת המנורה, דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה (במדבר ח-ב). וברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה (ספרי). וכבר העירו המפרשים מה זה שבח לאהרן, הכי תעלה על הדעת שאהרן קדוש ה', ישנה ממה שנצטוה מאת ה', שהוצרך הכתוב להודיע שלא שינה מרצונו יתברך.

וביאר בחנוכת התורה, דבבריאת האור כתיב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור (בראשית א-ג), ובכל העשיות נאמר בהם ויהי כן, וכאן לא נאמר ויהי כן, ופירשו (עיין אדרת אליהו להגר"א שם, ובאברבנאל שם), דזהו מפני הרשעים שלא זכו בהאור ההוא של מעלה, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. ואיתא בספרי המקובלים דאהרן בכוונת המנורה משך האור הגנוז לבית המקדש, וזהו ויעש 'כן' אהרן, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, כלומר בטיב כוונתו האיר במקדש האור הגנז, נמצא שלא שינה הכ"ן, דהוי כאילו נאמר גם במאורות ויהי כן, כמו בשאר הימים, וזהו ויעש 'כן' אהרן דייקא, שלא שינה עכ"ד.

ומעתה בנח שהמשיך להתיבה אור יום הראשון, אשר על זה צוה לו ה' צהר תעשה לתבה, שוב הוי כאילו נאמר גם במאורות ויהי כן, וכאשר עשה נח ככל אשר צוה אותו אלקים, 'כן עשה', תיקן בהמאורות מה שנחסר ממנו 'כן', שהשתמש בשנה ההוא באור יום הראשון.

ולהלן בפרשה, ותבא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה (ח-יא). וברש"י בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש ביד בשר ודם (עירובין יח:). ובמדרש (ב"ר לג-ו) מהיכן הביאה אותו, רבי ביבי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו ע"כ. (ועיין ברמב"ן).

והנה באלשיך הק' (תהלים נה-ז) כתב, שעל זה התמרמר דוד המלך באמרו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (שם). אמר כיונה, להורות על היונה הידוע של נח, ואמר דוד, הנה היונה היתה בגן עדן, ובחרה לעזוב אותו ולשוב לעולם הזה אל נח, אך אילו הייתי אני בעל אברה כמותה, לא הייתי שב, אלא אעופה ואשכונה שם בגן עדן ע"כ.

ועל פי דרכו יש לומר באופן אחר, בהקדם מה שפירש האלשיך הכתוב (דברים י-יד) הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ע"כ. ולכאורה יש לדקדק דהכתוב הוא לא על הסדר, דהדרך הוא להתחיל מהדבר הקטן ולמנות עד הדבר הגדול, וכמו שאומרים מקטן עד גדול. או להתחיל תחלה מהגדול כמו שאמרו שה' זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים. ואם כן ממה נפשך, או יתחיל מהקטן, הן לה' אלקיך הארץ והשמים ושמי השמים, או יתחיל מלמעלה למטה, הן לה' אלקיך שמי השמים ושמים וארץ, אבל למנות שמים ושוב שמי שמים ושוב הארץ, הוא שלא על הסדר לכאורה.

אך הענין הוא, כי באמת עבודת השמים וצבאיה חשובה עד מאד, המלאכים משרתי א-ל אשר כולם אהובים וכולם ברורים וכולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, מי יוכל להדמות לעבודתם. ולכן אנו מספרים בברכת יוצר אור, קודם תפלת העמידה, עבודת המלאכים אשר עונים באימה ואומרים ביראה קדוש וכו', כדי שנעלה על דעתינו חיוב העבודה לה' בלב שלם. ואנו אומרים נקדישך ונעריצך כסוד שיח שרפי קודש. אבל לעומת זה העבודה הקטנה של עם ה', המייחדים שמו תמיד למטה בארץ, גדולה וחשובה יותר, שהרי המלאכים הללו אינם בעלי בחירה, וכולם יצר הרע יש ביניכם (שבת פט.), והם רואים תמיד כבוד ה' לנגד עיניהם, ואין חידוש במה שהמה מפארים שמו בכל עז. לא כן אנו למטה, בעלי חומר ובעלי תאוה, יצר לב האדם רע מנעוריו, ויצרו מתגבר ומתחדש עליו בכל יום, ונפשו של אדם מחמדתן, ואף על פי כן הוא כובש את יצרו ואינו הולך בשרירות לבו, והוא מהפך החומר לצורה, עבודתו חשובה יותר מעבודת המלאכים. ולעתיד יהיה מחיצתן של ישראל לפנים ממלאכי השרת, עד שהמה יצטרכו לשאול לישראל מה פעל א-ל (רש"י בלק כג-כג).

ואם כן באמת סדר הכתוב על מכונו, שמתחיל למנות ממטה למעלה, הן לה' אלקיך השמים, המדריגה הקטנה ביותר, ושוב בא שמי השמים שהוא חשובה יותר מהשמים, ושוב בא הארץ וכל אשר בה, שהיא במעלה היותר חשובה, ועומדת למעלה מן השמים ושמי השמים, כי עבודת ישראל למטה חשובה יותר ע"כ.

והנה הגן עדן ועולם הבא הם בשמים, עולם התענוג לצדיקים, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד-יז). אולם הצדיקים בוחרים להיות בעולם הזה, כי רק בארץ יכולים לקיים מצות ה', ובמתים חפשי (תהלים פח-ו), כיון שמת נעשה חפשי מן התורה ומן המצות (שבת ל.), ועל זה אמרו במשנה (שם) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, כי הם בוחרים עבודת ה' ולא תענוג שכרם. ולכן השמים ושמי השמים הם במדריגה קטנה יותר מן הארץ, כי שם בגן עדן אין קיום מצות ה', ויפה להם הארץ וכל אשר בה, יותר מכל חיי העולם הבא.

ולא רק כאשר זוכה לחיות בארץ כצדיק גמור, אשר מועטים המה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז-כ), אלא יפה שעה אחת 'בתשובה ומעשים טובים', גם כאשר יפול ממדריגתו, ובסופו יעשה תשובה על מעשיו, והשעה אחת בעולם הזה אינה רק של מעשים טובים בלבד, אלא בתשובה ומעשים טובים, עם כל זה יפה שעה זו יותר מכל חיי העולם הבא.

ודוד המלך לא התגעגע לעזוב העולם וליכנס לגן עדן, אלא גם אם יעלה בידו להגיע שם, יעזוב אותו כדי לשוב לעולם הזה לעבודת קונו, כי יפה לו שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא. וזהו שאמר, 'מי יתן לי אבר כיונה', שיפתחו גם לי פתחי גן עדן כמו שהיה בהיונה. וישראל נמשלו ליונה דכתיב (תהלים סח-יד) כנפי יונה נחפה בכסף (ברכות נג:), ואז גם אני אעשה כהיונה לחזור משם לעולם הזה. וגם כאשר 'אעופה ואשכונה', שאוכל לשכון שם, לא אעשה כן. אלא מסיים הכתוב, 'הנה ארחיק', אתרחק משם לשוב אל הארץ, 'נדוד' גם אם אהיה בעולם הזה נע ונד, 'אלין במדבר סלה', ואצטרך לדור בעולם הזה במדבר, ריק מכל תענוגי עולם, עם כל זה ארחיק נדוד, כי דוד המלך במצותיו חפץ מאד (תהלים קיב-א) ולא בשכר מצותיו (עבודה זרה יט.), ועדיפא ליה מדבר בעולם הזה, מקורת רוח ותענוג של עולם הבא שעולה על כל חיי העולם הזה.

והיונה במה ששב מגן עדן לתיבת נח, הביאה 'מאמר בפיה', שכדאי לו שיהיו מזונותיו מרורין כזית בעולם הזה, מהתענוג המתוקה כדבש בגן עדן, כי אין שאיפתו לתענוגי עולם הבא, אלא להיות כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס (אבות א-ג).