דיני בעלי חיים

פעם היה מצוי מאד שהיו בעלי חיים בתוך ביתו או חצירו של יהודי כגון סוסים, חמורים, כבשים, תרנגולים, אווזים וכדומה ודיניהם היו שכיחים מאד, אבל בזמנינו אין שכיח כל כך, מ''מ גם היום יש הלכות שנוגעות למעשה כגון לאלו שמחזיקים בבתיהם חיות מחמד [pets], לכן נביא כאן דברים שכיחים.

צער בעלי חיים

מן התורה או מדרבנן

א. נחלקו התנאים (גמ' ב''מ דף ל''ב ע''א) והאמוראים (גמ' שם, שבת דף קי''ז ע''א ועוד), והפוסקים, אם איסור צער בעלי חיים מן התורה או מדרבנן, י''א שהאיסור מן התורה, וכך היא דעת רוב הראשונים (הרי''ף, כס''מ בדעת הרמב''ם ורמב''ם בפיה''מ ביצה פ''ג מ''ד, רמב''ן שבת דף קנ''ד ע''ב, רמב''ן עה''ת בראשית א', כ''ט, רשב''א ב''מ דף ל''ג ע''א).

ב. וי''א שהאיסור אינו אלא מדרבנן (יראים סי' שנ''ב, פנ''י ב''מ שם וביאור הגר''א שו''ע חו''מ סי' רע''ב סקי''א אור שמח פכ''ה שבת הכ''ו ורוב פוסקים בדעת הרמב''ם פי''ג הל' רוצח ושמירת הנפש).

ג. בעל חי של גוי. נפ''מ בדין אם צער בעלי חיים מן התורה או מדרבנן הינו לגבי בעל חי של נכרי, שאם הוא מן התורה האיסור שייך גם בבהמת נכרי, ואם הוא רק מדרבנן אז לא שייך בבהמת נכרי.

ד. נחלקו השו''ע ורמ''א. המחבר (שו''ע חו''מ סי' רע''ב ס''ט) הביא לשון הרמב''ם שאין חיוב לטפל בבהמת נכרי עם משאו אלא משום איבה, ובפשוטו משום שס''ל דדין צער בעלי חיים אינו מן התורה כנ''ל, ועל זה כתב הרמ''א, וי''א שחייב לפרוק אפילו אין העכו''ם שם משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא, וכן בכל מקום דפטור לפרוק, מ''מ משום צעב''ח מיהו חייב, ומבואר דס''ל לרמ''א דצעב''ח מן התורה.

סוגי בעלי חיים

ה. כלב וחתול. יש שהסתפקו אם יש איסור צער בעלי חיים בכלב או חתול מאחר שהם דואגים למזונותיהם לבדם (היעב''ץ ח''א סי' י''ז), אבל רוב הפוסקים נוקטים שגם אצל כלב וחתול שייך בהם איסור צער בעלי חיים (שו''ת שבות יעקב ח''ג סי' ע''א, שו''ת חבלים בנעימים ח''א סוף סי' מ''ג, שו''ת משנת הלכות ח''ו סי' רט''ז).

ו. עכבר. יש שכתבו שאין איסור כלל של צעב''ח בעכבר מאחר שאינם בני מלאכה ואין להם תועלת מלאכה לבני אדם (שו''ת זבחי צדק סי' א'), אבל כמה פוסקים כתבו שבעצם היה שייך בהם איסור צעב''ח, אלא הטעם שמותר להמיתם הוא משום שהם מזיקים לבני אדם ואוכלים (לקמן אות ט'), וכן מבהילים את בני האדם (שו''ת אג''מ חו''מ ח''ב סי' מ''ז) [והנפ''מ אם יש בהם איסור צעב''ח הוא לגבי ניסויים על עכברים כגון לצורכי מחקר..].

ז. דגים. יש שכתבו שאין איסור צער בעלי חיים בדגים, והראיה שמותר לאוכלם בלא שחיטה (יד יהודה סי' י''ג סק''א, השואל בשו''ת משנה הלכות ח''ו סי' רט''ז), אבל רוב הפוסקים נוקטים שגם לגבי דגים חל איסור צעב''ח (שו''ת שאילת יעב''ץ שם, שו''ת משנה הלכות שם).

ח. שקצים ורמשים. שקצים ורמשים מאחר שאינם ראויים למלאכת אדם, וגם יש בהם חשש מכשול איסור להיאכל ע''י בני אדם ואף קצת סכנה וצער לבני אדם, אין להם סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן (שו''ת יעב''ץ הנ''ל), ועוד טעם משום שחיותם קלה (תשובות והנהגות ח''ב סי' תשכ''ו).

ט. בעלי חי מזיקים. מיני בעלי חיים המצערים בני אדם כגון נחש, חתול רע (שו''ע חו''מ סי' רס''ו ס''ד) או כלב רע (מהרש''ל הובא בט''ז יו''ד סי' קט''ז סוף סק''ו) דבורה, יתוש וכדומה או אפילו כשהם רק מפריעים כגון נמלים, זבובים ג'וקים וכדומה, מותר להורגם (שו''ת הרדב''ז ח''ב סי' תשכ''ז), מ''מ אם אפשר לא להורגם בידיים עדיף טפי אלא יניח דבר אחר, כגון רעל, שיהרגם (שו''ת אג''מ חו''ח ח''ב סי' מ''ז).

י. מידת חסידות. מקובל ע''פ האריז''ל לא לצער שום בריה של הקב''ה אפילו שקצים ורמשים, ולכן ציווה לתלמידו שלא להרוג אפילו כינה, והוא מידה ששייכת לחסידים וקדושי עליון כמותו (תשובות והנהגות שם), מ''מ אין לצער שום בעלי חיים רק בשביל משחק וכן יש למנוע ילדים קטנים מלשחק עם בעלי חיים כגון להוציא רגלים או כנפים מעכביש (שו''ת תולדות יעקב י''ד סי' ל''ג דף ע''ד), וכן אם יש זבוב או חרק העומד בין חיים למות, יש להמיתו כדי שלא יסבול מצער (חזו''א, דינים והנהגות חזו''א ח''ב עמ' מ' ס''ד).

מדיני שבת

האכלת בעלי חיים

יא. מזונותיהם עליו. בעלי חיים שמזונותיהם מוטלים על בעליהם דהיינו שלא שכיח להם אוכל אלא מה שנותנים לפניהם, מותר להאכילם בשבת (שו''ע סי' שכ''ד סי''א), ולכן מי שיש בעלי חיים בביתם כגון חתול, ארנבת, ציפורים, תוכי וכדומה, מותר להאכילם בשבת מאחר שמזונותיהם מוטלים על בעליהם, ומ''מ אם אפשר לתת להם אוכל בערב שבת שיספיק להם עד לאחר השבת, טוב לעשות כן (הגר''ח קנייבסקי, דולה ומשקה עמ' ק''ע).

יב. וכן אין להאכילם אלא מה שרגיל להם כמו בחול, אבל אין להוסיף להם תענוגי אוכל שאינו לצורך, כמו מה שמוסיפים 'גרעינים' לתוכי בנוסף לאוכל הקבוע שלהם, אפילו כשהוא לכבוד שבת..

יג. דגים. מותר להאכיל דגים בשבת ולכן אלו שיש להם אקווריום בביתם מותר להאכיל הדגים בשבת (ארחות שבת פל''א אות כ').

יד. מזונותיהם אינו עליו. בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים על האדם, אסור להאכילם בשבת (שו''ע שם), אפילו אם הם שייכים לו כל ששכיח להם אוכל בלי להאכיל אותם, והטעם משום שזו טירחא שלא לצורך (מ''ב סקכ''ט).

טו. כלבים. מותר ליתן מזונות לפני כלב אף לכלב של הפקר, והטעם משום שמזונותיו של הכלב מועטין ויש קצת מצוה ליתן לו מזונות (שו''ע שם, שו''ע הרב ס''ז, מ''ב סקל''א).

טז. אוכל שזורק בין כך. אדם שרגיל לזרוק שיירי מאכליו שלו בין כך גם כשאין צורך להאכיל לבעלי חיים, מותר לזרוק את האוכל לפני בעלי חיים אפילו של הפקר שאינו עושה זאת לצורך בעלי חיים אלא שהוא לצורך עצמו (א''א בוטשאטש מהדו''ק), וכן מותר לנער מפה מן הפירורים הנמצאים על גבה, במקום שיש עירוב, כדי שיאכלו ציפורים מהפירורים כיון שעושה כן לצורך עצמו (שש''כ פכ''ז סכ''א).

יז. חתולה בוכה. אדם ששומע חתולה של הפקר בוכה ומפריעה לו לשינה, מעיקר הדין אין להאכילה מאחר שאין מזונותיה עליו, מ''מ אם החתולה בצער מותר לשים לפניה חלב או אוכל משום צער בעלי חיים, מ''מ עדיף ע''י קטן או נכרי (שו''ת אבני ישפה או''ח סי' פ''ח).

מוקצה

יח. אסור לטלטל בהמה חיה ועוף בשבת (שו''ע סי' ש''ח סל''ט) שהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים כיון שאינם מוכנים ואינם ראויים לשימוש של האדם ולכן אין לטלטלם כלל (מ''ב ס''ק קמ''ו), וגם רק לגעת בשערות או בפרווה של הבעל חי אסור משום טלטול במקצתו שאסור (מ''ב ס''ק קנ''א).

יט. בעלי חיים ביתיים [pets]. גם בעלי חיים שרגיל האדם בהם בביתו ורגילים בימות החול לקחת אותם בידיים ולטלטלם וללטפם כגון כלב, חתול, ארנבת, צב, ציפורים הגדלים בבית או שאר חיות מחמד למיניהם, הרי הם מוקצה ואין לטלטלם בשבת משום שלא חילקו חכמים בתקנתם (שו''ת מהר''ח או''ז סי' פ''ב בשם תשו' הרא''ש, הג' רע''א שו''ע שם סקי''ז, דעת תורה שם).

כ. לצורך בריאות. אמנם בעלי חיים ביתיים לצורך בריאות האדם, כגון כלב להולכת עיוור (הגרשז''א, שש''כ פי''ח הע' ס''ב) מותר ללכת אתו בשבת, כגון לבית הכנסת (שו''ת אג''מ ח''א סי' מ''ה), אלא ישתדל לטלטלו כמה פחות שאפשר, או כשיש חולה נפש שהרופא אמר שליטוף בבעלי חיים ביתיים עוזר לבריאותו, מותר לטלטלו מאחר שהם מיוחדים לזה אף בחול, ואפשר לסמוך על השי' המתירים בטלטולם (שו''ת אג''מ ח''ה סי' כ''ב אות כ''א, שו''ת אז נדברו ח''ח סי' ל''ו).

כא. במקום צער בעלי חיים. במקום שיש צער בעלי חיים מותר לטלטל בעל חי בשבת כמה שצריכים כדי למנוע את הצער לבעל חי, ולכן בעל חי שאינו יכול ללכת בעצמו בחצר, מותר לאחזו בצווארו או בכנפיו ולהוליכו (שו''ע סי' ש''ח ס''מ), ואם נפל בעל חי לאמת המים וקיים חשש שימות, נחלקו הפוסקים אם מותר להעלותו בידיים (מ''ב סי' ש''ה סק''ע) וכשאי אפשר לעזור לו ע''י נתינת כרים וכסות תחתיו כדי שיוכל לעלות מעצמו יכול גם להעלותו בידים, משום דנקטינן דצער בעלי חיים דאורייתא (לעיל אות א') ודוחה איסור מוקצה (מ''ב שם).

כב. מעשה באחד שראה בשבת חתול שהכניס פניו לתוך כוס ריק של יוגורט כדי ליהנות מהשיריים, אבל כל פניו נתקע בתוך הכוס ולא היה יכול להסירו מפניו והיה מסתובב כחתול משוגע עם כוס בפניו, ונשאלנו אם מותר לעזור לחתול במצוקתו. ומאחר שהיה במצוקה, התרנו לטלטל החתול במקומו כמה שצריך כדי להסיר הכוס מפניו, אבל אסור להגביהו כלל מאחר שנמצא ברה''ר.

כג. נמלים או חרקים [insects and ants]. כשיש נמלים או שאר חרקים ברצפה ומפריעים בשבת, מותר לטאטא אותם במטאטא [broomstick] באופן רפוי כדי שלא יהיה פסיק רישא בהריגתם, ולהגביהם בכף אשפה ולשים אותם באשפה, ואין בהם משום איסור מוקצה מאחר שהוא טלטול מן הצד, ואם הם מאוסים הרבה מותר להסירם משום היתר ד'גרף של רעי' (פמ''ג סי' שט''ז משב''ז סק''ח, תהלה לדוד שם סקי''א).

משום צידה

כד. יש איסור לצוד בהמות או חיות בשבת (שו''ע סי' שט''ז), ואיסור זה נוגע גם לפעמים בבעלי חיים הנמצאים בבית, ולכן נכתוב כמה דינים הנחוצים.

כה. כלבים וחתולים לבעליהם. בעלי חיים הגדלים ברשותו של אדם אשר מטבעם נכנעים, ואין נשמטים מתחת יד אדם, כגון עיזים וכבשים, כלבים וחתולים לבעליהם (א''א בוטשאטש) אין בהם איסור צידה כלל ומותר לדחפם ולכוונם ליכנס לתוך הרפת או הכלוב שלהם ולסגור הדלת אחריהם (מ''ב סי' שט''ז סקנ''ט), והוא בתנאי שלא מרדו בבעליהם, אבל אם מרדו אזי גם בהם יש איסור צידה ואסור להחזירם לכלוב ולנעול הדלת.

כו. ארנבת, שפן, אוגר. בעלי חיים הגדלים ברשותו של אדם אשר מטבעם נשמטים ובורחים מתחת יד האדם הבא לתפסם, אבל לערב באים מאליהם ושבים לכלובם כגון ארנבת, שפן, אוגר, כלבים וחתולים השייכים לאדם אחר, ציפורי נוי ותוכי החוזרים לכלובם מעצמם, נחלקו בזה הפסוקים, המחבר פסק שאין בהם משום צידה (שו''ע סי' שט''ז סי''ב) ולכן מותר לדחפם לתוך כלובם ולנעול אחריהם, אבל אין לטלטלם בידים משום מוקצה (לעיל אות י''ח).

כז. והרמ''א ס''ל ששייך בהם איסור צידה מדרבנן, וכך נקטו כל האחרונים (בן איש חי ש''ב וארא אות ח', כף החיים ס''ק קי''ז ועוד), ולכן עכ''פ יש להקל כשיש חשש שיגנבו או שיאבדו, להחזירם לכלובם ע''י נכרי (מ''ב סקנ''ז), או כשילד בעצמו צד אותם אין צריכים למחות בידו (מ''ב שם).

כח. בבעלי חיים אלו שנשמטו מכלובם ונמצאים בחדר באופן שגם בתוך אותו חדר צריכים לרוץ אחריהם לתפסם, מותר לנעול הדלת של החדר כדי לצמצם מקומם, מאחר שגם בתוך החדר אינם מוגדרים כניצודים.

כט. במקום היזק. בבעלי חיים אלו שנמצאים במקום גדול מגודר ועלולים לגרום היזק ולשבור כלים וכדומה, יש להקל להכניסם לכלוביהם ולנועלם שהרי אין מטרתו לשם צידה, שהמקום מוגדר ובין כך בערב יחזרו לכלובם, אלא כוונתו רק למנוע נזקים (מ''ב שם).

קדימת האכלת בעלי חיים

אכילה, טעימה, שתיה

ל. אכילה. אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו (גמ' ברכות דף מ' ע''א), י''א שהוא דין מן התורה (שו''ת מהר''ם מרוטנבורג ח''ד סי' ש''ב, מג''א סי' רע''א סקי''ב, שו''ת אבני צדק או''ח סי' ק''ט בדעת הט''ז), ויש דס''ל שהוא דין דרבנן (פר''ח או''ח סי' ס''ו ס''ט, ביאה''ל סי' קס''ז ד''ה ומ''מ בשם כמה אחרונים), ויש דס''ל שזוהי מידת חסידות בלבד (רמב''ם פ''ט עבדים ה''ח).

לא. טעימה. יש שס''ל שדוקא אכילה ממש אסור לפני האכלת בהמתו, אבל טעימה דהיינו פחות משיעור ביצה מותר (ט''ז סי' קס''ז סק''ז), אמנם דעת רוב הפוסקים שגם טעימה אסור לפני האכלת בהמתו (ב''י, שו''ת שבות יעקב ח''ג סי' י''ג, מ''ב סי' קס''ז סק''מ), מ''מ טעימה בלשון לבד מותר (שו''ת אבני צדק שם).

לב. שתיה. יש שס''ל שגם בשתיה הבהמה קודמת לאדם (שו''ת כתב סופר או''ח סי' ל''ב, אור החיים הק' חיי שרה כ''ד, י''ט), אמנם דעת רוב הפוסקים שיכול האדם לשתות קודם בהמתו (מג''א סי' קס''ז סקי''ח בשם ספר חסידים, א''ר, מ''ב שם).

על מי מוטל החיוב

לג. על בעל הבית. החיוב להאכיל בהמתו לפני אכילתו הוא רק על בעל הבית של הבהמות, ולכן מותר לבעל הבית להאכיל אשתו וילדיו לפני שהוא מאכיל את בהמתו מאחר שאינם מוזהרים על זה (טהרת השלחן הג' סוף השו''ע).

לד. על בהמותיו. החיוב הוא רק על בהמות שמזונותיהם עליו, אבל על בהמות שאין מזונותיו עליו, אע''פ שיש ענין להאכיל בעלי חיים הרעבים וגם צמאים מטעם צער בעלי חיים וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים וגם הקב''ה מרחם על כל בריותיו, מ''מ אין חיוב להאכילם דוקא לפני אכילתו (פמ''ג סי' קס''ז משב''ז סק''ז, שלחן הטהור).

לה. דגים. דין קדימת האכלת בעל חי כולל גם דגים (מו''ר בשו''ת שבט הקהתי ח''ו סי' קי''ב).

לו. ע''י שליח או ממונה. אפשר למנות שליח או ממונה אחד בבית שידאג על האכלת הבהמות, ואז הבעל הבית נפטר מדין זה (יד אפרים בהג' שו''ע), ואז השליח או הממונה מוזהר על דין זה לא לאכול לפני האכלת הבהמות (ספר צער בעלי חיים בהלכה ואגדה פט''ז הע' 1053), ואפילו אם בעל הבית מינה אחר להאכיל תיכף לפני אכילתו מותר לבעל הבית לאכול אפילו אם השליח עדיין לא האכיל את הבהמות (משמעות שו''ע או''ח סי' קס''ז ס''ו, כף החיים סקנ''ב, מו''ר בשו''ת שבט הקהתי ח''א סי' שע''ג).

לז. ולכן אם יש לאדם בעל חי מחמד בביתו, יכול למנות אחד מבני הבית להיות אחראי על האכלתו, ואז האחרים בבית נפטרים מדין זה, ויתכן שמותר למנות גם קטן בגיל שיש לו אחריות להיות הממונה להאכיל את הבעל חי, מאחר שאין זה מדין שליחות או חלות אלא משימה שצריך שייעשה ע''י מישהו אחראי.

לח. בשבת ויו''ט. יש שנסתפקו האם בשבת יש גם חיוב להאכיל בהמותיו קודם, שמאחר שיש מצוה בשבת ויו''ט לאכול אולי חיוב זה דוחה חיוב להקדים בהמותיו, ומ''מ יש להחמיר בזה (שו''ת כתב סופר או''ח סי' ל''ב, שו''ת משנה הלכות ח''ז סי' מ', שו''ת קרן לדוד סי' מ''ז ססק''ב).