דף צג ע"א

(ג) בגמרא, ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע בה, אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף, אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו, ולשמור הוא.

ומבאר רש"י הכוונה מיקץ קיץ להו, שקבוע להם ממון כך וכך לשבת לכל אחד, הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור.

כתב הרמב"ם (פרק ה' מהלכות שאלה ופקדון ה"א): מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעים, אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור אין לך פדיון שבויים גדול מזה, במה דברים אמורים בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים אלו, אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להן, הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים.

וכתב המגיד משנה, שלדברי הרמב"ם כדי שיהיה חייב השומר של ממון עניים בעינן תרתי, שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע, וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם, ומבאר בכסף משנה דבריו, שאם אין חלק כל אחד ידוע הוי כממון שאין לו תובעים, דלכל חד מצי למדחי דילמא לא היו נותנין לך אלא לחבירך, אבל כתב הכס"מ דיותר נראה לומר דלדעת הרמב"ם אפילו לא קיץ להו נמי חייב, ומה שכתב והרי הוא קצוץ להם, היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים.

הב"ח (סי' שא) חולק על התנאי הראשון שכתב המגיד משנה שיהיו אנשים ידועים, ותמה, איני מבין מה צורך שיהיו אנשים ידועים, כיון שהקצבה היא ידוע לכל עני ועני הפושט יד יתנו כך וכך לכל שבת ושבת, הרי ממון שיש לו תובעים הוה, דכל עני תובע הקצבה המגיע לו.

נמצא שיש בזה ג' דיעות, לדעת המגיד משנה אינו חייב אלא באופן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע, וכן פסק הפרישה, לדעת הכסף משנה חייב גם כשאין חלק של כל אחד ידוע, ולדעת הב"ח צריך שיהיה חלק כל אחד ידוע, אבל אין צריך שיהיו אנשים ידועים.

פסק המחבר (סי' שא סעי' ו):

מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו, פטור, שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים. וכתב הרמ"א: וכן אם הגבאי אמר לשומר שמור לי, חייב כשאר שומר.

המחבר איירי באופן שהפקידו אצלו מעות עניים והוא יכול לחלקם לעניים, ועל זה כתב הרמ"א שאם הגבאי צדקה אמר לשומר שמור לי (וצריך להחזיר לגבאי), חייב כשאר שומר, דאינו נחשב לשומר ממון עניים אלא לשומר של הגבאי, וכן כתב בהגהות הרא"ש.

וכן מבאר הנתיבות, דהמחבר איירי דוקא באופן שהשומר יהיה המחלק, דכיון שהשומר יכול לחלק למי שירצה הוי ממון שאין לו תובעים, ומהאי טעמא מסיים ברמ"א כשאמר לשומר שמור לי דחייב, כיון שהמפקיד יכול לחלק לכל מי שירצה הוי ממון שיש לו תובעים, וכתב שציבור שנותנים מעות לגבאים שהן נותנין לכל עני כדינו וכפי אומד דעתם, ואם יתרבו עניים צריך הציבור להוסיף ואם יתמעטו עניים וישאר ממון נוטל הקהל המעות לצורכם, וגם יש להקהל רשות לשנות המעות, ודאי דמעות הציבור הוא והוי כיש לו תובעין דחייב. וכן שאר מעות מצוה של ציבור, כגון מעות שהכינו לבית העולם או לבית הכנסת, מעות ציבור הוא ויש לו תובעים וחייב.

וביש"ש משמע שבכל אופן הוא נחשב לממון שאין לו תובעים, ובפתחי תשובה הביא לחלק בין דבר שמוטל על הציבור כגון דמי קימחא דפיסחא או מעות עבור בנין בית הכנסת נחשב לממון שיש לו תובעין, אבל אם אין זה דבר שמוטל על הציבור, ואין זה חיוב על הציבור לעשות, זה נחשב לממון שאין לו תובעין.

והנה המחבר איירי באופן שפשע השומר ונגנבו, ומשמע שבגניבה ואבידה בודאי שפטור, והביא בפתחי תשובה מה שהקשו לנודע ביהודא למה נקטו הרמב"ם והשו"ע פשיעה דוקא, דלכאורה לפ"ד הרמב"ם והמחבר בסימן רס"ז סעיף ט"ז שפסקו כרב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר, א"כ ה"ה הכא הוי שומר שכר, כמבואר מדברי התוס' במסכת שבועות, וא"כ אפילו בגניבה ואבידה ג"כ חייב, ויש שכתבו לבאר לפי ששומר של ממון אין בזה טירחא ואין בזה משום פרוטה דרב יוסף.

בקצות החושן מביא מה שכתב בשלטי גבורים, דהא דאומר דכי לא קייץ דפטור השומר, היינו דוקא שהפקידו אצלו עתה ארנקי של צדקה, אבל ראובן שהפקיד ביד שמעון מעות ואח"כ בעוד שהן פקדון נדר אותם לעניים, אז אם פשע בהם שמעון חייב, דהא מתחילה בתורת שמירה אתי לידיה ואין המעשה משתנה בחילוף הדברים, והקשה בקצות החושן דהכא נשתנו המעות בע"כ כיון שהקדישו לעניים, והרי כתב הרמב"ם להדיא חולין ואח"כ הקדש פטור, וכ"כ הרמ"א דחולין ואח"כ הקדישו ביד שומר דפטור, וסיים דזה פשוט.

ועי' בשו"ת מהר"ם שיק שנקט כשיטת השלטי גבורים והביא שכן נראה מדברי היש"ש, דבהאי גוונא חייב השומר.

כתב בפתחי תשובה שאף שפטור השומר, לפי שהוא ממון שאין לו תובעים, אבל זה פשוט שיש איסור גניבה בממון עניים.

ודנו הפוסקים אם גם בהזיק בידים יהיה פטור, והפתחי תשובה מביא שגם באופן שהזיק בידים פטור, ולדעת הקצוה"ח הפטור בהזיק בידים הוא רק אם לא נהנה, אבל אם נהנה הרי זה חייב, והביא דעת הר"ן דגם באופן שנהנה פטור.

הפתחי תשובה (סק"ח) מביא באריכות בשם תשובת שיבת ציון עובדא שאירע בקהילתו בגבאי אחד מגבאי בתי כנסיות, אסף מעות נדבה מאנשי בית הכנסת שלו לצורך קמחא דפיסחא לעניי קהילתם, ואח"כ נאבד ממנו, ועלה בדעת השואל לפטור הגבאי מלשלם מטעם דלשמור ולא לחלק לעניים, דזה הוי מידי דלא קייץ, דאף שהוא מיוחד לעניי קהילתו מ"מ יש ביד הגזברים לחלק וליתן למי שלבם חפץ, והרי זה ממון שאין לו תובעין ופטור אפילו בפשיעה. והוא השיב דבודאי אם היה המנהג לחלק לעניים מעות, שפיר היה מקום לדברי השואל, אבל כיון שמנהג פה שמחלקים קמח ופרנסי העיר עשו שטר מקח עם טוחן הקמח על מספר כך וכך מדות ועליהם מוטל לפרוע לו, ואם יחסרו אותן מעות שנאבדו מהגבאי דבית הכנסת מחויבים הפרנסים להשלים החסרון מכיסם לשלם להטוחן עבור הקמח שלקחו, ולפ"ז הגבאים דבתי כנסיות הם השומרים שהעמידו הפרנסים לשמור מעות המקובץ תחת ידם, והרי מפורש ברמ"א דאם הגבאי אמר להשומר שמור לי חייב כשאר שומר, ואף שדין זה הוא דוקא אם אמר לשומר בפירוש, אבל אם לא אמר שניהם פטורים, שאני התם דשם גם הגבאי פטור מלשלם אם נפטר השומר ואין להגבאי שום הפסד במה שנפטר השומר, אבל בנידון דידן, אם יפטור השומר שהוא הגבאי דבית הכנסת לשלם המעות שאבד, יבוא ההפסד על הפרנסים לשלם להטוחן מכיסם, בזה הוא סתמא כפירושו דהגבאי דבית הכנסת נעשה שומר וחייב לשלם להפרנסים, וכיון שהפרנסים חייבים לפרוע בעד הקמח שלקחו לחלק לעניים, א"כ המעות שנתקבץ ע"י גבאים דבתי כנסיות אין לו דין מעות עניים כי אם מעות הפרנסים, ויש לגבאי דין שומר עליו להיות חייב עכ"פ בפשיעה אם לא שמר כדרך השומרים.

ויש לדון אם אחד קבץ מעות בבית המדרש ופשע בו ונאבד אם נחשב לשליח של הנותנים ופטור כיון שבידו ליתן לכל מי שירצה ואם אמר שמקבץ לקופה או לאדם פרטי באופן שחייב לעיל הכא ג''כ חייב וכן מי שהפריש ממון לצדקה ופשע ונאבד אם צריך לשלם.

היוצא לנו להלכה:

• הנותן לאחד מעות עניים לחלק לעניים כפי ראות עיניו ופשע בה ונאבד, פטור בדיני אדם, והוא הדין בהזיק המעות פטור, וי"א דגם באופן שנהנה מהממון אינו צריך לשלם, לפי שהוא ממון שאין לו תובעים.
• אבל אם הממון בעין בודאי שצריך להשיבם.
• וכתב בפת"ש שלצי"ש חייב לשלם, וכתב בפתחי חושן דהיינו דוקא באופן שהזיק או פשע, אבל באופן שנגנבו או נאבדו שלא בפשיעה פטור גם לצי"ש.
• אם הממון מיועד לעניים מיוחדים ויש להם קיצבה, וכגון לכולל (או לתומכי שבת וכדו') שנותן לכל אברך סכום מסוים, ופשע הגבאי של הכולל ונאבדו הממון, חייב לשלם, והוא הדין בקהילה שאספו דמי קמחא דפסחא ויש סכום קצב שנותנים לכל הנצרכים מבני הקהילה.
• הפקיד הגבאי מעות עניים בידי אחר באופן שהוא צריך להשיבו לגבאי ופשע בו י''א שחייב לשלם אע"פ שהגבאי יכול לחלק לכל מי שירצו.
• קהילה שמסרו דמי קימחא דפיסחא לאחד שישמרו ושיחלק הממון לעניים, אף שאין לו קצבה, אבל אם יאבד הממון יצטרכו הקהל לאסוף מחדש את הממון, י''א שנחשב לשומר וחייב בפשיעתו.
• נתן מעות לשומר והקדישם אח"כ לעניים, ואמר לשומר שיחלק לעניים כפי ראות עיניו, ופשע ונאבד נח' הפוסקים אם הוא חייב, כיוון שקיבל עליו שמירתו.

ויש לדון אם אחד קבץ מעות בבית המדרש ופשע בו ונאבד אם נחשב לשליח של הנותנים ופטור כיון שבידו ליתן לכל מי שירצה ואם אמר שמקבץ לקופה או לאדם פרטי באופן שחייב לעיל הכא ג''כ חייב וכן מי שהפריש ממון לצדקה ופשע ונאבד אם צריך לשלם.

הדרן עלך פרק החובל