דבר מלכות - ש"פ נח, בדר"ח מר-חשון
ויתירה מזו: לא זו בלבד שאין בו יו"ט, אלא יש בו ענין של צער כו' — כמובן מדברי המדרש (ילק"ש מלכים רמז קפה) "משנעשה הבית בירח בול (מר-חשון) נעשה נעול י"ב חודש כו'". עד לחודש תשרי שלאחריו שאז היתה חנוכת ביהמ"ק, שמזה מובן ענין הצער דחודש מר-חשון, על שלא זכה שבו תהי' חנוכת בית ראשון (אף שבנייתו נסתיימה בחודש זה), וצער זה הוא בצדק, טענה צודקת, עד כדי כך — שפני הקב"ה לפצות את חודש מר-חשון, כסיום דברי המדרש: "זכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו" [כשם ששילם הקב"ה לחודש כסלו — שבו נגמרה מלאכת המשכן, ואעפ"כ לא הוקם עד ר"ח ניסן — ב"חנוכת חשמונאי"], היינו, שלעתיד לבוא תהי' חנוכת ביהמ"ק השלישי בחודש מר-חשון.
ומזה מובן, שכל זמן שעדיין לא זכינו לחנוכת ביהמ"ק השלישי בחודש מר-חשון — קשור חודש מר-חשון עם ענין של צער כו', אלא שמקווים ומצפים שבמהרה בימינו תזכה לחנוכת ביהמ"ק השלישי בחודש מר-חשון, ובחודש זה גופא — שיש בו שלושים יום, שהרי שנה זו היא שנה שלימה — תיכף ומיד בהתחלת החודש, "נאו".
ובנוגע לעניננו — הרי כאשר יהודי יוצא מתשרי לחודש מר-חשון (התחלת העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו" במשך כל השנה כולה, בענינים של מעשה בפועל), עלול הוא ליפול ברוחו מפני גודל הירידה כו'.
הנה על זה אומרים לו: יהודי צריך לדעת ש"אני נבראתי לשמש את קוני" — זהו ענינו היחיד בלבד! לא כמה ענינים, כי אם ענין אחד בלבד — "לשמש את קוני". ולכן, אין לו להכנס לעניני חשבונות כלל, כי אם למלא את תפקידו לשמש את קוני. ומכיון שרצונו של הקב"ה שעכשיו תהי' עבודתו בענינים של מעשה בפועל, הרי בודאי שאין לו ליפול ברוחו ח"ו, בידעו שע"י עבודה זו ממלא הוא את תפקידו לשרת את קונו, ואדרבה: עיקר השימוש והשירות לקונו נפעל ע"י ענינים של מעשה בפועל, שהרי "המעשה הוא העיקר".
ויש לומר (ע"ד הצחות) שהגילוי ד"רשית" (השייך לחודש תשרי, אותיות "רשית") ישנו גם בעבודה ד"לשרת" את קוני.
