דיני ספיקות בברכה (א)
ספק ברכות להקל
א. קיי"ל דספק דרבנן לקולא, וכיון שהחיוב לברך אינו אלא מדרבנן , על כן כל שיש לו איזה ספק בענין הברכה וכגון שמסתפק אם בירך או לא, או שמסתפק אם יצא ידי חובה בהברכה שבירך מאיזו סיבה שהיא, אמרינן דספק ברכות להקל ולא יחזור ויברך . ומבואר באחרונים שכלל זה של ספק ברכות להקל אינו רק פטור מלברך שאין צריך לחזור ולברך, ואלא דאף איסור יש בדבר שאסור לו לחזור ולברך מספק .
ספק במקום שדעת רוב הפוסקים לחייבו ברכה
ב. אף במקום שמצד גדרי ספיקות היה לנו מקום להכריע את הספק לחומרא ולחייבו בברכה, וכגון במקום שדעת רוב הפוסקים לחייבו בברכה דבעלמא קיי"ל דאזלינן בתר הרוב, מיהו גבי ספק ברכה משום חומר האיסור של לא תשא אמרינן דספק ברכות להקל , חוץ ממקום שפשט בזה המנהג לברך דאז אזלינן בתר המנהג.
ספק בקיום המצוה
ג. ספק אם מחוייב במצוה או לא, אע"ג שלגבי המצוה אמרינן דספק דאורייתא לחומרא וחייב לעשותה מספק, מיהו מאחר שהברכות אינן אלא מדרבנן אמרינן שיחזור ויקיים את המצוה בלא ברכה. ויש פוסקים שמחלקין בזה בין היכא שהספק הוא אם מחוייב הוא כלל בהמצוה שאז דינו כנ"ל, לבין היכא שבודאי מחוייב בהמצוה ורק שהספק הוא אם כבר קיים את המצוה או לא שאז צריך לברך עליה גם כן, ואולם דעת רוה"פ שלא לחלק בזה ושלעולם יקיים את המצוה בלא ברכה.
ספק בברכת הנהנין
ד. בחי' המהרש"א לפסחים (ק"ב א) כתב לחדש, דכל דין ספק ברכות להקל הוא רק בברכת המצוות אבל בברכת הנהנין כל שמסופק אם בירך או לא הרי אף שספק ברכות להקל מיהו שוב אסור לו להמשיך ולאכול שהרי אסור לאדם להנות מן העוה"ז בלא ברכה וכאילו מעל.
ובגליון הש"ס לרעק"א (ברכות י"ב) הביא דבריו והוסיף עליו, דכיון שאסור לו להמשיך ולאכול שוב מותר לו גם לחזור ולברך ואין בזה חשש ברכה לבטלה שהרי אם לא יברך יהא אסור לו לאכול. ואולם הכרעת הפוסקים להלכה דלא כן, ושאף במקום ספק בברכת הנהנין מותר לו להמשיך ולאכול וכמבואר בשו"ע (או"ח קס"ז ס"ט) שהמסופק אם בירך המוציא אינו חוזר ומברך ולא לישתמיט שם אף אחד מהנו"כ שכתב שאסור לו לאכול מספק.
ובביאור הנידון בזה יש לפרש בב' אופנים, [א] דהנה בגמ' (ברכות ל"ה ב) א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, ופרש"י דהרי הוא גוזל מהקב"ה את ברכתו, ואולם במהרש"א (שם ע"א) כתב דא"צ לפרש"י רק יש לפרש כפשוטו דכאילו גזל להקב"ה את אותו דבר שאוכל דקודם הברכה הרי הוא של הקב"ה ורק אחר הברכה ה"ה שייך לבני אדם, ומעתה י"ל דהמהרש"א לשיטתו דכל שאוכל בלא ברכה הרי"ז גזל וא"כ אף בספק אם בירך הא מיהא אסור לו לאכול את המאכל מספק דאפשר שאינו שלו, ואולם מרש"י שלא פירש כמהרש"א חזינן דאף בלא ברכה אינו חשוב כגזל.
[ב] ובאופן אחר י"ל דאף לפי' המהרש"א שהאוכל בלא ברכה חשיב כגזלן, מיהו כל זה דוקא כאשר מחוייב הוא בברכה ואוכל בלא ברכה, ואולם באופן שאינו חייב לברך על פי דין שוב גם אינו חשוב כגזלן שהרי הוא פטור מברכה ופקע לה ממילא כל איסורו, וראיה לזה מבעל קרי שמבואר בברכות (כ' ב) שמותר לו לאכול בלא ברכה ואם איתא שקודם ברכה אין המאכל שלו היאך שרי לבע"ק לאכול דבר שאינו שלו בלא ברכה . ונפ"מ בזה גם לגבי אונן דכיון שהוא פטור מברכה שוב מותר לו גם לאכול בלא ברכה, ולדברי המהרש"א תיקשי שהרי אונן פטור רק מן המצוות אבל אסור לו לעבור על איסורין וכיון שרק על ידי הברכה ניתר לו האיסור ליהנות מן העוה"ז היאך מותר לו לאונן לאכול בלא ברכה.
ספק בברכת הריח
ה. הה"ק מהר"י מאלכסנדר בעמח"ס בית יעקב כתב להקשות על הא דאמר רב בברכות (מ"ג ב) מנין שמברכין על הריח, דמה שאלה היא זו והלא כללא כייל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, ועל כרחך שכל האיסור ליהנות מן העוה"ז הוא משום מעילה ובריח ליכא משום מעילה עכ"ד, - ולדרכו נפקא שלגבי ריח אף המהרש"א יודה שהמסופק בברכה מותר לו להריח מספק .
ספק ברכות להקל האם נחשב כבירך בודאי
ו. נחלקו האחרונים גבי כל ספק דרבנן לקולא, האם הוא עדיין נחשב כספק חייב ואלא שאי אפשר לחייבו במקום ספק, או שכל שהוא במקום ספק ה"ה נחשב בזה כפטור ודאי, ונפ"מ בזה גם לגבי ספק ברכה דיש לדון האם הוא נחשב כספק בירך ספק לא בירך ואלא שבמקום ספק אין לנו לחייבו לחזור ולברך, או דלמא שאחר הדין של ספק ברכות להקל נקטינן בזה לקולא בתורת ודאי וכאילו שבירך בודאי, ולכאו' מדברי המהרש"א הנ"ל אות ד' [שבמקום ספק ברכת הנהנין אסור לו להמשיך ולאכול] מוכח שאינו נחשב כבירך בודאי דאם איתא אמאי אסור לו להמשיך לאכול.
ס"ס בברכה
ז. כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה אזלינן לקולא ולא יברך, וכגון שאכל בריה וספק לו אם אכל ממנה כזית או לא, דאפילו את"ל שלא אכל ממנה כזית שמא ההלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין . וצ"ע מסי' תפ"ט (שעה"צ סקמ"ה) גבי מי ששכח לספור ספיה"ע בלילה וחזר וספר ביום שסופר שאר ימים בברכה משום ס"ס, היינו ספק אם הימים מעכבין זה את זה וספק שמא אפשר לספור ביום. וצ"ל דשאני התם שעיקר השיטה להלכה שאין הימים מעכבין זה את זה, ואלא דאעפ"כ משום חומר לא תשא חיישינן להשיטות שמעכבין זה את זה ומחמרינן עליו שלא יספור, ואולם בהצטרף לזה עוד ספק אחר שפיר חוזר ומברך.
א ב ג ד ה ו ז
א. וכמבו' בברכות ט"ו א'.
ב. שו"ע קע"ד ס"ד ועוד.
ג. מ"ב סי' רט"ו סק"כ, ושם בשעה"צ סקכ"א ביאר הטעם משום דיש בזה חשש איסור דאורייתא של לא תשא שהוא לאו חמור יותר משאר לאוין.
ד. כף החיים רט"ו סקל"ג בשם חסל"א. ואולי משום כך נתייחד ספק זה בשם מסויים של 'ספק ברכות להקל' בנוסף על הכלל הידוע של ספק דרבנן לקולא. ועיי"ע ברמ"א סי' ר"ב ס"ז גבי פאווידל"א שדעת רוה"פ לברך עליו בפה"ע וכן הוא עיקר ההלכה ומ"מ מאחר שי"א לברך עליהם שהכל טוב לחוש לכתחילה לברך שהכל. ח ט י יא
ה. חיי"א כלל ה' סקכ"ד.
ו. מ"ב סי' ס"ז סק"א.
ז. שו"ת מנח"ש ח"א סי"ח סק"ח.
ח. אבנ"ז סי' ל"ז סק"ח.
ט. ועיי' באבנ"ז שם סק"ה שפליג עליו.
י. עיי"ב בספר זהר הרקיע הובא בש"ש ש"א פ"ג בסופו, ועיי"ע בשיח השדה להגאון מקוזיגלוב
יא. מ"ב סי' רט"ו סוס"ק כ"א ובשעה"צ שם.
