הפיכת חיים מבולבלים לחיים מאושרים ושמחים
גבולות הסוחר באחוזה...
באחת מבירות המסחר העתיקות חי סוחר עשיר ומוכשר, אך ביתו דמה לשדה קרב מתמיד. שולחן העבודה שלו כוסה במאות אגרות חוב לא ממויינות, מסמכי מסחר מעורבבים עם שיירי ארוחות...
חלונות האחוזה נותרו פעורים לרוחות וסופות, ושאון הרחוב הסואן חדר לכל חדר. מרוב רעש, חפצים מפוזרים ומחשבות מתרוצצות, הוא לא מצא מנוחה, שנתו נדדה ושמחתו נעלמה.
יום אחד, התחוללה בעיר סופת גשמים שלא נראתה כמותה. נחלי מים אדירים שטפו את הסמטאות ואיימו להטביע את כל הרכוש.
מבוהל, פנה הסוחר לאומן זקן וחכם שבנה אניות לחופי הים וזעק לעזרה: 'כיצד אוכל להציל את עצמי ואת חיי מן המבול שבחוץ ומזה שמשתולל בתוכי?'
האומן בחכמתו, לקח חתיכת עץ ארז קטנה, הושיט לסוחר סכין גילוף ואמר לו:
דע לך: 'המבול אינו הורס משום שהוא מים, הוא הורס משום שאין לו גבולות. אם תנסה להילחם בכל גל בחוץ – תטבע.
על כן, שמע לעצתי, בנה לך תיבה בתוך ביתך לפי שלושה כללים:
א. הגדר מדורים ברורים – חלק את חייך לתאים קטנים וברורים. מקום אחד למסחר, מקום אחד למשפחה, מקום אחד לנפש הפנימית שלך. מלבד זאת, קבל החלטה ברורה: כל חפץ או עיסוק שאין לו תא מוגדר – אינו נכנס.
ב. אטום את החוץ בכופר – סגור את הפתחים לכל רעש, חרדה או שיחה שאינה בונה אותך. שמור על גבול ברור בין העולם החיצוני לבין העולם הפנימי שלך.
ג. פתח צוהר אחד למעלה – אל תביט לצדדים אל המים השוצפים, אלא רק כלפי מעלה – אל המטרה כלפי שמיא.
הסוחר חזר לביתו המוצף והחל ליישם – הוא זרק את המיותר, יצר סדר קפדני לכל תחום, אטם את רעשי הרחוב וקבע שעה יומית של התבוננות שקטה דרך חלון הגג.
בעוד העיר סביבו שקעה בבוץ ובבלבול, מעונו הפך לאי של שלוה, בטחון ושמחה.
'מבול' – בלבול...
אחים יקרים! ממשל זה למדים אנו כי המילה 'מבול' שרשה בא מבלבול – הסחות דעת ומחשבות טורדניות, המלאים רעשי רקע שגורמים לאדם להרגיש שהוא טובע בתוך החיים שלו עצמו.
תיבת נח היא איננה רק כלי שיט היסטורי, אלא דרך אמיתית לארגון החיים:
"קינים תעשה את התיבה" (בראשית ו, יד) – בלבול נובע מערבוב תחומים. כדי להגיע לחיים מסודרים ושמחים, יש לחלק את הזמן והמרחב לתחומים ברורים – כי גבולות מביאים רוגע.
"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (שם) – אי אפשר לחיות באושר כשכל התנהגות זרה, דעה או חדשות פוליטיים חודרים פנימה. צריך לדעת לאטום את הפתחים ולהחליט מה מורשה להיכנס ל'תיבת נח' האישית ומה נשאר בחוץ.
"צוהר תעשה לתיבה" (שם פסוק טז) – מי שמביט ושקוע רק בסערות הזמן, בבעיות ובקשיים, עלול לשקוע בחרדה. הצוהר שמופנה כלפי מעלה מסמל את המיקוד במטרה העליונה, בהבנה מה רצון ה' יתברך האמיתי – שהוא מקור האור.
ועל כן הקב"ה פונה לכל אדם ואומר לו: 'בוא אל התיבה'...
וכשבונים 'תיבה' של גבולות, סדר ותכלית – המבול שמסביב אינו מאיים, ובמקומו יכול ליצור לעצמו חיים מסודרים ושמחים באמת.
שבת נח – חיבור של קודש
בשבת קודש זו נקרא בתורה את פרשת נח. ימים אלו מעוררים בקרבנו רגש של קדושה וזכרון נשגב. מו"ר אבא עטרת ראשנו זצוק"ל נסתלק לגנזי מרומים בעיצומה של שבת קודש פרשת בראשית, אך כל שבעת ימי האבילות והשבעה שלו חלו ונמשכו בתוך ימי פרשת נח.
יתירה מזו, בעת שנלקח מאתנו ארון האלקים, היה אבא בן נ"ח (58) שנים בדיוק, כמנין שמו של נח!
וראיתי לעצמי רמז מופלא המובא בספר סדר הדורות (אלף השלישי – ב' אלפים ו'): כאשר נסתלק נח מן העולם, היה אברהם אבינו עליו השלום בן נ"ח שנים בדיוק. והנה נח האריך ימים תשע מאות וחמישים שנה, וכפי ששנינו במשנה במסכת אבות (פ"ה מ"ב): 'עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו'.
אך לא זו בלבד! השבוע חלה הילולת פוסק ומופת הדור, הגאון המופלא רבינו עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. זכות התורה, העמל והיגיעה שלו בהתמדתו בתורה ללא ליאות, תגן עלינו ועל בנינו. אמן.
אבא זיע"א באחת ההזדמנויות אמר ביחס למרן: 'ונפשי קשורה בנפשו', וניכרים הדברים באופן מוחשי כאשר יום ה'שבעה' להסתלקותו של הרב יורם (שנפטר בכ"ז תשרי) חל בדיוק ביום פטירתו של מרן בתאריך ג' בחשון.
ראו עד כמה מופלאים ומכוונים רמזי ההשגחה העליונה, יתעלה שמו ויתרומם זכרו לעד.
הידרדרות הדורות והשחתת המדות
כאשר נתבונן היטב בפסוקי הפרשה ובמאמרי חז"ל, ולראות היכן הדברים נוגעים לחיי הנפש והגוף של כל יחיד ויחיד מאתנו, ולכלל ישראל בכל מקום שהם.
לאחר שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בחסד ובחמלה, ולאחר חטא אדם הראשון בעץ הדעת, במקום שיתנהל העולם על פי רצונו של מלך מלכי המלכים, לשמח את הבורא ולקדש שם שמים, הלכו הדורות והידרדרו, והיו הולכים ומכעיסים לפניו.
המשמעות של אותה הליכה לאחור היתה הרסנית ומרה ביותר – בני האדם השחיתו את דרכם, פרקו מעליהם כל עול של מוסר, צניעות ויראת שמים, ואף הבהמות ובעלי החיים קלקלו והשחיתו את טבעם, כדברי חז"ל (בראשית רבה, פרשה כח – אות ח): 'הכל השחיתו דרכם בארץ', עד שנתמלאה סאתם וגזר עליהם הקדוש ברוך הוא כליה במבול של מים ששטף וזיכך את כל היקום.
עונשם של דור המבול – סוד ארבעת היסודות וארבע המרות
שאלה עמוקה דקדק מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל: מדוע בחר הקדוש ברוך הוא להעניש את דור המבול דוקא במבול של מים, ולא בשאר מיני פורענויות?
יסוד הדברים מיוסדים על דברי קדשו של רבינו חיים ויטאל (מהרח"ו) זצוק"ל בספרו שערי קדושה (חלק א – שער א), שהוא אחד מספרי היסוד המקודשים בעבודת הנפש.
ושם ביאר, כי גוף האדם ועולם הטבע כולו נבראו מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, ועפר. מן החלק הטוב והזך שבארבעת היסודות הללו נבנו כחות הגוף והנפש הטהורים, ואילו מן החלק הפסול והרע שבהם נתהוו באדם ארבע המרות הגופניות, והן: המרה האדומה (כנגד יסוד האש), המרה הירוקה (כנגד יסוד הרוח), המרה הלבנה (כנגד יסוד המים) והמרה השחורה (כנגד יסוד העפר).
הרכב זה הוא המפתח להבנת כל תהפוכות הנפש, המדות, כחות הזכרון וטבעי האדם.
'ארבע מדות בתלמידים' – שורש כשרון התפיסה והזכרון
בספרנו 'חלב הארץ – תורה' (בכת"י, ואי"ה ובעזרתו יצא לאורה ע"י מכון המאיר לארץ) הרחבנו לבאר את שורש כשרון הלומדים על פי יסודו המופלא של רבינו הרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן זצ"ל) בפירושו 'מגן אבות' על המשנה (אבות פ"ה מי"ב) – 'ארבע מדות בתלמידים: מהר לשמוע ומהר לאבד – יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד – יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד – חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד – זה חלק רע'.
מדוע יש תלמיד הקולט את הלימוד במהירות עצומה, אך כעבור שעה קלה נשכח ממנו הכל ואינו זוכר מאומה, ואילו חברו שמתקשה מאוד בהבנה, אך כאשר מתייגע שעות ארוכות, כשתפס את הסוגיא – נקבעת היא במוחו כיתד שלא תימוט?
השורש לכך מונח בארבע התכונות הטבעיות – חום, קור, לחות, ויובש.
טבע החום הוא להתפשט, לפתוח ולהרחיב (כפי שבקיץ הגוף מתפשט ונפתח), וטבע הקור הוא לכווץ ולאסוף פנימה. ומאידך, טבע הלח הוא רך ומקבל במהירות אך אינו שומר צורה, וטבע היבש הוא קשה לקבל אך שומר את החריתה לאורך זמן.
משל למה הדבר דומה?
לאדם הנוטל אבן כבידה ומשליכה לתוך שלולית מים צלולה (בחינת הלחות). באותו שבריר שניה נוצרות במים גומות וגלים, והאבן חודרת פנימה ללא שום קושי. אך כעבור רגעים ספורים נרגעים המים, הגומות נעלמות כליל, ופני המים חוזרים להיות חלקים כשטיח – לא נותר שום רושם מן האבן.
זהו התלמיד שהוא בבחינת 'לח' – קולט במהירות נפלאה, אך שוכח במהירות ואין הדברים נחרתים בקרבו.
לעומת זאת, אם ישליך האדם את אותה האבן לתוך שלולית של טיט סמיך ועפר (בחינת היובש) – נדרש מאמץ רב כדי שהאבן תחדור לתוכו, אך משנכנסה האבן ושקעה, נותרת גומא עמוקה בטיט, וכאשר הטיט מתייבש בשמש, נחקקת צורת הגומא בקביעות ואינה נמחקת לעולם.
זהו התלמיד שהוא בבחינת 'יבש' – קשה לו לקלוט בתחילה ונדרש לעמל רב, אך משנקלט הדבר בשכלו, נעשה הדבר קנין נצחי במוחו, בלבו ובנפשו.
הרכב ארבעת שורש המרות בנפש – החום, הקור, הלחות, והיובש
טבע החום הוא לפשט, לפתוח ולהרחיב. כאשר המרה האדומה שולטת באדם, שהיא שורש החום וההתפשטות, המוח נפתח במהירות לקבל מושגים חדשים, ומתוך כך הלומד קולט ומבין את הסוגיא כהרף עין.
אך האם ישאר הלימוד חקוק בקרבו לאורך ימים? דבר זה תלוי לחלוטין ביסוד הלחות או היובש שבמוחו.
אם התמזל מזלו של האדם ומתמזגות בו המרה האדומה יחד עם המרה השחורה במינון הנכון – הרי זו שלימות גמורה. המרה השחורה (יסוד העפר והיובש), כאשר אינה מתגברת בעודף הגורם לעצבות, מעניקה לאדם כובד ראש, רצינות, אחריות עמוקה וכח זכרון מופלא.
אצל בני הנעורים והצעירים, המרה הלבנה (יסוד המים והלחות) שכיחה ופעילה יותר, וריבוי הלחות במוח גורם לשכחה מהירה של הלימוד, ואילו ככל שהאדם מתבגר ומזדקן, מתייבשת הלחות המיותרת במוחו, כחות הריכוז מתייצבים, והוא נעשה בעל זכרון יציב וברור.
ארבע מדות בלומדים לפי חכמת הנפש
על פי יסודות אלו, מתבארים ארבעת המצבים שהגדירו חז"ל במשנה במסכת אבות (פ"ה מי"ב) בבהירות נפלאה:
- מהר לשמוע וקשה לאבד (חכם): שולטות בו המרה האדומה (חום הפותח וקולט במהירות) והמרה השחורה (יובש המשמר ואינו מוחק). תפיסתו מהירה וזכרונו כבור סוד שאינו מאבד טיפה, בדומה לחריתת גומא בטיט עמוק.
- קשה לשמוע ומהר לאבד (חלק רע): שולטות בו המרה הירוקה (קור המכווץ ומונע קליטה) והמרה הלבנה (לחות המוחקת את הרושם כהרף עין). קשה לו להבין, וגם המעט שהבין נשכח מיד.
- מהר לשמוע ומהר לאבד (יצא שכרו בהפסדו): שולטת בו המרה האדומה יחד עם המרה הלבנה. החום פותח את מוחו לקלוט מיד, אך ריבוי הלחות מוחק את הלימוד כמים שאינם משאירים חותם.
- קשה לשמוע וקשה לאבד (יצא הפסדו בשכרו): שולטת בו המרה הירוקה יחד עם המרה השחורה. הקור מכווץ את השכל ומקשה עליו את הקליטה הראשונית, אך היובש והרצינות נועלים את הנלמד במוחו כיתד שלא תימוט.
הכרעת רבותינו הראשונים – עדיפות העמל והזכרון
מכאן עולה נפקא מינה חינוכית עצומה למלמדים, לראשי ישיבות ולכל שוחר תורה.
הביא רבינו יונה מגירונדי זצ"ל (בפירושו על אבות פ"ה מי"ב), שאם עומדים לפני המחנך שני סוגי תלמידים – האחד חריף וקולט מהר אך שוכח את תלמודו במהירות, והשני מתקשה בהבנה ונדרש ליגיעה רבה אך זוכר היטב את מה שלמד – עדיף לאין ערוך להשקיע ולקרב את התלמיד שקשה לו לשמוע אך קשה לו לאבד!
עמל התורה והחזרות המרובות של התלמיד העמל בונים בקרבו קנין נצחי ויציב של תורה, בעוד החריפות המהירה שאינה נשמרת סופה להתפוגג כענן כלה.
מפת הבריאות והחולי על פי ארבעת היסודות בגוף ובנפש
נשוב כעת אל שורש הדברים: הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו, וכן את גוף ונפש האדם, מארבעה יסודות – אש, רוח, מים ועפר.
בגוף הגשמי מתבטאים היסודות באופן מוחשי: יסוד האש הוא החום הטבעי המקיים את החיים, יסוד הרוח הוא מנגנון הנשימה והחמצן, יסוד המים כולל את כלל הלחות והנוזלים שבגוף, ויסוד העפר הוא הרקמה המוצקה – העצמות, הבשר, הגידים והאברים.
וכשם שהגוף הגשמי מורכב מארבעה יסודות אלו, כך הנפש היסודית המחיה את האדם שואבת את כחותיה ותכונותיה מאותם ארבעה שרשים רוחניים.
לכל אחת מארבע המרות – האדומה, הירוקה, השחורה, והלבנה – תפקיד חיוני ונצרך. כאשר המרות מאוזנות והמערכת פועלת בהרמוניה, האדם מתהלך בריא, שמח, פעיל ומלא חיות, אך כאשר מתגבר החלק הרע והפסול של אחת המרות, הגוף נופל לחולי ומכאוב, ועלול חלילה להידרדר עד לכדי סכנת נפשות.
איזון המערכת והשמירה על הכלים
כן הוא הדבר בכחות הנפש, לכל יסוד יש נטיה חיובית מצד היצר הטוב, ולעומתה נטיה מקולקלת מצד היצר הרע. כאשר היסודות מאוזנים, ביד האדם לנתבם בנקל אל הטוב, לקדשם בעבודת השם, ולחיות חיים של שלוה, שמחה וברכה, תוך מזעור כמעט מוחלט של כשלונות ומעידות.
למה הדבר דומה? לרכב חדש ומשובח מן הדגם המפואר ביותר, גם רכב מעולה שכזה אינו יכול לנוע ברציפות ללא הפוגה. אם תנהג בו יומם ולילה בלי לכבות את המנוע, יום, יומיים, שבוע שלם – סופו שישחק, יתקלקל ויעצר. כדי להאריך את ימיו של הרכב יש צורך לתחזקו כראוי, להחליף שמנים ולדומם את המנוע מעת לעת.
ואם בכלים גשמיים של פחים וברגים כך, בגוף ונפש האדם על אחת כמה וכמה! על כן ציותה אותנו התורה הקדושה: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד, טו), ללמדנו כי שמירת בריאות הגוף ואיזון הנפש אינם רשות, אלא יסוד מוסד והכרחי בעבודת הבורא יתברך.
'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו' – סוד מלחמת היצר באיזון היסודות
זעקתו של יעקב אבינו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" (בראשית לב, יב), מהדהדת בנפשו של כל אדם ואדם בכל דור ודור. עשיו אינו רק דמות היסטורית הניצבת מנגד, אלא שורש כחות היצר הרע המבקשים להתגבר על קדושתו של האיש הישראלי.
לעתים מגיע עשיו כצורתו המקורית – כאיש שדה, גס ורוחש תאוות – בבחינת 'עם הארץ', ולעתים בא כ'צדיק' – הוא מתחפש בתחבולה דקה, עוטה איצטלא של קדושה, יראת שמים מזוייפת וצדקנות מטעה – בבחינת 'תלמיד חכם'. שתי הפנים הללו נועדו למטרה אחת: להסיט את האדם מדרך האמת, להפילו ברשתו ולטרוף את עולמו הרוחני.
מדוע היצר הרע בוער לעתים כתנור?
שורש הבעירה הזו, שבה היצר בוער לעתים בקרב האדם כתנור לוהט, נעוץ בהפרת האיזון הפנימי של כחות הנפש והגוף. האדם מורכב מארבעה יסודות עליונים ותחתונים: אש, רוח, מים ועפר, וכנגדם ארבע המרות שבגוף.
בעת שלום ואיזון, כאשר היסודות שרויים בהרמוניה ובשיווי משקל מתוקן, שורה על האדם ישוב הדעת, רוחו שקטה ונפשו מיושבת עליו. במצב זה, מלחמת היצר נעשית בנחת ובקלות יחסית, שכן אין לו אחיזה פנימית להבעיר בה את אשו.
אך בעת פירוד והפרת האיזון, ברגע שאחד היסודות מתגבר לרעה – בין אם יסוד האש (הכעס והגאוה), יסוד המים (התאוה והחמדה), יסוד הרוח (לשון הרע וההוללות) או יסוד העפר (העצבות והכבידות) – נפתח פתח ליצר הרע להתלקח, ואז הופך הלב לתנור בוער שקשה לכבותו, והמאבק עם היצר הרע נעשה מפרך, מייסר ומאיים לכלות את הכחות כולם.
נמצא, כי בריאות הגוף וטהרת הנפש אינן שתי רשויות נפרדות, אלא שזורות זו בזו בקשר בל ינתק. החולי, הכבידות, העצלות ורפיון הידים – כולם תוצאה של סערת היסודות והמרות המאבדות את תיקונם.
עבודת האדם בעולמו היא קודם כל ההכרה והזיהוי, לדעת לחשוף את מסכותיו של היצר – להבין מתי הוא בא בחרב גלויה של פיתויי החומר, ומתי הוא מתגנב ברוחב לב מדומה, בסברות עקומות ובקנאות שקרית של 'תלמיד חכם'.
ברגע שהאדם מזהה את מוקד הבעירה באחד מארבעת היסודות, ומשיב את נפשו לאיזון על ידי אור התורה, שבירת המדות והתחברות לאמת הפנימית – בטלה אחיזת היצר, אש התנור הופכת לאש קודש של עבודת ה', והאדם יוצא מן המערכה כמנצח, ומעוטר בכתר הנצחון.
יסוד האש ותולדותיו – שורש הגאוה, הכעס והקפדנות
יסוד האש הוא היסוד הקל, הזך והגבוה מכולם, וטבעו לעלות תמיד למעלה. על כן, כאשר נפגם יסוד זה, נמשכות ממנו מדות הגאוה וגסות הרוח, המגביהות את האדם על גבי זולתו.
מן הגאוה נולד מיד חולי הכעס: כאשר האדם מתגאה ומחזיק מעצמו, ובאה שעה שבה אין רצונו מתמלא – דמו רותח כאש להבה והוא מתפרץ בכעס ובחימה שפוכה.
ושלש תולדות מרות מסתעפות מן הגאוה והכעס:
- קפדנות שבלב: דקדוק קטנוני על כל מעשה ודיבור של הזולת, וחוסר יכולת למחול ולהבליג.
- רדיפת הכבוד והשררה: תשוקה תמידית להתנשא מעל הבריות, להיראות ולהישמע.
- שנאת הזולת: קנאה ואיבה כבושה כלפי כל אדם הנראה גדול, מוצלח או עליון ממנו.
יסוד הרוח וכח הדיבור – 'לרוח ממללא'
היסוד השני בארבעת היסודות הוא יסוד הרוח, שהוא שורש ומקור כח הדיבור שבאדם. כפי שתרגם אונקלוס על הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) – 'וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא'. הדיבור הוא המייחד את האדם מכל הברואים, ויש בכחו ליצור מציאות רוחנית ועולמות שלמים, כמאמר חז"ל בגמרא (ברכות יט.): 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן', שכן ברית כרותה לשפתים.
עלינו לדעת כי בכח הדיבור ישנן שלש מדרגות יסודיות:
ראשית – דיבור של קדושה ומצוה: עסק התורה, תפילה זכה, וכן דברי חיזוק, נחמה ועידוד לאדם השרוי במצוקה. כאשר יהודי פוגש בחברו הנתון בצער ומאיר לו פנים בדברי עידוד חמים, הרי הוא נוגע בעומק לבו ומחיה את נפשו.
שנית – דיבור של איסור ועבירה: דיבורי לשון הרע, רכילות, שקר, ליצנות ודברים שאינם ראויים. דיבורים אלו מטמאים את צינורות הנפש ופוגמים ביסוד הרוח.
שלישית – שיחת חולין ודברי סרק: כאן יש להבחין היטב בין שיחה נצרכת לשיחה בטילה. שיחה שקטה של אדם עם רעייתו בתום יום עבודה – לשמוע מה עבר עליה, לשתף ולבנות את הקשר הפנימי ביניהם – אף שאינה דברי תורה, הרי היא צורך מצוה ובנין שלום הבית.
אולם שיחה על שמועות סרק, כגון מה אמר פלוני ברוסיה לאלמוני בצרפת – הם דברים שאין בהם שום תועלת מעשית או רוחנית – זוהי שיחה בטילה ומזיקה.
וארבע תולדות קשות מסתעפות מן השיחה הבטילה:
- דברי חנופה – התרפסות שקרית בפני אנשים.
- שקרים ודברי כזב – סילוף האמת ודברי שקר.
- לשון הרע – פגיעה בכבוד הזולת.
- גילוי שבחי עצמו – התפארות במעלותיו כדי להתגדל ולהתכבד בפני הבריות.
יסוד המים – שורש התאוות מול פרישות וטהרה
היסוד השלישי הוא יסוד המים. המים מטבעם זורמים ונמשכים למטה, ומשם שורש כל התאוות, החמדות ותענוגי הגוף.
כאשר מתגבר הרע שביסוד זה, האדם נמשך ללא שובע אחר הנאות החומר.
ותיקונו והיפוכו בקדושה הוא מדת ההסתפקות והפרישות – מיאוס במותרות ובתענוגי הגוף המיותרים, ושימוש בגשמיות אך ורק במדה ההכרחית לקיום הבריאות ולעבודת השם.
יסוד העפר – כבידות ועצבות מול שמחה וזריזות
היסוד הרביעי הוא יסוד העפר. העפר הוא היסוד הכבד והיבש מכולם, ומשם נמשכות מדות העצלות והעצבות, המפילות את האדם לכבידות רוחנית, לרפיון ידים ולחוסר מעש.
ותיקונו והיפוכו בקדושה הוא מדת הזריזות והשמחה – לפעול בקלילות, בחיוניות וברוח נמרצת לכל דבר שבקדושה.
כאשר האדם מתנער מן הכבידות של העפר, וממלא את לבו בשמחה של מצוה ובזריזות לעשות רצון קונו, הוא מטהר את כל ארבעת היסודות והופך אותם למרכבה קדושה לשכינה.
עמל התורה – הרפואה האחת לכל ארבעת היסודות
שאל מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל, מהי הרפואה האחת והיחידה לכל המדות המקולקלות הנמשכות מן החלק הרע שבארבעת היסודות?
וענה, כי התשובה ברורה – עמל ויגיעת התורה הקדושה!
כאשר יהודי משליך מאחורי גוו את כל טרדות היום לאחר עבודה מפרכת, נכנס לבית המדרש ושוקע שעתיים תמימות בשיעור תורה – הוא מפרק מעליו את כל משא היום, מטהר את נפשו ומחזיר לעצמו את עצם החיות הפנימית.
זוהי העצה הבדוקה להיחלץ ממיצר היצר – לא להישבר ולא להרפות, אלא להדביק את עצמו לכסא בית המדרש, לברוח מכל שיחה בטילה, ולהרבות בגירסא בפה מלא!
ואף אם אינו מבין את עומק הדברים בתחילה, יגרוס את דף הגמרא שמונה פעמים ועשר פעמים, שורה אחר שורה, מילה במילה. יחזק את רוחו, יסדר לעצמו סדרים קבועים, ויעורר בעצמו שמחה וחשק של קדושה. באותה שעה מתבקעים כל מסכי הקליפות, ופתאום נפתח מוחו כפתחו של אולם ומאיר באור התורה.
תיקון יסוד האש – אש קודש וענות הר סיני
תיקונו של יסוד האש הוא עסק התורה ותפילה בהתלהבות עצומה, בחשק ובמרץ של קדושה. כנאמר: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיה כג, כט).
אש הקודש הזו נבנית מתוך ענוה ושפלות רוח אמיתית – שהרי התורה לא ניתנה אלא על הר סיני הנמוך מכל ההרים, המלמד שאין התורה שוכנת אלא במי שדעתו שפלה עליו.
כאשר האדם ניגש אל התורה בענוה ובשמחה, מתבטלים ממנו כליל מדת הכעס, הרתיחה, הרוגז וכל תולדותיהם המרות.
תיקון יסוד הרוח – רצף הלימוד ושמירה משיחה בטילה
תיקונו של יסוד הרוח הוא לימוד ברציפות גמורה, ללא שום הפסק של שיחת חולין או פטפוטי סרק. קבעת סדר לימוד? החזק בו מתחילתו ועד סופו בלא לזוז ימינה ושמאלה!
ואם נזכרת באמצע הלימוד בדבר נחוץ שאתה להוט לומר או לעשות – הנח פנקס קטן לצידך, רשום תזכורת קצרה והמשך ללמוד במרץ. הנסיון מוכיח שברובם המוחלט של המקרים הדברים מסתדרים מאליהם בלי שפגעת ברצף הלימוד ובקדושת הזמן.
וכאשר אדם מזכך את לשונו, ולא נכשל בשום דיבורי הבל ודברים בטלים, יזכה שרוח פיו יהיה ממש רוח ה', והשכינה תזרום בקרבו.
תיקון יסוד העפר – התנערות מרפידים לזריזות ושקידה
תיקונו של יסוד העפר הוא שקידה, התמדה והתנערות מן הכבידות.
נאמר בתורה: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, ב), ודרשו חז"ל (מדרש תנחומא, בשלח – אות כה) שרפידים נקראת על שם ש'רפו ידיהם מן התורה'. הנסיעה מרפידים היא היציאה מן העצלות, העצבות ורפיון הידים.
כאשר האדם מגביר את כחות נפשו על כבידות העפר, מתנער וקם לעמלה של תורה, נולדים בו כחות של חריצות, זריזות וסייעתא דשמיא בכל מעשה ידיו.
תיקון יסוד המים – צמאון וכיסופין המבטלים תאוות הגוף
תיקונו של יסוד המים הוא לימוד התורה מתוך כמיהה, כיסופים ותשוקת הלב לדביקות בבורא יתברך, כנאמר: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'" (תהלים פד, ג).
הנביא קורא: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א), ודוד המלך זועק: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" (תהלים מב, ג).
המתיקות והעונג הרוחני של תורת אמת דוחים ומבטלים ממילא את כל תאוות החומר, החמדות ותענוגי העולם הזה.
דרכו של הכובש את יצרו בגילוי כחות הנפש הגנוזים
כאשר יהודי קובע לעצמו סדר תורה קבוע – בשחרית קודם צאתו, בערב עם שובו, או בשניהם יחד – ועומד על חוק לימודו בלא לוותר, אותו סדר נעשה ל'פנינת הכח' המאירה את היממה כולה.
בכח זה שובר האדם את כל המדות הרעות, טועם את טעמה המתוק של תורה, ומשיג את יוקר הזמן ונעימות העבודה. אז מתעלה הוא למדרגת צדיק גמור וירא שמים באמת, הכובש את יצרו ומקדש את שמו יתברך בכל הליכותיו.
יסוד מוסד יש לקבוע בנפש: כאשר יהודי עובר משברים, קשיים והתמודדויות, אל יפול ברוחו כלל, אלא יזכור כי כל קושי ומאבק טומנים בחובם עוצמה רוחנית כבירה.
מהי אותה עוצמה?
גילוי רובד חדש וכחות פנימיים שלא באו עדיין לידי ביטוי בנפש!
כאשר האדם מתנהל בתוך שגרת חיים נוחה ורדודה, הוא שוקע במדה מסויימת במעין תרדמת חושים, כדוגמת בעלי החיים השוקעים ב'שנת חורף' ממושכת. אסור לאיש הישראלי להילכד בתרדמת זו!
פעימות הלב, הרצון ועומק התשוקה של האדם חייבים להיות נתונים תמיד בעירנות מוחלטת לעבודת השם יתברך, ולשם כך נשלחים אליו קשיים – כדי לנער את העפרוריות ולחשוף את גנזי הנפש.
הדרך להצלחה ולשמחה – מאבק בכל תחומי החיים
מי שאינו מוכן להילחם ולהתייגע, אינו יכול לקנות שום מעלה רוחנית.
וחוק זה אינו נכון רק בעולמה של תורה, אלא נוהג בכל תחומי החיים – ואפילו בעולם המסחר והעסקים. אין בעולם עסק או מפעל שלא חווה ימי משבר, נפילות והתמודדויות קשות, כל החכמה והגדלות הם לדעת כיצד למנף את הקושי, לעמוד בנסיון ולהפוך את המאבק למנוף של צמיחה והצלחה.
זהו מטמון יקר ואור גדול החייב להיות נר לרגלינו בכל עת: להפוך כל קושי למדרגה של התעלות, לגלות את כבוד ה' מתוך שמחה והרחבת הדעת, ולדעת כי מתוך עמל ויגיעה של אמת זוכים לאור הנצח.
הקדוש ברוך הוא צופן בקרבנו וסביבנו אלפי רמזים של השגחה פרטית, וכל תפקידנו הוא רק לפתוח את העינים, להתבונן ולזהות את נוכחותו יתברך.
דוקא מתוך הקשיים, המניעות, המכשולים וההתמודדויות שאדם מתגבר עליהם במסירות נפש, הוא זוכה לחשוף את כחות הנפש הגנוזים בו, להעלות את ניצוצות הקדושה הטמונים באותם מקומות חשוכים, ולהתקדש בקדושה עליונה המושכת עליו סייעתא דשמיא כבירה בכל עבודת השם.
יסוד זה מתקשר בקשר עמוק לתקופה שבה אנו קוראים את פרשת נח, מיד עם חלוף ימי חודש תשרי בעת שאנו נכנסים לימות החורף הקרים, ושבים בבת אחת אל עולם המעשה: אל הלבנים, הבלוקים, הזפת, השיפוצים, המחשבים והמשא ומתן.
האדם עומד ותמה בנפשו: כיצד יוצאים מאותם מים זכים, וצוללים אל תוך ה'מים הזדונים' ומבול הטרדות של העולם הזה? פתאום ניצבות טרדות הפרנסה במלוא כובדן – התמודדות מול הבנקים, מול הספקים, דאגות בריאות הגוף, חינוך הילדים, שידוכים וגזירות שונות המתחדשות לבקרים.
'בוא אל התיבה' – הפיכת 'מי המבול' ל'מי נח'
באה פרשת נח ומפיחה בנו עוז ותקוה:
אל תירא ואל תיבהל ממבול הטרדות ומנחשולי המים הזדונים השוטפים את העולם! בידך הכח להפוך את כל 'מי המבול' המאיימים הללו ל'מי נח' – לנחת רוח, לשלוה ולברכה.
כיצד עושים זאת?
אומרת התורה הקדושה: "בֹּא... אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז, א). גילה לנו אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיע"א (בעל שם טוב על התורה, פרשת נח – אות יז): מהי 'תיבה'? – כל מילה ואות בתפילה נקראת 'תיבה'! בוא והיכנס אל תוך תיבות התפילה בכל כחות נפשך.
הכניסה אל התיבה תובעת מן האדם השקעה פנימית ועבודה של ממש:
אל תתפלל כגנב החוטף תפילה חפוזה בשטיבלאך תוך רבע שעה או עשרים דקות, בולע מילים ורץ לדרכו!
קום באשמורת הבוקר, טבול במקוה טהרה, כוין בברכות השחר מילה במילה, אמור תיקון חצות, וקבע לימוד קודם התפילה. נתק את מכשיר הטלפון, נקה את המוח והלב מכל טרדות החול, והשקע את כל מציאותך בעבודת התפילה.
יסוד מוסד הוא שאין התפילה במחשבה או בהעברת העינים על גבי הסידור בלבד, אלא בעיקרה תלויה בהוצאת האותיות בשפתים ובקול ערב.
כאשר יהודי מוציא את תיבות התפילה בשפתיו מתוך כוונה טהורה, הבל פיו בורא גופים רוחניים קדושים, וכוונת הלב מפיחה בהם נשמות חיות. בדרך זו האדם בונה מציאות רוחנית חדשה, מציב חומת מגן מול פגעי הזמן, וזוכה להשראת שכינה ולנחת רוח עילאית בכל שעות היממה.
אך לא זו בלבד!
פרשת נח מפיחה עידוד וחוסן בכל יהודי: אל תירא ואל תחת ממבול הטרדות של עולם המעשה! טרדות החיים אינן תקלה במערכת אלא חלק מובנה מן הבריאה, ותפקידנו הוא להעלות את כל מחשבות הטרדה הללו ולחברן לעבודת השם, וביכולתו של כל יחיד להפוך את 'מי המבול' הסוערים ל'מי נח' – למים של מנוחה, שלוה ונחת רוח לקונו.
כיצד עושים זאת? על ידי הציווי: 'בֹּא אֶל הַתֵּבָה' – להיכנס ולהידבק בכל הכח בתיבות התורה ובתיבות התפילה.
כאשר האדם מתחבר יום־יום אל אותיות הקודש, וקונה לעצמו הרגלים וקניינים של קדושה, לא זו בלבד שהוא ניצל מפגעי המבול, אלא שטרדות הפרנסה ועמל החולין עצמם מתקדשים והופכים להיות חטיבה אחת של קודש קדשים להשם יתברך.
העלאת החומר לצורה על ידי קידוש החולין מתוך דביקות
העבודה המוטלת עלינו היא 'להעלות את החומר לצורה' – להפוך את החול של גופו למשכן לקדושה. ענייני המשא ומתן והחולין אינם גורם מרחיק, אלא הם עצמם מסוגלים להביא את האדם להתעלות הנשגבת ביותר בעבודת השם.
כאשר האדם ניגש אל עולם המעשה בלא פחד ומתוך אמונה שלימה שכל מאורעותיו הם בהשגחה מדוקדקת לטובתו, משוחח עם בוראו ודבק בו תמיד – הוא זוכה לחשוף את האור והטוב הצפונים בתוך החומר עצמו.
נאמר בתורה: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), ושנינו במשנה (אבות פ"ג מי"ד): 'חביב אדם שנברא בצלם'.
במדרש רבה (ויקרא רבה – פרשה לד, אות ג) מסופר על הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היו רואים אותו צועד בזריזות. שאלוהו: 'רבינו, להיכן אתה הולך?' השיב להם: 'הולך אני לעשות מצוה'. שאלו: 'וכי איזו מצוה היא זו?' אמר להם: 'לרחוץ בבית המרחץ'.
תמהו התלמידים: 'וכי זוהי מצוה?'
השיב להם הלל: 'ומה אם איקונין של מלכים – פסל ודיוקן דומם של בשר ודם המוצב בככר העיר – מי שממונה לרוחצו, למרק אותו בסבון ובליפה זוכה למשכורת ולכבוד ונמנה עם גדולי המלכות, אני שנבראתי בצלם ודמות עליון, על אחת כמה וכמה שחובה עלי לשמור על נקיון וטהרת הגוף!'
זהו הנתיב המאיר של תורת הבעל שם טוב והחסידות, בעוד בעלי המוסר נטו לעתים להילחם בגוף ולסגפו, באו בעלי החסידות וקידשו את הגוף, בהופכם אותו ל'נרתיק לנשמה'. וכשם שארגז של ספר תורה מקבל קדושה בהיותו שומר ומחזיק את הקלף הקדוש, כך גוף היהודי הוא המזוודה והכלי הקדוש המחזיק בתוכו את הנשמה הטהורה, ועל כן חובה עלינו לשמור על נפש בריאה בגוף בריא.
'בכל דרכיך דעהו' – חובת הכוונה לשם שמים
יסוד זה פסק מר"ן השולחן ערוך להלכה (אורח חיים – סימן רלא): כל מה שיהנה האדם בעולם הזה – באכילה, בשתיה, בשינה, במשא ומתן או בשיחה נאה עם רעייתו – לא יכוין להנאת גופו בלבד, אלא יעשה הכל לשם שמים, כדי שיהיה גופו בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו.
בזאת מכניסה אותנו פרשת נח למימד רוחני ועמוק, כי לא רק הקודש של היהודי הוא קודש, אלא גם החול שלו נעשה קודש!
כאשר יהודי טורח ומזיע בעמלו, ונוטל מפרי עמלו עשרה, עשרים או שלשים אחוזים ומפרישם לצדקה, להחזקת לומדי תורה ולזיכוי הרבים – הרי הוא לוקח את זיעת אפו ואת דמו ומקדשם להשם יתברך! בכך הוא שובר את תאות הממון, מקדש שם שמים ברבים, ומשפיע קדושה, יראת שמים ואהבת השם על שולחן ביתו ועל בניו ובנותיו.
מציאות זו מחייבת אותנו להעמיד את שכינת עוזנו תמיד במרכז הווייתנו. כבנים וכעבדים למלך, לפי שעלינו לזכור בכל עת, כי אחר כל נסיון – יש אחריו מטמון רוחני ואוצר בלום.
וכאשר אנו עומדים בנסיונות הזמן בשלימות, אנו מעלים את החומר לצורה, מדמים צורה ליוצרה, ומביאים שמחה ונחת רוח עילאית לבורא יתברך בכל העולמות.
הדרך היחידה לברוח מ'מי המבול' של ימינו
מי שנשאב לשיח הציבורי ולמאבקי הכח של השעה, אשר מבקש 'לכאורה' לנהל ולתקן את אשר בחוץ בעוד שבבית פנימה שרוי בחורבן, חייב להפנים כי בעומק האמת של שבילי הפנימיות, כל רעשי העולם החיצוני ושאון המחלוקות אינם אלא בבחינת: 'מי המבול' – גלי מים זדונים המאיימים לשטוף את ישוב הדעת של האדם ולהשקיעו במערבולות של תוהו, פירוד הלבבות ורוח סערה.
אך האדם הזך והמאיר שלא מניח למחשבותיו הטהורות להיטרף מכל שמועה ושיח רחוב זמני החולף, ועמל בכל כחותיו לתיקון עבודת הנפש, על ידי שמתמיד ובורח אל הקודש פנימה – הרי הוא הופך את 'מי המבול' המכוערים, וזוכה לייצר 'מי נח' זכים טהורים וצלולים, אשר בהם מעלה את 'מדרגת נשמתו' מעלה מעלה!
הכח היחיד שיכול לסייע במשימה רוחנית זו טמון בהתקשרות עמוקה ועצומה אל עמל התורה הקדושה הזך והטהור.
'תורתנו הקדושה' היא ה'תיבה' האמיתית, וככל שהאדם מוסר נפשו עליה ומשקיע בה את ראשו ורובו, כך הוא מתעלה מעל גלי המבול השוצפים. אותיות התורה יוצקות בקרבו מגן עצום המטהרות את מחשבותיו, הן המגלות לו כי – אין האדם נתבע לנהל את 'סופות הזמן הסוערים', ולא להכריע במאבקי החומר והשלטון שכולם – אחיזת עינים וכליון הנפש.
וככל שהאדם דבוק יותר בהקב"ה – נותן התורה, כך קל לו להעביר את כובד משקלו מן הסערות שבחוץ אל שרשי מדותיו – לנצור את פיו, לכבוש את הכעס, לרכך את הגאוה, לשבר את התאוה, ולטעת בלבו אהבת ישראל תמימה ודביקות אלקית צרופה.
ואז, מתחולל הפלא הגדול: אותם מים סוערים ומאיימים המכים בחוץ – מאבדים את תוקפם, והם נעשים למי מנוחות: 'מי נח' – מים של ניחותא, נחת רוח ושקט פנימי מבורך. הם ורק הם בבחינת מים זכים, טהורים, המרווים כל נפש טהורה...
זהו עומק התיקון הנצרך בעבודת האדם, לא לתור אחר נצחונות מדומים בעולם השפל, אלא רק לנצח את המלחמה האחת האמיתית שבקרב פנימה.
וכאשר מאיר האדם פנימה את נפשו באור התורה ומזכך את מדותיו, ממילא בוקע האור הזך והנקי מתוכו ומפנימיותו, וממתק את כל הדינים שבעולם, ובכחו הופך את חשכת המבול לברכה אמיתית לו ולזרעו ולכל הסובבים אותו לברכת שלום נצחית.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
- 'מבול' פירושו בלבול – הצפת רעשי הרקע, החדשות, שאון הרחוב וטרדות הזמן המאיימים להטביע את ישוב הדעת של האדם. כדי להינצל מטביעה, מוטלת החובה לבנות 'תיבה' רוחנית ומעשית.
- 'קינים תעשה את התיבה' – חלוקה מוחלטת בין תחומי החיים, זמן מוגדר לעסק ולפרנסה, זמן מוקדש למשפחה, וזמן קבוע לתורה ולעבודת הנפש. אין לערבב תחום בתחום. כל חפץ, שיחה או עיסוק שאין להם 'תא מוגדר' – אין להכניסם למרחב החיים.
- 'וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר' – הצבת גבולות ברורים כנגד סערות הרחוב, חדשות פוליטיות, מחלוקות ומאבקי כח ציבוריים. אין לאדם לנסות לנהל את סופות הזמן החיצוניות בעוד פנימיותו שרויה בחורבן.
- 'צוהר תעשה לתיבה' – מניעת שקיעה בחרדות ובנחשולי המים על ידי הפניית המבט והתודעה אך ורק אל רצון ה' יתברך ואל תכלית החיים.
- האדם מורכב מארבעה יסודות (אש, רוח, מים, עפר) וכנגדם ישנן ארבע מרות גופניות (אדומה, ירוקה, לבנה, שחורה). כל התלקחות של היצר הרע, חולי או כבידות נובעים מהפרת האיזון ביניהם. תיקונם המעשי נעשה באמצעות עמל התורה:
- תיקון יסוד האש (הגאוה והכעס): תורה ותפילה בענוה, התלהבות דקדושה וביטול הקפדנות והכעס.
- תיקון יסוד הרוח (הדיבור האסור): הימנעות משיחת חולין בלימוד. על כן ישנה עצה לריכוז: רישום מהיר של מחשבות טורדות בפנקס וחזרה מידית ללימוד.
- תיקון יסוד המים (התאוות ותענוגות הגוף): לימוד בצמאון לה', שמתיקותו מבטלת את תאוות החומר.
- תיקון יסוד העפר (העצלות והכבידות): התנערות מרפיון לזריזות של שמחה, שקידה והתמדה.
- הדרך להשגת שלוה מתוך סערות הזמן היא על ידי כניסה אל ה'תיבה' – בהידבקות באותיות התורה והתפילה, בהימנעות מתפילה חפוזה וחטופה. השכמה מוקדמת, טבילה במקוה טהרה, אמירת תיקון חצות, לימוד מקדים וכוונה בברכות השחר. כיבוי הטלפונים הניידים וסילוק טרדות החול בזמן התפילה והלימוד. הוצאת המילים בפה ובקול צלול, שכן הבל הפה יוצר את הכלי והכוונה מעניקה לו אור הנשמה.
- במעלת החזרה ועמל הזכרון, גם בלא הבנה מלאה בתחילה, יש לגרוס שוב ושוב (8–1 פעמים); רק היגיעה חורתת את הלימוד בנפש.
- יש להעדיף תלמיד עמל שזוכר ('קשה לשמוע וקשה לאבד') על פני חריף ששוכח, שכן העמל יוצר קנין נצחי.
- אין ללמוד באפיסת כחות. תזונה, שינה ובריאות מקיימות את ה'ונשמרתם' ומכשירות את הגוף להיות ככלי ראוי לאור הנשמה.
- העלאת החומר לצורה: קידוש החולין והמשא ומתן בכוונה לשם שמים בצרכי הגוף (שו"ע או"ח – סימן רלא): אכילה, שינה ורחיצה יעשו לשם בריאות הגוף והצלם אלקים, כהלל הזקן שראה ברחיצה מצוה לכבוד 'איקונין של מלך'. הגוף הוא הנרתיק הנושא את ספר התורה הפנימי.
- המתקת טרדות הפרנסה בצדקה: בצאתו לעולם המעשה יפריש האדם מרווחיו לצדקה ולתורה. בכך הוא שובר את תאות הממון ומקדש את עמל כפיו.
- מינוף משברים לצמיחה: קשיי הפרנסה והנפילות הם הזמנה לעורר כחות נפש גנוזים, ככל שהמאבק גדל, כך נחשפים כחות נעלים יותר.
