דקדוקים בכתוב 'אלה תולדות נח' וגו'
ענין סמיכת הפרשה, פרשת בראשית מסתיימת בכתוב 'ונח מצא חן בעיני ה'' (ו, ח), ופרשת נח מתחילה 'אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלקים התהלך נח' (שם פסוק ט).
וי"ל, הלא אמרו רז"ל (ב"ר כט, ט) על פסוק 'כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה'' - 'מלמד שאף נח לא היה כדאי להנצל, אלא שמצא חן בעיני ה'', שהיה לנח נשיאות חן מיוחדת, ואם כן לפי זה האיך קורא אותו הכתוב אחר כך 'צדיק תמים', אם כן היה כדאי, מצד אחד חז"ל אומרים שנח לא היה כדאי להינצל, ומצד שני התורה מעידה עליו שהוא היה 'צדיק תמים'. ואפילו למאן דאמר בדורותיו היה צדיק, לגנאי, גם לא מובן, כי מכל מקום הכתוב מעיד עליו שהיה 'צדיק תמים', וא"כ למרות הגנאי שרק בדורותיו היה צדיק, מאחר שבדורו היה צדיק תמים, היה כדאי להינצל מחמת כן, ולא רק מחמת מציאות החן שלו.
ועוד, מה ענין מציאות חן. בגשמיות, אדם שמוצא חן בעיניו דבר מה יש סיבה נעלמת לכך, ולדוגמא, אדם שמוצא חן בעיניו כוס בצבע מסוים, פסיכולוג יסביר למה על פי טבעי נפשו נמשך לצבע זה יותר משאר הצבעים, ובעומק יותר יסביר המקובל את שורש נשמתו השייכת לצבע זה, נמצא שלכל מציאות חן יש איזשהו סיבה שורשית, ואם כן אם נח זכה למציאות חן אצל ה' זאת אומרת שהיה איזשהו סיבה לכך, ואם נח לא היה ראוי להינצל מהו זה שמציאות חן כן הייתה לו.
ועוד, למה אצל מציאות חן נאמר שם הוי', ואחר כך אמר 'את האלהי-ם התהלך נח', שם אלקים. ועוד, מהו ענין ההפסק באמרו 'אלה תולדות נח' בשביל דרשת רז"ל ש'עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים שלהם', למה מעשיו הטובים של נח נזכרים באמצע בין 'נח מצא חן בעיני ה' להמשך הכתובים שלאחר מכן.
ואפשר לומר על פי מה שאמרו רז"ל (ב"ר לב, ד) על פסוק 'ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה וגו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה' - 'מכאן שאומרים מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו', אבל מכל מקום קשה למה שינה הכתוב ולא קראו 'תמים', כי הלא באמת היה תמים, מאחר שנצרך לבחור בין צדיק לתמים היה לכאורה לומר את שבח 'תמים' יותר מאת שבח צדיק, כי תמים פירושו תמימות ושלימות.
גם אמרו 'יש דורשין לשבח - בדורותיו היה צדיק, ואילו היה בדורם של צדיקים היה צדיק יותר וכו', ויש דורשין לגנאי - לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'.
'וצדיק יסוד עולם' - אין לך דור שאין בו צדיק כמשה רבינו
כדי להבין זה, נקדים מה שכתוב בזוהר (זח"א כה א) על פסוק (קהלת א, ד) 'דור הולך ודור בא' - 'אין לך דור שאין בו צדיק כמשה רבינו עליו השלום', רצונו לומר, שמשה היה כלול מכל הדור שהוא ס' רבוא, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח מס' דשירתא פ"ט) 'אשה אחת ילדה במצרים ס' רבוא בכרס אחד', שזה רומז על משה רבינו הכולל את כל כלל ישראל, ולכן נאמר 'דור הולך ודור בא', ולא נאמר דור הולכים וכו', כי זה קאי על הצדיק שבדור הכולל את כל הדור, וכמ"ש רז"ל (יומא לח ב) 'עד שלא שקעה שמשו' וכו', בגמרא: 'אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א ה) 'וזרח השמש ובא השמש', עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי', וכמו כן כל צדיק לפני ששוקעת שמשו צומחת שמש אחר, כמו שכתוב (משלי י, כה) 'וצדיק יסוד עולם', דהיינו צדיק הכולל את כל הדור.
מדת היסוד היינו ההתקשרות והדביקות בה'
להלן מבאר המגיד את המושג ובחינת צדיק, שהיא אחת מששת המדות של ה', מדת היסוד. וכדאי להבין זאת במשמעות הפנימית לגבינו, מומלץ מקודם שכל אחד יבין זאת במציאות שלו עצמו, ב"עולם קטן" שבו, ועל ידי זה יבין את המשמעות הפנימית של זה גם במובן הכללי. ישנם דברים אחרים שניתן להבין מהכלל אל הפרט, אולם במושג זה קשה להבינו לפני שמבינים זאת מקודם בפרט עצמו.
והנה, מדת המלכות, מלכותו יתברך, נמצאת וקיימת בכל עת, ובכל זאת היא מתגלית בבחינת הזמן ביום השביעי, בשבת קודש זה אחד הזמנים המרכזיים בהם מתגלית מלכותו יתברך בעולם, ואנו מעידים על כך ביום השבת, וזאת משום שבשבת מאירה מדת המלכות אלינו, כביכול יש חלון המסתובב כל הזמן, ובשבת מאיר דרך חלון זה אור השבת עלינו.
כמו כן מדת היסוד של ה', שעניינה נקודת החיבור והקשר בין ה' לנבראים, נמצאת וקיימת תמיד, וה"חלון" של מדה זו הוא בבחינת נפש, שכשם ש"חלון" הארת מדת המלכות הוא בבחינת הזמן, כמו כן "חלון" הארת מדת היסוד היא בבחינת נפש. ולדוגמא, משה רבינו היה זה שהעניק לכלל ישראל את אור מדת היסוד, שהרי הוא העניק לכלל ישראל את התורה, את נקודת החיבור והקשר בין ה' אליהם, וככתוב (דברים ה ה) 'אנכי עומד בין ה' וביניכם', והוא זה שממביא ומספר לכלל ישראל את דברי ה' בתורה.
ואיתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא ובכל נפשא ונפשא (ע' תיקו"ז קיד.), כל אחד צריך להפעיל את מדת היסוד שלו, דהיינו את החיבור והקשר שלו לה'. משל למה הדבר דומה, לעולם התקשורת שבימינו, שישנו את המקום הכללי שמשם יוצא התקשורת לכל האיזור, אולם כל אחד צריך להפעיל את התקשורת של מכשירו הפרטי בכדי שיהיה לו תקשורת, כל אחד צריך לראות שהפלאפון שלו יהיה לו נקודת תקשורת וקליטה.
ההתקשרות לה' כוללת ומפעילה ממילא את כל שאר המדות הקדושות
ומדת היסוד כוללת את כל המדות, ואף דבר זה יובן מעולם התקשורת שבימינו, כל מכשיר פלאפון יכול לפעול דברים נפלאים ולהתקשר לאין ספור מקומות, וכיום ישנם פלאפונים שפותחים עמם שערים ומדליקים ומכבים מנורות על ידם, וכו', אולם כל דברים נפלאים אלו תלויים בנקודת הקליטה והתקשורת של הפלאפון, בלי קליטה המכשיר מאבד את כל משמעותו המרכזית והינו נשאר כשעון ומחשבון בלבד. וכמו כן כל אדם אם יש לו את נקודת מדת היסוד, נקודת התקשורת לה', אזי ביכולתו לקבל את כל האורות הרוחניים, וכל המדות הנפלאות לעבודת ה' פעילים בקרבו, ואילו בלי נקודת ההתקשרות לה' אין משמעות לכל המדות.
וכשם שמי שקשור לכסף אזי כל מדותיו נעים סביב הכסף, הוא אוהב כסף וירא ומפחד שלא יאבד את הכסף וכו' עד שכל דיבורו ומחשבתו סביב הכסף, שכל המדות נעים סביב מה שהאדם מקושר אליו, כמו כן כאשר האדם מקושר באמת לה', אזי האהבה והיראה שלו וכל המדות שלו פעילים לה' ולתורתו ולעבודתו. ומכך מובן שאם מדת היסוד וההתקשרות שלו אינה לה', ממילא גם שאר המידות אינם לה'. וככל שמדת היסוד נקיה יותר, דהיינו שהאדם דבוק ברצונו לה' וחפץ לדבקה בו, כך כל שאר מדותיו קשורים ודבקים בה'.
בחינת משה רבינו שבכל דור
וכשם שכן הוא בפרט בכל נפשא ונפשא, כמו כן משה רבינו כולל את כל נשמות הדור, שהוא נקודת ההתקשרות, והוא המביא לכל יחיד ויחיד את החיבור והקשר לה' ולתורתו, ובלי משה רבינו אין תורה, משה רבינו מבטא את נקודת החיבור והקשר לה' הכללית של כל נשמות הדור, והקב"ה מאיר את נקודת החיבור והקשר שלו לעולם דרך "חלון מרכזי" בכל דור בבחינת משה רבינו שבדור, ודרך "החלון הפרטי" בכל נפשא ונפשא בנקודת הקשר שלו. ובחינת 'צדיק יסוד עולם' קיימת לעולם, וממנה באה הקשר לה' ותורתו לכל אחד ואחד, אם בצורה ישירה אם בצורה עקיפה.
וכמובן, שהצדיק שבכל דור מתאים לאותו הדור בו הוא נמצא, וכמ"ש לעיל (שיעור תורת המגיד בראשית) על דברי המדרש (בר"ר נו ז) 'אין דור שאין בו כאברהם ואין דור שאין בו כיעקב', שאף שאין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות טז:), זהו מפני שרק אברהם יצחק ויעקב היו אבות העולם של כל הדורות, אבל בכל דור ישנם אלו שעושים את עבודתם של אברהם יצחק ויעקב, וכמובן שעושים זה לפי ערך הדור שבו הם נמצאים, שהמדות חסד גבורה ותפארת מאירות בכל דור בצדיקים המוגדרים באותו הדור כאלו הנושאים את מדות אלו, וכמו כן מדת יסוד צדיק, מדת ההתקשרות לה', מאירה בכל דור באלו הנושאים את מדה זו. וישנו התפשטות של ענפים רבים למדה זו, בהמון דרכים ואופנים, וישנו ענף דענף דענף וכו', על דרך מה שמשה רבינו לימד את התורה ולאחר מכן שרי האלפים וכו' עד שרי העשרות למדו את תורה זו להמון העם.
מדת היסוד עולה עד למעלה מעלה ויורדת על למטה מטה
וידוע שמדת היסוד יש בו כח לעלות למעלה ולהוריד ולהמשיך השפע מעילא לתתא, מפני שהוא כולל הכל כידוע, וכמבואר בכתבי האריז"ל (שער ההקדמות כו,. ובכ"מ) 'מעלה זו יש אל היסוד יותר משאר הספירות, כי הוא לבדו יכול לעלות למעלה וכו', כי אם לא היה בו יכולת לעלות וכו' לא היה בו כח להמשיך ולהוריד' וכו', והיינו שהיסוד יש לו סגולה דסליק לעילא מכולא ונחית לתת מכולא. וכפי שרואים אצל יוסף הצדיק שהיה מרכבה למדה זו, שהיה במקום הגרוע ביותר, במצרים ערוות הארץ בבית האסורים אשר שם בתוך הבור, והיה לו את ניסיון אשת פוטיפר י"ב שנה, ובבת אחת יצא ונעשה 'מושל בכל ארץ מצרים' (שם מה כו) המורה על מממשלה על כל ערוות הארץ, ו'נזיר אחיו' (בראשית מט כו) המלך על כל השבטים. כי נקודת ההתקשרות ביכולתה לרדת עד למטה מטה, ובדרך כלל בשעת הניסיונות כח ההתקשרות נמצא בשפלות ונמיכות, וכאשר האדם מצליח להתגבר על הניסיון הרי זה מגביה את האדם ומרוממתו גבוה מעל גבוה. וכמה שמדת היסוד פעילה אצל האדם, שהיא קשור לקב"ה בכל מצב שהוא, הרי הוא מחובר בכל מצב שהוא לעולם הרוחני, וביכולתו לרדת גם למקומות נמוכים ולהעלות משם. ומדת היסוד של ה' יורדת עד למטה, להשפיע לכל העולם, שתחילת השפע הוא ברוחניות ויורד מטה מטה עד לגשמיות ממש, על דרך תקציב רעיוני המשתלשל מחשבון הראשי לחשבון הפרטי עד שבא לאדם שביכולתו לקנות עם זה חלב גשמי במכולת, על דרך זה השפעה הרוחנית יורדת ומתגשמת עד לגשמיות ממש, וככל שהאדם פחות מגושם יכול לקבל את ההשפעה הרוחנית בצורה פחות מגושמת.
'בשביל חנינא בני' - הצדיק צינור ושביל שעובר השפע דרכו, וסולם להעלות כל דורו למעלה
וכן הוא צדיק התחתון, שהוא כמו צינור המשפיע לכל הדור, כמו שאמרו רז"ל (ברכות יז א) 'כל העולם לא ניזון אלא בשביל חנינא בני', רצונו לומר שרבי חנינא השפיע ועל ידו בא השפע לכולם, כמו דרך ה"שביל" שהוא מעביר הכל דרך שם, רבי חנינא בן דוסא היה לא רק הסיבה שבגללה השפיע הקב"ה לעולם, אלא יותר עמוק מכך, וכפי שאמר הבעל שם טוב, שהוא עצמו היה הצינור שדרכו הגיע השפע לעולם, הוא יצר שביל ומעבר להשפעה לעולם, כן רבי חנינא בעצמו היה כמו השביל בענין ההשפעה. וכמו כן הוא כמו "סולם", שנאמר 'עולים ויורדים בו' (לקמן כח, יב), כשם שהסולם העשוי לעליה ולירידה, ומאותו מקום שיורדים משם עולים, כמו כן הצדיק חוץ ממה שההשפעה לעולם באה דרכו ובשביל שלו, הוא גם כן מרומם את בני דורו ומחברם לה', כי כמו שיש לו [כח] להוריד השפע ולהשפיע - כן יוכל להעלות את כל דורו למעלה, וכמשה רבינו שמצד אחד הביא את התורה ואת המן לבני ישראל, הוריד והמשיך מלמעלה למטה, ומצד שני גם אמר דברי מוסר לבני ישראל, והרימם להתקרב לה', וכל צדיק תפקידו לקשר את בני דורו לה'.
הרהורי התשובה של הרשעים בכל יום הכל הוא מהצדיק
וכבר אמרנו על מה שאמרו רז"ל (חגיגה טו א) 'זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה' להיפך וכו', ולמה המדה כך, ונתבאר הטעם עיין שם. ויובן על פי הנזכר, כי כל הרהורי תשובה שהרשעים מהרהרים בתשובה בכל יום, הכל הוא על ידי הצדיק. ידועים דברי הבעל שם טוב, שהרהורי התשובה הנופלים לאדם פתאום באמצע היום, הם מהבת קול של 'שובו בנים שובבים' וכדומה שמכריזים למעלה, ומבאר המגיד שההתקשרות של כל סוגי הבת קול לאדם הוא על ידי הצדיק ומדת היסוד המקשרת בין העליון לתחתון, נמצא שכל הרהורי התשובה שיש לאדם הכל הוא על ידי הצדיק.
כמו שאמרו רז"ל (זח"ג קכו א) בת קול מכרזת שובו בנים שובבים, אך מי הוא השומע זה. לכן נבין מתחילה מהו ענין הבת קול, כי הנה ידוע כשאדם מוציא קול, נשמע כנגדו קול כמותו, הנקרא כיום "הד", שהקול שהאדם מדבר חוזר אליו בחזרה, וזהו פירוש בת קול, מלשון תוצאה ותולדה מהקול, ואם כן כאשר יש בת קול מוכרח שיש קול העצם, אם יש קול שחוזר מוכרח שיש את הקול עצמו שמחמתו חזר הקול, ובת קול המכרזת שובו בנים שובבים מכריח שיש קול המכריז כן, כביכול שהוא הקדוש ברוך הוא בעצמו המכריז שובו בנים וכו'.
וידוע מה שאמרו רז"ל (חגיגה יד א) 'כל דיבור ודיבור היוצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא ממנו מלאך', והמלאכים הנבראים על ידי הדיבורים - באמצעות הצדיק - המה המעוררים את כל הדור להתעוררות התשובה. במבט הילדותי מציירים מלאך כדבר לבן שיש לו שני כנפיים, אבל האמת היא שמלאך הינו כח רוחני של שליחות להביא דברים מעולם לחברו, 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל' (בר"ר י ו) זהו כח רוחני שיש לו שליחות מה' לדאוג כל הזמן שהעשב יגדל, 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך' (תהלים צא יא) זהו כחות רוחניים השומרים על האדם מהסכנות הכרוכות בכל הדרכים שבחזקת סכנה, וכמו כן הכחות שמעוררים את האדם לתשובה זהו מלאכים, והחיבור שלהם עם העולם הוא על ידי הצדיק המחבר בין העולמות העליונים לעולם התחתון. ועל דרך זה פירש המהרש"א (מכות י:) את ענין 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', וז"ל: 'לא קאמר שמוליך אותו הקדוש ברוך הוא, אלא מוליכין אותו, והוא ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר 'בדרך שאדם רוצה לילך', שהרשות בידי האדם ממנו יתברך ב"ה שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו', עכ"ל. כאשר יש לאדם התעוררות תשובה, ומתעורר בו רצון חזק להשתנות, מחשבה "עד מתי אשאר היכן שאני, מוכרחים להשתנות", מזה גופא נוצר מלאכים וכחות רוחניים שדוחף אותו ולא נותן לו מנוחה שבאמת ישתנה ויתרומם, 'מוליכין אותו' זה לא כחות חיצוניים כמחותנים המוליכים את החתן לחופה, אלא כחות רוחניים בתוך מוחו ונפשו של האדם.
ההבדל בין נח ודורו לאברהם אבינו ודורו
וזהו שכתוב 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', כלומר בו ממש, באמצעות הצדיק, בסולם שזהו נקודת החיבור של מדת היסוד המחברת מעלה ומטה, בזה גופא עולים ויורדים המלאכים, ועל ידי כן הצדיק מעורר את דורו, מפני שהם כלולים בו ומהרהרים בתשובה, שנכנס בבני האדם כחות רוחניים היוצרים בקרבו הרהורי תשובה ויוכל הצדיק להעלותם, על ידי הרהורי התשובה ביכולת הצדיק להעלות את דורו, כמו בדור של אברהם אבינו עליו השלום, אף על פי שהיו עובדים עבודה זרה, עם כל זה היה יכול להעלותם ולהחזירם למוטב, כמו שכתוב (לקמן יב, ה) 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', אברהם אבינו שכנע אנשים לאמונה בה' והשיבם אליו יתברך.
אבל דורו של נח היו רשעים ביותר, כמו שכתוב (לעיל ו, ה) 'רק רע כל היום', לכן לא היה בו כח להעלותם, ומה גם שגם נח בעצמו לא היה יכול להתחזק ולעלות למדריגות יותר עליונים מחמתם, הן אנשי הדור היו חסומים מלשמוע ולהתרומם, והן נח עצמו לא היה ביכולתו להתרומם יותר, שמפני שבני דורו היו ירודים כל כך זה הפריע לו להתרומם. וזהו דמיון אדם המושך בחבל משא כבדה ממטה למעלה, אדם המטפס בהר וקשור אליו משא גדול, וכשהמשא כבדה ממנו ביותר, שהינה מעבר למשקל שביכולתו לשאת, אז האדם עצמו נרתע לאחוריו וכמעט שאינו נופל. כך היה נח עם דורו, שעל ידי שניסה להרימם מאה ועשרים שנות בניית התיבה, זה הפריע לו להתרומם יותר, לכך היה צריך סעד לתומכו, ונאמר בו (שם, ט) 'את האלקים התהלך נח', שהיה צריך עזר גדול מחמתם כנזכר, והיה הקדוש ברוך הוא כביכול בעצמו אוחזו ומחזקו להעלותו.
אבל אברהם היה כוחו יפה, וגם דורו לא היה רע כל כך כדורו של נח, לכך לא היה צריך סיוע, וכל העליות שעלה והתדבקותו והתקרבותו הכל היה מעצמו, היה לו יכולת הן להרים את אנשי דורו והן שהוא עצמו יתרומם יותר.
עומק בחינת דורו של נח ודורו של אברהם אבינו
חשוב להדגיש, בהבנה שטחית מסתכלים על דורו של נח ודורו של אברהם כמין היסטוריה מגוונת, הרה"ק ר' יענקל'י מפשעווארסק זצ"ל אמר, שעד שלמד כתבי האר