המבול - הסתלקות השכינה מן הבריאה

אחר המבול - עולמו של האדם

ברש"י – 'עשה לך תיבת עצי גופר – הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו' (ו, יד).

ונראה שבעומק הדבר, טמון כוונה ומטרה בטירחה זו, והיינו שמעתה חל שינוי בהנהגת ה' בעולם.

כלומר שביסודו של דבר כבר גמר הקב"ה בדעתו להחריב את העולם ונסתלק הרצון העליון בקיומו. וכמו שכתוב בסוף פרשת בראשית 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים' (ו, ו–ז).

וזה הטעם שהקב"ה החריב את העולם במבול על ידי מים דווקא. [שהרי הרבה דרכים למקום, וכמו שמצינו בסדום שנחרב על ידי מטר אש וגפרית והפיכת הערים, או במגיפה כמו במכת בכורות ובחיל סנחריב]. משום שחורבן העולם במים משמעותו שחוזר לתחילתו כמו שהיה ביום הראשון והשני לבריאה, בטרם נסתלקו המים מן הארץ. כלומר שכל הבריאה הראשונה כביכול נתבטלה וחזרה למקומה. וכעין שמצינו בגמרא שאם לא היו מקבלים ישראל את התורה היה הקב"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו (שבת פח.), [וכן מצינו בלשון הפיוט ('אלה אזכרה', בתפילת מוסף של יו"כ) 'אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים'].

והיינו דכתיב 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'. וברש"י 'את הארץ – עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו'. כלומר שע"י חזירת העולם למים לא רק שמתו כל בשר, אלא גם הארץ עצמה נמחתה.

ובזה מבואר גם מה דאיתא בירושלמי פסחים פ"א שלא שמשו המזלות בזמן המבול, כלומר שהעולם חרב מעיקרו.

הצלת נח - מהלך מחודש בבניין העולם

והנה אף שציווה הקב"ה לנח על בניין התיבה בעבור שינצל מן המבול, אין בכך חזרה ממה שהיה ברצונו למחות את העולם, כי אכן העולם הראשון חרב ואיננו, אלא שנתחדש מציאות חן לנח, שמעכשיו נותן ה' כח לנח ובניו שהם יבנו ויטפחו את העולם עבור עצמם. ומעתה רצון ה' שקיום העולם יהיה בצורה כזו שהקב"ה כביכול משאיר את העולם לידיו של האדם, שהוא יטרח ויבנהו וישכללהו. והוא עולם חדש לגמרי, עולמו של נח כביכול.

וזה הטעם שהטריחו הקב"ה כל כך בבניין התיבה, כי אם היה ה' מציל את נח ובניו באופן שהיה איזה מקום מסויים בעולם בלא מבול, היה משמעות הדבר שהמקום הזה נשאר כמקדם, ובו ממשיך ה' להנהיג את עולמו הראשון וחוזר הכל לכמות שהיה. לכך ציווהו על עשיית התיבה דהיינו שיציל הוא את עצמו ואת כל בעלי החיים, ואכן הכל עשה נח במו ידיו וטרח על כך כל אותם השנים, כלומר שכל ההצלה היא בכח מעשיו ועמלו. ומעתה ואילך האדם הוא שידאג ויבנה את העולם בטרחתו, ואיתא בחז"ל שנצטווה להכניס לתיבה ייחורים של צמחים, כלומר שאחר המבול היה העולם שמם, ונח ובניו ושבעים האומות החלו לבנותו.

הימצאות נח בתיבה חלק מהמבול

ונראה עוד שגם מה שהיו נח ובניו בתיבה, ולא ניצולו באופן של הימלטות מן המבול, משמעות הדבר שגם עליהם עבר המבול, וגם כלפיהם התבטל מציאות העולם הקודם, אלא שנותרו בחיים כדי להעמיד את העולם החדש.

והוא מה דאיתא במדרשי חז"ל – 'וישאר אך נח, רב הונא בשם ר"י אך מיעוט, שאף הוא היה גונח דם מפני הצינה' (ב"ר לב, יא).

וכן איתא בתנחומא – 'צא מן התיבה, זה שאמר הכתוב 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי' (תהלים קמב, ח), 'הוציאה ממסגר נפשי' שהיה נח סגור בתיבה, אמר רבי לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות, רבי עקיבא אומר אפילו שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן, יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה תדע לך שלא טעמו טעם שינה דאמר רבי יוחנן בשם רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי פעם אחד שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע שנאמר 'וישאר אך נח' אך שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן, והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר 'הן צדיק בארץ ישולם' (משלי יח) רב הונא בשם רבי יוסי אמר, יצא גונח וכוהה דם מן הצינה, לפיכך הוא אומר 'הוציאה ממסגר נפשי וגו' (נח פיסקא ט).

כלומר שבתיבה גם הם נידונו ביסורי המבול, ולא נותר נח רק כדי להוות המשך מה לקיום העולם. וכאילו שבאותם י"ב חודש לא היה נח קיים בעולם.

וכן נראה מן הפסוק – 'ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישוכו המים' (ח, א). שמשמע שעלה לפני ה' זכרון מחודש והתעורר הזכות לזכור אותו לאחר שהיה אבוד.

מאז נח עול קיום העולם הוטל על האדם

והנה אחרי שחטאו ומלאה הארץ חמס, שוב אין העולם כדאי שה' יהיה בונה אותו כבנין הראשון שהיה 'עולם הנתינה והחסד', ושניתן באופן של שפע. אלא הוא עולם של עמל ויגיעה, כי מאז ואילך אין האדם כדאי וראוי לתת לו עולם מוצלח כזה שהכל מצוי לו בשפע וה' מטפחו בחביבות בידו הרחבה, אלא ניתן לו עולם מוגבל ומצומצם אשר על האדם מוטל עול קיומו, ועליו להתאמץ ולעמול קשות בכדי שיתמשך קיומו של העולם.

ובזה יבואר מדוע רק נח ובניו נצטוו במצוה של 'יום ולילה לא ישבותו', וכפי שדרשו חז"ל (סנהדרין נח:) שהוא מצוה על בני נח שלא לשבות מעבודה ובן נח ששבת חייב מיתה. אבל אדם הראשון לא נצטווה על זה, ולפי מה שביארנו הטעם בזה, משום שבתחילת הבריאה לא היה התפקיד של בניין העולם מוטל כל כך על האדם, ורק בעולם החדש שלאחר המבול קיום העולם תלוי באדם והוא זה הדואג לקיומו ובניינו, ולכן אסור לו לשבות ממלאכה זו אפילו יום אחד, בכדי שלא יגרום הרס וחורבן לעולם. 'כי לא תוהו בראה לשבת יצרה'.

ונראה שזה עומק המטרה בסיפורי התורה בפרשיות בראשית נח, להודיע לדורות עולם, שהעולם עתה אינו במצבו הראוי כמו שהיה בעת הבריאה. כי בתחילת ימות העולם, היה העולם 'עולמו של הקב"ה', והיה מלא ומשופע ברוב טובה וברכה. וכמו שנאמר – ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם (לעיל ב, ח), שמשמעות הדבר הוא שהבריאה היא מקום לשכינת ה'. העולם היה ארץ חפץ של הבורא, וכדאמרו חז"ל – עיקר שכינה בתחתונים היתה (ב"ר יט), והאדם היה בעל 'צלם אלוקים', וביארנו שם שעניינו שאיש האלוקים נמצא בעולם ומביא את האור האלוקי בבריאה.

חטאי הדורות הראשונים גרמו הסתלקות השכינה מן הארץ

אבל בהמשך ימי העולם באו ואירעו פגמים שונים שסילקו את החפץ העליון מן הבריאה. תחילה היה חטא עץ הדעת, שהאדם גורש מגן עדן. ונתקללו האדם והאדמה – 'וקוץ ודרדר תצמיח לך', 'בזיעת אפיך תאכל לחם', ומאז כבר לא היה לבריאה אופי של גן ה'. העולם איבד את היותו 'עולמו של הקב"ה', והפסיד את מהותו כעולם שעומד לרצון ועונג של הקב"ה. אחר כך אירעה ירידה נוספת בדור אנוש, ועשרה דורות שהיו מכעיסין ובאין. עד שבא דור המבול. אשר אז כבר כאמור נסתלק לגמרי החפץ של הבורא מן העולם, עד שנאמר – 'נחמתי כי עשיתים', ובא המבול ושטף את הכל. וגם מן האדם ניטל הודו – וכמו שפירש הרמב"ן בפסוק 'לא ידון רוחי באדם' שניטל מהאדם רוח וצלם האלוקים.

ואף שהציל ה' את נח ובניו מן המבול, אמנם אין משמעות הדבר שהוא המשך העולם כפי שהיה כאשר סידרו הבורא בתחילה, אלא הקב"ה נתן לנבראים עולם חדש, עולם של נח ובניו.

ולכן ההצלה מהמבול היתה על ידי שנח בנה את התיבה כלומר שהקב"ה מאפשר לו לשרוד ולקיים את עצמו ואת המשכיות העולם בכח הנבראים עצמם. וניתן לו רשות להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול הים. אבל מכאן ואילך כבר אין זה אותו עולם מבורך שמתבטא בו הרצון העליון.

מאז המבול מוטל עול עבודת העולם על הבריות

ואיתא במדרש שמאז המבול איבד העולם הרבה מן הטובות, כי עד המבול היה הכל פורח בהצלחה מרובה, וכן האנשים היו חזקים ובריאים ואדם לא היה חושש בראשו – 'עוד כל ימי הארץ זרע אמר רבי יצחק מי גרם להם שימרדו בי לא על שהן זורעין ולא קוצרין, דאמר רבי יצחק אחת לארבעים שנה היו זורעים, ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלישין ארזי לבנון בהליכתן, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימה בבשרו, הא כיצד היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת' (בר"ר לד, יא). ובגמרא (סנהדרין קח.) 'ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה'.

והיינו כמו שנתבאר שעד המבול היה העולם מלא שפע וברכה, כיון שהיה זה עולמו של הקב"ה, שה' מטיב עמו מצד חסדו וטובו ומטפחו ומשפיע עליו מידו הגדולה והרחבה, וכלום מה חסר בבית המלך. אולם מעת המבול איבד העולם את מעמדו הנכבד כ'עולמו של הקב"ה', ומעתה הוא העולם של הנבראים, שנתן להם הבורא את העולם שיקיימוהו הם במעשיהם.

ואכן מיד בצאת נח מן התיבה נטע כרם, זאת לעומת אדם הראשון שהקב"ה נטע עבורו גן בעדן מקדם. וכן בכל העולם נבראו האילנות במאמר תדשא הארץ דשא וכו' ועץ עושה פרי וכו', ולא הוצרך אדם הראשון לעסוק בנטיעה, רק לעבדה ולשמרה. אבל העולם שאחר המבול הוא שנתן ה' לנבראים לקיים לעצמם את העולם, והוטל עליהם לעסוק בבניין העולם במו ידיהם.

והוא מה שאמרו במדרש (מדרש אבכיר, פירוש הרא"ש עה"ת), שעד נח היו האנשים בלי חילוק אצבעות בכפות ידיהם. ומשמעות הדבר שהאצבעות הם מכשירי עבודה, והידים הוכשרו לעמל ועבודה. כלומר שעד המבול בני האדם ישבו בטובו של עולם, העולם של הקב"ה, אכלו ושתו כמעט בלי טירחה ועמל. וזרעו אחת לארבעים שנה, אבל מאחר המבול זהו עולמו של נח, עולם של בעלי אצבעות, שעבור קיום וישוב העולם נאלצים כל האנשים לעמול ולעבוד.

דעות הראשונים במשמעות הברכה בשבת בראשית

והנה לעיל בפרשת בראשית כתב האבן עזרא בפירוש הכתוב 'ויברך אלוקים את יום השביעי', שהרי ברכה זו אינה ניכרת בעולם, וכמו שתמה הרמב"ן 'אין זה מושג בהרגש לאנשים'. ולפי דברינו כאן נראה לבאר שאמנם בעת הבריאה היתה ברכה זו של שבת שרויה על כל העולם, גם בעולם הזה. כי העולם בעת הבריאה, אכן היה עולמו של הקב"ה שהוא שורה בו וניכר בו מציאותו, ולכן גם שררו בו כל ענייני השבת, שהרי השבת הוא יומו של הקב"ה, וכיון שמציאותו שורה בעולם, גם פעלו בו כל חלקי השבת.

ובעולמו זה של הבורא אכן היתה הברכה של שבת שרויה על כל המעשה, וכן דרשו במדרש על הפסוק 'ויניחהו בגן עדן' – ויניחהו נתן לו מצות שבת כמה דאת אמר 'וינח ביום השביעי' לעבדה 'ששת ימים תעבוד' ולשמרה – 'שמור את יום השבת לקדשו' (בר"ר טז, ד).

וכמו שכתב באבן עזרא, שפשטות משמעות הפסוק, שיש ברכה בעולם הזה. כי אכן באותו זמן, ביום השבת היה העולם מתעלה להיות בו ברכה בכל העניינים.

אולם אחר המבול שכאמור אין זה עולמו של הקב"ה, אזי נסתלקה גם ברכת השבת מן העולם. ובזה מיושבים דברי האבן עזרא, שאמנם כיום אין הברכה מורגשת באומות העולם וכדברי הרמב"ן. שמאז הסתלקות השכינה מהארץ אין לאומות העולם כל חלק ושייכות ביום השבת של הקב"ה – 'ולא נתתו לגויי הארצות'.

ולכן מני אז נצטוו 'יום ולילה לא ישבותו' (ח, כב). ובגמרא למדו מכתוב זה שגם בשבת אין לגוי לשבות ממלאכה – ואמר ריש לקיש עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו (סנהדרין נח:).

עם ישראל חזרו וזכו לעולמו של הקב"ה

אבל אחר עשרה דורות מהמבול, כשאברהם אבינו התחיל לחדש את הקשר של הבורא אל העולם והחזיר את השכינה לארץ, וכדאיתא במדרש – כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לשלישי, דור המבול לרביעי וכו' עמד אברהם והורידה לשישי, עמד יצחק והורידה מן שישי לחמישי וכו' (בר"ר יט, ז). אזי אברהם וצאצאיו חזרו להיות בעולמו של הקב"ה.

ואכן מאז חזר הקב"ה להתנהג עם אברהם ועם ישראל כפי ההנהגה הראשונה שבה נברא העולם מתחילה, באופן של נתינה וחסד, והוא עצמו שומר עליהם ודואג להם, וכפי שנהג הקב"ה עם האבות שברך אותם 'בכל' 'מכל' 'כל', ואחר כך בעם ישראל שהיו ארבעים שנה במדבר והקב"ה סיפק להם כל צרכיהם במזון ולבוש ודיורים וכדכתיב 'לא חסרת דבר' (דברים ב, ז), וכן בארץ ישראל היה הדבר באופן קבוע, כדכתיב – 'תמיד עיני ה' אלוקיך בה' (שם יא, יב).

ולכן האבות גם חזרו וזכו למציאות השבת, והיו מקיימים מצות שבת, 'קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין' (יומא כח:), 'שמר יעקב את השבת' (בר"ר עט, ו). ומתקיימת בהם הברכה – ברכה שרויה בעיסה ונר דלוק משבת לשבת (רש"י שם). ואחר כך ביציאת מצרים, כאשר ה' לקח את בני ישראל להיות לו לעם, השבת ניתנה לכל כלל ישראל, אותה שבת שנגנזה מבני נח חזרה וניתנה לישראל. כי ישראל שבו להימצא בעולם של הקב"ה, ולכן הם זכו לחזור אל מציאות הברכה של שבת – ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם לחם יומיים (שמות טז, כט).